לעיתים אני מתקשה לקרוא ספרות "כבדה", לעיתים אני טרוד, לעיתים אני קורא בטיסות (ורעש המטוס מפריע לי לקרוא משהו "כבד"). בעיתות כאלה אני מעדיף לקרוא משהו פשוט ולא רציני מידי, רומן רגעי, לא משהו שצריכים לחשוב או להתעמק בו, או רחמנה לצלן, ספר שכל פסקה בו יש לקרוא אותו שוב ושוב על מנת להבין או לדמיין את הסיטואציה או המיקום.
במצבים מעין אלה, אני מתאהב מחדש ברוברט היינלין, קל, מותח, חמוד לא רציני מידי.
מגב הספר :"מחר, עם שחר, תידחף דרך שער קוסמי הנפתח לתוך עולם שמימיך לא ראית. אינך יודע אם העולם שאליו אתה עומד להיכנס הוא קפוא או לוהט, מדבר או ג'ונגל. ייתכן ותמצא עצמך בתוך בצה קדמונית השורצת זוחלי-ענק; אולי תחליק על קרחון של עולם עתיק הגווע תחת קרניה של שמש עתיקת-יומין ובודדת".
'מנהרה בשחקים' של רוברט היינליין הוא סיפורה של כיתת-שרידה בעתיד שבו – באמצעות מנהרה על-חללית – יכולים בני-אדם מכדור-הארץ להיזרק לכל כוכב-לכת בערפיליות האינסופית של היקום.
סיפור שבו הושלכו ספינות-החלל לערימות הגרוטאות והצלחות המעופפות הן אגדות של סבתות לא-אינטליגנטיות.
הרעיון המנחה בספר היא העבודה הפשוטה שהאדם גילה\יצר שער בין ממדי אשר "עוקף" באלגנטיות את מגבלת המרחק\זמן. ניתן להגיע בכל שבריר שניה לכל מקום ביקום, הדבר כמובן מייתר את ספינות החלל, וסיפרנו מתאר כיתה צעירה של סטודנטים אשר נבחנת ב"שרידה" ועוברת לכוכב לכת עוין למשך שבוע לערך ומתן ציון לסטודנט האמיץ (אלה ששרדו כמובן, שהרי מדובר על משימה מסוכנת). הכוכב "המוגרל" לטובת הבחינה הוא אקראי לחלוטין (למעט העבודה שיש בו את התנאים הבסיסים להתקיימות חיים).ומכאן הכל פתוח, חיות טורפות, קור מקפיא, מתחרים עוינים (כן, כן מזכיר את סצנות משחקי הרעב שנעשו כמה עשרות שנים לאחר מכן).
מכאן הספר מתפצל לשני כיווני עלילה, האחת היא החלק הגלוי בו על כיתת השרידה למלא אחר המשימות היום יומיות על מנת לשרוד, מים, מזון, אש ומחסה הם אבני הבניין של האדם המנסה לשרוד במקום לא נודע. חלקו הסמוי יותר של הספר מדבר על חברה, חוקים, בחירה מרצון או כפיה, נישואין וזוגיות, ובעצם משמעותה הכוללת של הקמת חברה אנושית במקום חדש לגמרי והמשמעויות שלה.
היינלין תוקף כמעט בכל ספר את "המוסד" החברתי , מתחת לרובי הלייזר (לוחמי החלל), לסכין המבריקה (מנהרה בשחקים), הסופר מעמת אותנו עם הדעות הקדומות שלנו על אנושיות וחברה, מזכיר אגב במידה מסוימת את הספר "בעל זבוב" , אולם לא "פילוסופי מידי ועמוק כמו ב"די זמן לאהבה"
ספר לא רע בכלל.
הוצאת מסדה 1955, 203 עמודים.