מגדל הזכוכית – רוברט סיברברג

מגב הספר :

בראשית המאה העשרים ושלוש מתקבל שדר מן הכוכבים. איש אינו יודע מה מקורו או משמעותו. שמעון קרוג, מיליארדר ובעל חזון, מקדיש את חייו ליצירת קשר עם הכוכבים ומקים מגדל זכוכית ענקי, פלא אדריכלי שבנייתו מבוססת על עבודתם של אנדרואידים. מטרתו של מגדל הזכוכית היא ליצור ערוץ תקשורת מהיר עם התרבות הנוכרית.

בעולם שבו מיטשטשים הקווים בין אדם לרובוט ובין אנדרואידים לאקטוג´נים דמויי אנוש, יצר רוברט סילברברג, מגדולי כותבי המדע הבדיוני בכל הזמנים, משל תיאולוגי פילוסופי עמוק ורב רבדים המעלה שאלות של זהות וגורל, אלוהות, תקווה ואמונה, ותוהה מה הופך אותנו לאנושיים ולאן פנינו מועדות.

רוברט סילברברג היה יושב ראש אגודת סופרי המדע הבדיוני של אמריקה. ספריו נמכרו במיליוני עותקים ורבים מהם תורגמו לעברית. מגדל הזכוכית, מהחשובים שבספריו, נראה כיום רלוונטי מתמיד ומגש בראשונה בעברית.

"תראו הוא יגיד, לפני מיליארד שנה אפילו לא היה אדם, היה רק דג. יצור חלקלק עם זימים וקשקשים ועיניים עגולות קטנות. הוא חי באוקיינוס, והאוקיינוס היה כמו בית סוהר, והאוויר היה כמו גג מעל בית הסוהר. אף אחד לא יכול לעבור דרך הגג, "אם תעבור, תמות" אמרו כולם. והיה דג אחד שעבר ומת. אבל היה עוד דג שעבר והוא הרגיש כאילו המוח שלו בוער, הזימים שלו להטו, האוויר הטביע אותו, השמש הייתה כמו לפיד בעיניים שלו והוא שכב שם בבוץ וחיכה למוות, ולא מת. הוא זחל למטה בחזרה לחוף ונכנס למים ואמר, "תראו, יש שם עולם אחר לגמרי". והוא עלה בחזרה ונשאר שם אולי יומיים, ואחר כך מת. והדגים האחרים תהו על פשר העולם הזה. וזחלו למעלה אל החוף הבוצי ונשארו ולימדו את עצמם לנשום אוויר ולימדו את עצמם לעמוד וללכת, לחיות עם אור השמש בעיניים. הם הפכו ללטאות, דינוזאורים, לא משנה מה, והסתובבו במשך מיליוני שנים, והתחילו לעמוד על הרגליים האחוריות והשתמשו בידיים שלהם לתפוס דברים. הם הפכו לקופי אדם, וקופי האדם הפכו לבני אדם ובמשך כל הזמן הזה מעטים מהם המשיכו לחפש עולמות חדשים. אומרים להם , "בואו נחזור לאוקיינוס, בואו נהיה שוב דגים, ככה קל יותר". אולי חצי מהם מסכימים לעשות את זה, אולי יותר מחצי, אבל תמיד יש כמה שאומרים, אל תהיה משוגע. אנחנו כבר לא יכולים להיות דגים: אנחנו בני אדם, אז הם לא חוזרים. הם ממשיכים לטפס…

ספר מדע בדיוני טוב, לא צריך רק לתאר עולם שונה לגמרי, כי אם להכיל טעמים נוספים, אחד מהם הוא היכולת לגרום לנו (הקוראים) לחשוב. האם אנו בני חלוף? לאן אנו מתקדמים? מה מגדיר אותנו כמין אנושי, ומה לכל הרוחות אנחנו כל כך מיוחדים ביקום הזה (אם בכלל…).

הרעיון הגלוי בספר בבסיסיו נחקר, נכתב, ונטחן מכל זווית אפשרית , בעולם עתידי חיים זה לצד זה אנדרואידים ובני אנוש. הם חולקים ביחד את הכוכב , כאשר האנדרואיד מוצג  כמוצר ככול המוצרים (מקוטלגים, בעלי המעמד ברור לרבות תתי המעמד של סוגי האנדרואידים השונים שנועדו לתפקידים שונים). הם משמשים גורם מסייע של כוח העבודה אשר דה-פקטו עובד בכדור הארץ . עד כאן עשרות עלילות של ספרי מדע בדיוני החלו. אבל מכאן העלילה מתפתלת והטקסט הופך להיות דתי בחלקו, פילוסופי עם אמירות חברתיות נוקבות אשר ממקמות אותנו במקום שונה לגמרי מאשר "מדע בדיוני קלסי". לא תמיד ניתן להתחבר ל"לוגיקה" שהסופר מעביר, לא תמיד ישנה הבנה בין הסופר לקורא מול ההיגיון "הספרותי" אולם אין זה הדבר החשוב ביותר, הדבר המרכזי כאן נעוץ בחשיבה שהעולם הפנימי של הספר מספק לנו הקוראים. לא ניתן להתעלם מעובדה כי יש יותר ממטפורה אחת של אותם אנדרואידים אשר מתייחסים אליהם כאל אזרח סוג ג' (אין זכות בחירה, אין שוויון זכויות) המשווה היסטורית בין שחורים לבנים, דיקטטורה מעמדית , וחלק מצורות השלטון אשר רווחות עד היום בחלקים שונים בעולם.

בהקדמה שכתב סילברברג לספר "Galactic Dreamers: Science Fiction as Visionary Literature" הוא מסביר את ששאף להשיג בעבודתו: "להראות לקורא משהו שמעולם לא היה מסוגל לראות בעיניו, משהו מוזר וייחודי, משהו יפה שגורם אי נוחות, משהו שימשוך לכמה רגעים את הקורא מעבר לגבולות המוכרים לו וימקם אותו במרחב היקום, ייתן לו לרגע תוסס אחד תחושה שהוא שותף למרקם החלל והזמן וישאיר אותו שונה לתמיד, בעל מודעות רחבה יותר".  (נלקח במקור מWIKI) – לא יכולתי לנסח טוב יותר את ההרגשה שהספרים של סילברברג מעניקים.

סיפור קצר שמעביר אין ספור רעיונות בתחומי הפילוסופיה, דת, שוויון חברתי, האנושיות שלנו , הברכה והקללה. – יופי של יצירה

ציטוט נוסף ברשותכם (אני באופן אישי כל כך מתחבר אליו):

בשעת מתח או עייפות הוא נימלא מודעות חולנית לגופו המתפקד כבית סוהר שבו אסורה נשמתו. קפלי הבשר שבבטן, האי של הנוקשות התמידית בבסיס העורף, הרעד הזעיר בעפעף השמאלי, הלחץ הקל והקבוע על השלפוחית, הגירוי בגרון, הפכפוך בפיקת הברך, על עדותו להיותו בן תמותה הדהדה בו כצלצול פעמון. לעתים קרובות נראה לו גופו מגוחך, שק של בשר ועצמות ודם וצואה ומיני חבלים ומיתרים וסמרטוטים, קורס תחת מתקפת הזמן, מתפורר משנה ושנה ומשעה לשעה. מה אצילי כל כך בערמת פרוטופלזמה?, הגיחוך שבציפורניים? האידיוטיות שבנחיריים? הטיפשות שבמרפקים? ובכל זאת מתחת לגולגולת משוריינת מתקתק לו מוח אפור וערני, כמו פצצה קבורה עמוק בבוץ. בז לבשר של גופו, הגוף הלך ונרקב בשעה שבעליו עדיין השתמש בו, אבל השכל שבתוכו המריא לגלקסיות הרחוקות ביותר.

מגדל הזכוכית-רוברט סילברברג

הוצאה לאור: מובי-דיק 2012

 מתרגם : עומר כביר ,

 עמודים 270

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s