רייבנלופט – השיבה הבייתה

31 באוקטובר, 752.

מורדנטשייר.

ים הצער הטיח את עצמו כנגד החופים הסלעיים, בעוד הבזקי ברקים בשמיים הסוערים מעליו גורמים לצוקים המתנשאים לרקד כרוחות רפאים מרצדות. בעוד דמעות הגשם הכבדות רומסות את האדמה הבוצית, דמות אפלה התקרבה לבית הפשוט שעמד במפגש בין דרך הת'ר ומשעול החוואי.

הפרש האפל בלם את סוסו לעצירה בצומת וירד ממנו, שומר את מבטו על האורות החמימים בחלונות בית המגורים הצנוע. לא הסוס השחור כזפת, ולא שני כלבי הציד המוצקים שליוו את הרוכב, נראו מודעים לסערת הסתיו שניתכה עליהם ללא רחמים, והרוכב ריסן את החיות שלו במילה ומחוות יד פשוטה.

הדמות השחורה ניצבה בחושך במשך מספר דקות, ללא ניע, מתעלמת מהסערה כמו בעלי החיים. בעוד הרוכב צופה בדממה בבית, ידו המחוספסת לחצה על ניצב החרב שלצדו. לבסוף, שחררה הדמות האפלה נשימה עמוקה וצעדה קדימה. שלט עץ פשוט התנודד ברוחות המייללות; כאשר חלף הרוכב האפל  מתחת השלט, הוא העיף בו מבט מהיר לפני שפתח את הדלת.

"עשבונאי, ד"ר רודולף ואן ריכטן".

בפנים, אישה דקת גזרה ישבה מאחורי הדלפק, בוחנת בריכוז אוסף ניירות פזורים. כאשר הפעמון שמעל הדלת צלצל, זינקו עיניה הכחולות הבהירות של הגברת הצעירה ממחקרן לעבר המבקר החדש בחנות. האורח גלש לתוך פתח הדלת כמו פיסת חשיכה חיה, גלימתו השחורה הזורמת מסווה את צורתו, אך לא מסתירה לגמרי את הנשק שעל חגורתו. מים נטפו מהתיתורה השחורה הרחבה של כובעו של האורח, שעטפה את פניו בצללים. האורח האפל והאישה הצעירה נותרו דוממים במשך מספר רגעים, בוהים זה בזו בדממה המומה. בדיוק ברגע שהזיהוי החל להזדחל אל פרצופה של האישה, דיבר האורח לבסוף.

"את… את כל כך דומה לאמך".

כאשר הסיר האורח את כובעו, התרוממה האשה מתוך רפלקס על רגליה וסילקה את שיערה הארוך, החום הכהה מפניה שהחלו לזרוח לפתע יותר מהמנורות שהאירו את החדר.

"הדוד ג'ורג'?", הכריזה, במידה שווה של חדווה וחוסר אמון.

ג'ורג' וות'רמאי הניח למבטו ליפול על הרצפה בעודו מחייך במבוכה, אבל הרים אותו רגע מאוחר יותר כאשר דמות שניה פרצה לטווח ראייתו, שועטת מהדלת שמאחורי הדלפק. הגברת השנייה הצעירה הייתה זהה לראשונה בכל המובנים; אותו שיער כהה, אותן עיניים כחולות כקרח, אותם תווי פנים עדינים ואף סולד.

"האם שמעתי אותך אומרת", שאלה בעודה צועדת לתוך החדר ורואה לפתע את האורח, "הדוד ג'ורג'!"

ג'ורג' חייך לעברה כאשר שתי הנשים רצו מעבר לדלפק לקבל את פניו, חצאיותיהן הארוכות מרשרשות.

"שלום לורי". הוא פנה שוב אל האישה שקיבלה את פניו ראשונה. "שלום ג'ניפר".

התאומות חייכו שתיהן בידענות בזמן שזינקו לעברו. "תמיד ידעת להבדיל בינינו, כמובן", סנטה לורי.

"אפילו הצלחנו לשטות באבא לפעמים, אבל מעולם לא בך!" צחקקה ג'ניפר.

ללא עיכוב נוסף, צנחו שתי הנערות על דודן התמיר, מחבקות אותו בחוזקה למרות בגדיו הספוגים. ג'ורג' קפא, זרועותיו מושטות קדימה כענפיו של עץ מיוסר. כאשר החזיר במבוכה את חיבוקן של הנערות, הייתה לחיצתו מהוססת ועדינה, כאילו חשש שאחייניותיו ייסדקו כקליפות ביצים. לבסוף שחררו הנערות את ג'ורג' מאחיזתן, וצעדו לאחור כדי להתבונן בו, רמז של צער ניכר על פניהן.

"עבר זמן כה רב", התחילה ג'ניפר.

"כה רב באמת", סיימה לורי.

ג'ורג' אילץ את עצמו לחייך. "ושתיכן השתניתן כל כך הרבה. הייתן עדיין ילדות כשראיתי אתכן לאחרונה".

לורי חייכה באירוניה. "גם אתה קצת השתנית", אמרה, מעבירה את אצבעותיה בשערו המאפיר של ג'ורג'. התאומות החליפו ביניהן מבט חפוז, מודאג, ונמנעו מלהזכיר את הצלליות הרדופות בעיניו של ג'ורג'.

"למה לא ביקרת אותנו?" שאלה לורי.

"התגעגענו אליך כל כך. גם סבא מתגעגע".

עיניו של ג'ורג' נסוגו לאחור, ותגובתו הייתה שקטה, כמעט נלחשת. "אני… אני… אני הייתי מאד… הייתי צריך לעשות הרבה… משהו חשוב מאד ש…" קולו נמוג, מחשבתו שועטת, מותירה את ההסבר לא גמור.

ג'ניפר קימטה את מצחה לעבר לורי, שקרצה בתגובה.

"מה שחשוב עכשיו", הציעה ג'ניפר, "זה שסוף סוף אתה שוב בבית איתנו".

"כן", אמרה לורי. "זה כל מה שחשוב". היא סקרה את דודה במבט ארוך, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש. "הו, אבל תראה אותך! אתה ספוג עד לשד עצמותיך! בוא, תן לי את הגלימה הרטובה הזו". היא הקישה באצבעותיה, מחווה לג'ורג' למסור לה אותה בדחיפות. ג'ורג' הסיר את הגלימה, ולורי קיפלה אותה מעל זרועה. "אלך לשים אותה לייבוש ליד האש". היא חייכה חיוך שדוני. "ואל תזוז מפה. יש משהו שאני רוצה להראות לך". ללא הסבר נוסף, היא מיהרה אל מחוץ לחדר.

כאשר נעלמה לורי מטווח ראייתה, פנתה ג'ניפר בחזרה לדודה.

"לא היית צריך להישאר רחוק". קולה היה שקט ועדין, אבל מבטו של ג'ורג' נפל שוב לרצפה. היא הניחה בעדינות את ידה על זרועו. "זו לא הייתה אשמתך".

ג'ורג' עיווה את פניו כאילו הוכה, אבל ג'ניפר לא שחררה אותו מאחיזתה. "זה היה לפני אחת עשרה שנים, וזו לא הייתה אשמתך. אני יודעת את זה. לורי יודעת את זה. אפילו אבא יודע את זה". ג'ניפר ראתה את מבטו של ג'ורג' מתכנס בתוך עצמו, אבל המשיכה ביתר דחיפות, מושכת את צווארונה הרחק מגרונה החיוור.

"אין שום צלקות. רואה?" עיניו המפוחדות של ג'ורג' רפרפו לעבר עורה החלק, אך לא השתהו. היא הניחה לצווארון לחזור למקומו וחפנה את פניו של ג'ורג' בשתי ידיה, כופה עליו לפגוש את מבטה.

"אין שום צלקות". קולה היה מהוסה אבל תקיף.

עיניו של ג'ורג' שקעו שוב למטה, לא מסוגלות לעמוד במבטה של ג'ניפר. "בסדר", מלמל בקול מלא כניעה. לפתע, עיניו זינקו שוב למעלה, מלאות סקרנות.

"דרך… דרך אגב, מה? מה אתן שתיכן עושות כאן?" שאל ג'ורג', בעוד ידיו מגששות אחר משהו שהיה תחוב בכיס פנימי. רגע לאחר מכן, הוא שלף צרור זעיר עטוף בממחטה, וג'ניפר גיחכה.

"זו מתנה בשבילנו, הדוד ג'ורג'?" שאלה, בשעשוע מזויף. התגובה לא הייתה זו שקיוותה לה. ג'ורג' נראה כאילו קפא לגמרי, עיניו רחבות ומחפשות תשובה.

"לא… לא. זה משהו שהבאתי ל…" ג'ורג' עצר, כאילו לוקח את הזמן כדי לחשוב על השאר. "…משהו שהבאתי להראות לד"ר ואן ריכטן. זה… זה פרח".

ג'ורג' הסיר בעדינות את אצבעו מעל קצה הממחטה, והשתהה שוב, עוצר את נשימתו כאילו פתיחת הממחטה תהיה הדבר הקשה ביותר שעשה כל חייו. לבסוף הוא שחרר את נשימתו, סיים ב"פרח נדיר מאד", וקילף את הצרור כשהוא חושף פרח גדול, כמוש, כחול ולבן.

בשנייה בה חשף ג'ורג' את הפרח, הוריקו פניה של ג'ניפר, והיא מעדה לאחור וכיסתה בידה את פיה. נשענת בכבדות על הדלפק, לא מסוגלת להתייצב מול הפרח המצחין שבידו של ג'ורג', היא נאבקה לדבר מבלי להקיא.

"נראה לי שאני הולכת להקיא! הדבר הזה מצחין כמו בשר רקוב בן חודש! סלק אותו, סלק אותו!"

הצחנה נפסקה, וג'ניפר פנתה בחולשה כדי לראות את ג'ורג' תוחב במהירות את הצרור בחזרה לתוך מעילה. ברגע הראשון, כשהביטה בפניו החיוורים וידיו הרועדות, חשבה שגם הוא חש ברע בשל צחנתו הנתעבת של הפרח. אבל עד מהרה הבינה שלא זה המצב. ג'ורג' היה מבועת.

"ז-זה פ-פרח מאד נ-נדיר", גמגם ג'ורג', בקושי מצליח לפלוט את המילים. "ג-גדל רק בק-קק-קארט-טא-טא… ה-הייתי צריך… ה-הייתי צריך… אני ר-רכבתי י-ישר לפה…"

ג'ניפר הביטה בג'ורג' בעיניים פעורות מאימה. היא זכרה אותו משנים עברו, כיצד ראתה אותו שרוי במבוכה בקרבת נשים, ראתה איך דוד ג'ורג' העשוי ללא חת מתמוטט לנוכח פרצוף יפה – אבל מעולם לא בפאניקה פרועה שכזו. והוא מעולם, מעולם לא חש נבוך בחברתה או בחברת לורי. מעולם. בן רגע, היא ידעה. בעיני רוחו, ג'ורג' צפה שוב מחדש בכל ההתקפה. היא רצה לצדו ולחצה בחוזקה על זרועו, בחוזקה כך שלא יוכל לרוץ אל מחוץ לדלת ולהיעלם למשך עשור נוסף.

"הכל בסדר! הדוד ג'ורג', הכל בסדר! אני בסדר גמור! לא נגרם שום נזק! כלום! פשוט היית יכול להזהיר אותי לגבי הסירחון הזה!"

ג'ורג' פנה להביט בג'ניפר, ושיחרר נביחה יחידה, עצבנית של צחוק. הוא העלה על עצמו חיוך, למען ג'ניפר, אבל עיניו היו עדיין עיניה של חיה לכודה. "אני… א-אני… כלומר, אני… אני מצ-"

"אז מה אתה חושב?" הכריזה לורי.

ג'ניפר וג'ורג' פנו שניהם להביט בתאומה שחזרה. לורי עמדה בפתח הדלת, אגרופיה נטועים בגאווה על מותניה. ג'ניפר רק גיחכה, אבל ג'ורג' בהה ברגליה בהלם שהספיק כדי לגרש את הזוועות ממוחו למשך הרגע, ולאפשר לרמז הקל ביותר של שעשוע להתגנב בחזרה לפרצופו.

"את לובשת מכנסיים?" שאל ג'ורג' בחוסר אמון.

לורי קרנה, וגיחוכה של ג'ניפר התרחב. "שמענו שהסגנון הזה הוא האופנה האחרונה בלאמורדיה".

רוחו של חיוך ריחפה על שפתיו של ג'ורג'. "לגברים, כן". לבסוף, מצחו התקמט וחיוך אמיתי, קונדסי התפתל על פניו. "מה אבא שלך חושב על זה שאת לובשת את אלה?" שאל בידענות.

לורי גלגלה את עיניה בזמן שפסעה לחדר. "אני חושבת שאבא רצה לחתן את שתינו בשנה שעברה".

"הו, והוא שונא את העבודה הנוכחית שלנו", המשיכה ג'ניפר.

"בחיי, הוא מתייחס אלינו כמו אל בובות שעווה. הוא עדיין חושב שאנחנו לא מסוגלות לדאוג לעצמנו", סיכמה לורי. היא רכנה קדימה לעבר ג'ורג', ודיברה בטון חורש מזימות. "אבל אתה זוכר את שיעורי הסיוף שנתת לי?" היא חייכה. "המשכתי להתאמן".

מצחו של ג'ורג' התקמט שוב והוא העביר את מבטו בין שתי התאומות. "מה… מה באמת עשיתן לאחרונה? ו… ואם – אם לא אכפת לכן, איפה ד"ר ואן ריכטן? אני צריך לדבר איתו על… ע-על הפ-פרח".

לורי נבהלה למראה דודה שהחל שוב לגמגם, אבל הצליחה להסתיר את ההלם שחשה. "איזה פרח?" שאלה ככיסוי.

ג'ניפר הניעה את ידה באזהרה. "האמיני לי, את לא רוצה לראות אותו. הוא מריח פי עשר גרוע יותר מסמטת הדייגים באחר צהריים לוהט. ג'ורג' מצליח להתמודד אותי טוב יותר ממני, כנראה".

ג'ורג' התכווץ, וגמגם הסבר מהיר. "אני… אני… כ-כבר התרגלתי אליו".

לורי משכה בכתפיה, ופנתה שוב אל דודה בארשת צער. "צר לי שעלי לספר לך זאת, ג'ורג', אבל לא הצלחנו למצוא שום סימן לעקבותיו של דוד רודולף כבר במשך שנתיים".

ג'ורג' שקע, והפאניקה החלה להתגנב שוב בחזרה לעיניו.

"אבל אסור לנו לעולם לאבד תקווה", התערבה ג'ניפר.

לורי הנהנה בהסכמה. "זה נכון. אסור לנו לעולם לאבד תקווה. אבל עד שאכן נמצא אותו, אנחנו ממשיכות בעבודתו הטובה!"

עיניו של ג'ורג' הוצרו. "מ-מה זאת אומרת?"

ג'ניפר קרנה. "ובכן, רק בחודש הקודם הצלחנו לפתור את המקרה של רדיפות הובסון".

ג'ורג' קימט את מצחו. "הובסון? את מתכוונת למאפיה? הו, כן, אני זוכר ששמעתי על רוח הרפאים הזו כשאני הייתי רק ילד". הוא שקל את החדשות לרגע. "היא בוודאי נמשכה במשך כמעט מאה שנה, ואתן פתרתן אותה?… זה באמת מרשים".

"וגם", צלצלה לורי, "היינו עסוקות בלערוך את הרשימות של דוד רודולף. האם קראת פעם את ההתכתבות שלו עם ווי…"

"הו, אני לא חושבת שעלינו להטריד את דוד ג'ורג' בכל זה ברגע זה", התערבה ג'ניפר. "הוא לא בא את כל הדרך הזו בגשם רק כדי לדבר על המכתבים הישנים של דוד רודולף".

ג'ורג' קימט את מצחו. "ובכן, במובן מסוים, אני – אני חושב שדווקא כן".

התאומות בהו בו שתיהן באותה ארשת תימהון על פניהן.

"כלומר… אני – אני התכוונתי לבקר גם את שתיכן, כמובן", תיקן ג'ורג' במהירות. "אבל היו לי כמה נושאים דחופים מאד ל- לדבר עליהם עם הדוקטור. אם הוא כבר לא נמצא כאן יותר, אז – אז אני באמת צריך לעבור על הרשימות שלו".

"טוב, הספרייה שלו הייתה בבלגאן נוראי כשמצאנו אותה", הציעה לורי, "אבל הספקנו לסדר את רובה עד עכשיו".

"כן", צלצלה ג'ניפר. "נוכל לעזור לך במחקר! שלושתנו נוכל לחפש יחד! מה זה שאתה מחפש? זה לגבי הפרח שלך, לא?"

"אתה יודע איך קוראים לפרח?" הציעה לורי.

"לא", קטע אותה ג'ורג', קצת יותר מדי בחדות. הוא משך מיד בכתפיו. "מצטער. אבל- אבל אני צריך לעבוד לבד. אני- אני אתרכז טוב יותר ככה, ו… ו…" עיניו העיפו מבט בג'ניפר, אבל הוא הסיט אותן מיד. "וזה מאד, מאד חשוב".

התאומות הביטו זו בזו, תריסר שאלות בלתי פתורות חולפות ביניהן. במצב רוח מפוכח יותר, הן פנו שוב לעבר דודן.

"בסדר", אמרה לורי, מאוכזבת, והניחה את ידה על זרועו של ג'ורג'. "אתה יודע שהספרייה של דוד רודולף נמצאת ישר במעלה המדרגות, נכון? רק תזכור שאנחנו נהיה כאן אם תזדקק לנו".

ללא אזהרה, ג'ניפר לחצה את כף ידה כנגד מצחו של ג'ורג'. "ואם לא אכפת לך, אני הולכת לרקוח לך קצת תה צמחי. אחרי שהיית בחוץ בסערה הזו, לא אופתע אם תחטוף קדחת". היא חייכה באירוניה, שומרת את ידה לחוצה כנגד מצחו של ג'ורג'. "הצטננות בהחלט יכולה להסביר את אתה מסוגל לשאת את הפרח המצחין הזה בכיסך".

ג'ורג' הנהן בהסכמה שבשתיקה, והתאומות ליוו אותו מעלה לספריה, מתרחקות לאחר מכן. לג'ורג' לא היה ספק שאפילו ברגע בו יצאו מהחדר, זממו ביניהן אחייניותיו להישאר בקרבת מקום לדודן המיוסר, כך שתוכלנה להשגיח עליו.

אבל לעת עתה, ג'ורג' היה לבדו בספריה של ואן ריכטן. מבטו גלש באיטיות לאורך מדף אחרי מדף עמוסים ביומנים, מחברות, וערימות של מכתבים ודפים רופפים.

"מאה פעמים באתי אליך כשהייתי זקוק לעזרה", לחש ג'ורג' מתחת לאפו, "כאשר הייתי זקוק למידע שלא יכולתי למצוא בשום מקום אחר. ומאה פעמים עזרת לי למצוא את מה שהייתי זקוק לו. רודולף, חבר ותיק, אני זקוק לעזרתך פעם אחת נוספת".

ג'ורג' הביט בחטף בכמה ניירות שהיו מונחים על לוח שחמט ליד האח, ואז התקדם לעבר המדפים. מסיט את כל המחשבות האחרות ממוחו, הוא שלף יומן באקראי והחל לקרוא….

* * *

השעה נעשתה מאוחרת, אבל הסערה שבחוץ סירבה לחדול מיבבות הקינה שלה. ג'ורג' וות'רמאי ישב על רצפת הספרייה, נשען כנגד כוננית ספרים, שקוע לגמרי בקריאתו. ספל תה ריק היה מונח על השולחן בסמוך, ליד קערה של מרק שהתקרר זה מכבר. ג'ורג' זכר במעורפל את אחת התאומות מביאה לו אותו. ג'ניפר ולורי נכנסו מספר פעמים במהלך הערב לבדוק את שלומו; אפילו עכשיו היה ג'ורג' מודע במעורפל לצליל נגינת הצ'מבלו, שהסתנן אליו מבעד לרצפה מהקומה למטה. אבל לאורך רוב הזמן שמרו התאומות על מרחק, מכבדות את בקשתו של דודן לחקור לבדו.

לאורך כל הערב סקר ג'ורג' יומן אחד אחרי משנהו, חולף דרך עשרות שנים של רשימותיו וזיכרונותיו של רודולף ואן ריכטן. הוא קרא את שמותיהם של תריסר חברים שמתו מזמן. הוא מצא את תיאוריו של הדוקטור את ג'ורג' עצמו כאיש צעיר פעור-עיניים במסעו הראשון אל מחוץ למורדנט. הוא רפרף דרך תיאורים של מאה פלאים, ואלף זוועות.

ולא היה לו אכפת. במשך שעות הוא רכן מעל הטקסטים הכתובים בכתב יד, נדחף למצוא את פיסת המידע היחידה שחיפש באופן כה נואש. יומן אחרי יומן לא הציעו לו דבר. כאשר סיים עם כל ספר החזיר אותו בזהירות למקומו במדף, שלא להשאיר נתיב עקבות עבור אחייניותיו, שכן היה זה חשוב להחריד שהללו לא תדענה מה הוא מחפש.

 וכעת, כאשר צלילי הצ'מבלו ממורד המדרגות נמוגו לאטם, מצא ג'ורג' את אשר חיפש, והזיכרונות כולם שבו והציפו אותו.

היה זה בשנת 741, וג'ורג' היה מאושר מכפי שחשב שיוכל אי פעם להיות. הוא התאהב באשת חלומותיו, נטליה, והביא אותה הביתה למורדנטשייר. לבו כמעט התפקע מגאווה כאשר הציג את נטליה להוריו, לגיסו ולשתי אחייניותיו הקטנות. היה זה רק הולם שהיא תפגוש את ואן ריכטן גם כן; הוא היה כה קרוב למשפחה, עד שג'ניפר ולורי אפילו קראו לו דוד. נטליה אמרה שיהיה לה לעונג לפגוש את הדוקטור הנכבד עליו שמעה כה רבות, וכך קיבל ג'ורג' את הרעיון.

היה זה יום שאמור להיזכר לעד, ולמרבה הצער, אכן כך היה. ג'ורג' לעולם לא יהיה מסוגל לשכוח את אותו היום. לעולם לא יוכל לשכוח. לעולם לא ירשה לעצמו לשכוח.

בעוד ג'ורג' יושב קפוא על הרצפה בספרייתו של ואן ריכטן, צרבה הסצנה את עצמה על עיני רוחו, כפי שעשתה אלף פעמים בעבר. ג'ורג' זכר כיצד ליווה את נטליה לחנותו של ואן ריכטן. הוא זכר כיצד קידם בברכה את הרופא הטוב באותו חדר עצמו בו אחייניותיו קיבלו אותו הלילה. אחייניותיו היו אף הן באותו חדר, באותו היום. הן היו רק ילדות קטנות אז, מבקרות את "דוד רודולף" שלהן, ואולי מקוות לכמה מקלות קינמון.

ג'ורג' זכר את עצמו מציג את ואן ריכטן לאהובתו, ואת הדוקטור רוכן בנימוס לנשק את ידה. ג'ורג' זכר בבהירות את ההלם הפתאומי שזינק על פניו של ואן ריכטן כאשר ציין ג'ורג' את שמה של נטליה. וג'ורג' לא יוכל לעולם לשכוח את הרוע הנוטף מקולה של נטליה בזמן שבירכה אותו.

"שלום, רודולף. אני מופתעת שלא זיהית אותי".

ואז זכר ג'ורג' את הצרחות. את הצרחות של שתי אחייניותיו, בעוד ארוסתו היפהפייה התעוותה והתמתחה ולבשה את צורתה של חיה מפלצתית, מסתערת על הדוקטור ומטיחה אותו לאחור אל מעבר לדלפק. ג'ורג' עמד נטוע במקומו, צופה בטיפשות בחייו מתנפצים לנגד עיניו. הוא היה מבועת, משותק, לא מסוגל להרים אצבע כדי להציל את חברו. ג'ורג' בהה בחוסר אונים כאשר אשת הזאב פערה את מלתעותיה, מתכוננת לתלוש את גרונו של הדוקטור. והוא צפה בתדהמה אילמת כאשר ידו של ואן ריכטן נשלחה אל המדף שמאחורי הדלפק, שולפת באורח פלא חופן של צמח וולפסביין טחון.

אין זאת שואן ריכטן צפה מראש את ההתקפה, אך גם לא היה זה הבזק של מזל בלבד שחבילת הוולפסביין השימושית הייתה בהישג יד. הדוקטור פשוט שמר על עצמו דרוך כתמיד, והיה מוכן תמיד לאיומים בכל מקום שהוא, בכל צורה שהיא, בה הם עלולים להופיע. כפי שהיה על ג'ורג' להיות, אלמלא היה מסונוור על ידי אהבתו לנטליה.

ברגע האחרון לפני שאשת-הזאב היכתה, תחב ואן ריכטן את העשבים אל תוך לועה הפראי של המפלצת. כעת היה זה תורה של אשת-הזאב לצרוח, בעוד העשבים הרעילים צורבים את פיה ומאיימים לחנוק את גרונה. יצור הזאב המפלצתי בשמלה הקרועה השליך את עצמו לאחור מהדוקטור, שורט את פניו בייסורים.

ואן ריכטן משך את עצמו על רגליו, ושלף פגיון כסף מתוך כיס מעילו. רודולף קרא לג'ורג' לעזרה, אבל הלה רק נותר דומם על עמדו, נאבק בדחף להצטרף למקהלת הצרחות. ואן ריכטן סגר על החיה הפצועה, ועיניה הדומעות של המפלצת הוצרו בעונג פתאומי. ג'ורג' ראה את מה שאותן עיניים צהובות נוצצות ראו: שתי הילדות הצווחות משתופפות בפינה, ודי היה בכך כדי להשיב לו לבסוף את עשתונותיו.

"לא!" צרח ג'ורג' בעודו מסתער על אשת-הזאב. אבל החיה המיוסרת הייתה עדיין מהירה מג'ורג' ומרודולף גם יחד, וזינקה לעבר מטרתה לפני שמישהו מהגברים יוכל לעצור בעדה. בן רגע, התפלצת הגרוטסקית נחתה על אחייניותיו, וחטפה את ג'ניפר בטפריה המרושעים.

הילדה הקטנה צווחה באימה, וכך גם אחותה. אשת-הזאב לפתה את גרונה של ג'ניפר, ויכולה הייתה להחניק את צעקותיה, אולם לא עשתה זאת. היא רצתה שתצרח. החיה נעצה את מבטה בג'ורג' וברודולף, ואיכשהו, מבעד לניביה ולזרבוביתה הלא-אנושית, היא גיחכה. כשהיא אוחזת בילדה המייללת בחוזקה כנגד גופה המעוות, החלה אשת-הזאב לסגת לאחור באיטיות לעבר הדלת.

"יש לך חנות נחמדה", נהמה הזוועה המדובללת, קולה מעוות ונמוך. "אני חייבת לבוא לבקר שוב". היא נעצה את מבטה בג'ורג', עיניה צוחקות. "היה שלום, מאהב. הייתי מפריחה לך נשיקה, אילו יכולתי".

ג'ורג' זינק לפעולה, האימה שחש נשרפה כליל בלהבות זעמו. כשהוא אוחז בנשק כסף נוסף שהושלך לעברו בידי הדוקטור רב-התושייה, התקדם ג'ורג' לעבר היצור אותו הכיר ואהב כנטליה. אבל אשת-הזאב שיסעה ללא רחמים את צדה של ג'ניפר בטפריה, והידקה את ניביה אל צווארונה של הילדה הקטנה. ארגמן בוהק הצטבר על שני הפצעים; אשת-הזאב לא המשיכה את החבלה, וג'ורג' ורודולף ידעו שניהם שהייתה זו בגדר אזהרה.

וכך קרה שאשת-הזאב נסוגה מהחנות אל תוך הרחוב הריק, כששני יריביה פוסעים בעקבותיה, צעד אחר צעד. בכל פעם שאחד משני הגברים התקרב מדי, המפלצת חסרת הרחמים הצליפה שוב בבת-הערובה הזעירה, ועם כל פצע נוסף חרדתו ושנאתו של ג'ורג' גדלו עשרת מונים.

כאשר יצאו שני הגברים מבעד לדלת, השתהתה החיה, שוקלת את מעשיה. שני הגברים עצרו גם הם, נואשים שלא לעורר התקפה נוספת על הילדה. לבסוף, כמעט בהכרת תודה, השליכה החיה את הילדה לעבר רודפיה בכל כוחה, סבה על עקביה ושעטה לעבר היערות הסמוכים. ג'ורג' זינק לאוויר, והצליח לתפוס את אחייניתו הפצועה לפני שתתרסק על קיר החנות.

מכאן ועד עולם, ג'ורג' יתעורר כל בוקר עם אותו זיכרון בו הוא מביט מטה על אחייניתו הקטנה, השוכבת דוממת, חיוורת, ספוגה בדמה שלה.

ואן ריכטן דחף את ג'ורג' הצדה, הידק באצבעותיו את פצעיה של הילדה וצעק על ג'ורג' להביא את הכוהנים מיד. ג'ורג' כבר עמד שוב על רגליו, מביט מטה על הדם המרוח על חולצתו, וידע שעליו לקבל החלטה. הוא יכול לרדוף אחר החיה אל מרחבי הפרא ולוודא שלא תימלט לעולם, או שיוכל לרוץ לקרוא לכוהנים ולהציל את חייה של אחייניתו היקרה. פצעיה של ג'ניפר היו עמוקים, ונותרו לה דקות ספורות בלבד; אלמלא מאמציו של הרופא הטוב, היא לא הייתה נותרת בחיים מספיק זמן בכדי שיגיעו הכוהנים.

ג'ורג' הבין שאין לו ברירה. מובן שלא הייתה לו. אף אחד לא רדף אחרי נטליה, והיא נמלטה למרחבי הפרא. ג'ורג' ורודולף הבהילו את הילדה הפצועה אנושות למקדש הקטן של עזרא, והכוהנים שם הצילו את חייה וריפאו את צלקותיה.

ואן ריכטן העלה דאגה נוספת, והכוהנים עשו כל שביכולתם לחפש כל סימן לליקנתרופיה בילדה המסכנה. למרבה המזל, הם לא מצאו דבר. ג'ורג' עזב את מורדנטשייר, במצוד אחר נטליה וורישקובה, ולא חזר מעולם. לטובת שמן הטוב של בנותיו, אביה של ג'ניפר עשה כל שביכולתו כדי להשתיק את ההתקפה, והכל, כך הניח ג'ורג', נשכח עם חלוף השנים. הזמן ריפא את כל הפצעים.

את כולם, פרט לאלה שבלבו של ג'ורג'. אחת עשרה שנים הוא הקדיש למצוד אחר נטליה, ללא הצלחה. הוא הכחיד את כל שבט וורישקובה במרדפו, והקדיש את חייו ללמוד את כל מה שיוכל על בני מינה של נטליה, כדי שיוכל להשמיד אותה טוב יותר. וככל שלמד יותר על אודות ליקנתרופיה, הוא למד שיש לו סיבה לחרוד.

ג'ניפר הייתה רק בת עשר שנים כאשר הותקפה, ואילו הייתה נדבקת במחלה הנוראה, לא הייתה זו מתפרצת עד שתגיע לבגרות. הכוהנים שוחרי הטוב הכריזו עליה כנקייה מזיהום, אבל ג'ורג' מצא פחד מזדחל לופת את לבו: הפחד שאולי הם טעו.

ג'ורג' שלף את הממחטה הצרורה מכיסו, ופרש אותו כדי להתבונן בפרח הכמוש שבתוכה פעם נוספת. הוא נקרא פריחת הנייטביין. הוא גדל רק באזור קטן אחד בקארטאקאס, ולמרות שלא ג'ורג' ולא לורי יכלו להריח אותו, אילו היה טרי, הייתה צחנתו מבריחה את ג'ניפר מהחדר לחלוטין.

משום שרק אלה שנשאו בקרבם את המחלה הנוראה יכלו לחוש בריחו של הנייטביין.

ג'ורג' מעך את הפרח באגרופו, בעוד עיניו התמלאו דמעות. הוא השליך את הפרח לתוך האש הדועכת ביד רועדת, וצפה בו נשרף בעיניים מלאות באימה. פחד הרפאים שרדף אותו במשך שנים קיבל עכשיו אישור. ג'ניפר וות'רמאי-פוקסגרוב, הגאה כל כך להמשיך את מסע הצלב של ואן ריכטן נגד יצורי הזדון של הלילה, נשאה חלק מהזדון ההוא בדמה.

אבל היא מעולם לא השתנתה; את זאת לפחות ג'ורג' ידע. בזמן בו החל להבין שג'ניפר עלולה עדיין להיות מקוללת, היו כבר מספר שנים בהן יכלה הליקנתרופיה להתפרץ. למרות שלא יכול לשאת את המחשבה לחזור למורדנטשייר להתייצב מול פחדיו, להתייצב מול אחייניתו האוהבת עליה הביא מארה, הוא המשיך לפקוח אוזן על אודותיה, ולא היה דבר שציין שהליקנתרופיה שלה התפרצה אי פעם.

לנוכח כל השנים שחלפו, ידע ג'ורג' שמחזור הירח אינו גורם לג'ניפר להשתנות, וגם לא מסלולה של השמש או חילופי העונות. אף אחד ממחזורי הטבע לא עורר את החיה הרדומה האורבת בתוכה.

אבל מה כן עלול לעורר את הליקנתרופיה שלה?

איפשהו שם בחוץ, נמצא משהו שיכול לשנות את אחייניתו האהובה ג'ניפר למפלצת פראית כמו זו שתקפה אותה. משהו נדיר, משהו אזוטרי, משהו שהיא נמנעה ממנו בבלי דעת במשך חצי עשור לפחות.

אבל מה? זה היה המסתורין שג'ורג' אילץ את עצמו לבסוף לשוב למורדנטשייר כדי לגלותו. ג'ורג' קטל את שבט וורישקובה הרבה לפני שהחל לחשוש לג'ניפר; הוא לא יוכל ללמוד דבר מהם כעת.

לבסוף חשב ג'ורג' על ואן ריכטן. נטליה השתמשה בחיזוריו המטופשים של ג'ורג' כדי להתקרב לדוקטור. למה?

"שלום, רודולף. אני מופתעת שלא זיהית אותי".

נקמה. דרכיהם של נטליה וואן ריכטן נפגשו בעבר; היא הייתה המושא של אחד ממסעות הציד שלו, והצליחה להימלט, ממש כשם שנמלטה באותו אחר-צהריים בחנות. אם מישהו מלבד נטליה ידע את הגורם המעורר של הקללה הליקנתרופית שהיא נשאה, יהיה זה רודולף ואן ריכטן.

ולאחר שעות של חיפושים, מצא ג'ורג' את התשובה. היה עליו לעבור על כמעט עשרים שנים של רשימות, אבל לבסוף מצא זאת. ואן ריכטן צד את נטליה ב-734; היא הניחה לשנאה שלה כלפיו לבעבע במשך שבע שנים לפני שהשתמשה באהבתו העיוורת של ג'ורג' כדי להכות חזרה. באותו ציד ראשוני, היא הדביקה מספר קרבנות כדי להשליך מכשולים בדרכו של ואן ריכטן.

ואן ריכטן היה נוכח כאשר אותם נשמות אומללות שינו צורה; אם יש מישהו שידע מה מעורר את השינוי, יהיה זה הוא.

ג'ורג' קרא את דף היומן פעם אחת נוספת, בעוד עיניו מתמלאות בדמעות חמות.

ואן ריכטן לא ידע. נטליה מעולם לא אפשרה לצאצאיה להאריך ימים. היא יצרה אותם, היא השתמשה בהם, היא השמידה אותם. ואן ריכטן מעולם לא גילה את הגורם המעורר של שושלתה של נטליה, אבל הוא ידע על דבר אחד שיכול לגרום לצאצאיה להשתנות: נטליה עצמה. היה לה הכוח לכפות על קרבנותיה הנגועים להשתנות כרצונה, ללא התחשבות בירח, בשמש או בעונות השנה.

חיזיון חדש הלם על חושיו של ג'ורג'. לא היה זה זיכרון, אלא ראיית הנולד: הוא ראה את ג'ניפר ולורי הופכות למנוסות יותר במלחמתן כנגד הזדון. הוא ראה אותן יוצאות אל מעבר למורדנטשייר, נושאות איתן מעשים של אומץ ותהילה לארצות אחרות. והוא דמיין יום אחד את דרכן חוצה את זו של נטליה. והוא דמיין את נטליה הופכת את ג'ניפר למפלצת. והוא דמיין את ג'ניפר משמשת אותה כדי להרוג את לורי. ומעל הכל, הוא ראה את עצמו ב-741, קפוא בהלם, בוהה בטיפשות בעוד נטליה משנה צורה, לא פועל עד שכבר היה מאוחר, מאוחר מדי.

ג'ורג' מצא את עצמו עומד מול האש, היומן אחוז בידו המושטת, הרועדת. הוא עמד להשליך את הספר המקולל לתוך הלהבות. במחשבה שניה, הוא החזיר בזהירות את היומן למקומו על המדפים, ואז לקח כמה דקות להשתלט על עצמו, לכבוש את דמעותיו ולחשל את עצמו לקראת המפגש עם מה שמצפה לו מעברה השני של הדלת.

ג'ורג' פסע אל מחוץ לספריה, פניו חיוורות, וצעד במורד המדרגות, מרגיש המום. הוא מצא את אחייניותיו ממתינות לו בסלון.

איך אוכל לספר להן?

"שלום ג'ורג'", חייכה לורי. "מצאת את מה שחיפשת?"

איך אוכל לספר להן, שבגלל שהייתי שוטה, אחת מהן נושאת בתוכה את נשמתה הנסתרת של מפלצת?

"ג'ורג'", שאלה ג'ניפר בדאגה פתאומית, מחודשת. "אתה חש בטוב?"

איך אוכל לספר לג'ניפר את הגורל בו קיללתי אותה? איך אוכל לספר לה שאין שום דבר שאני יכול לעשות?

לורי קימטה את מצחה, וקמה ממושבה על הספה. "הי, אתה באמת לא נראה טוב בכלל".

איך אוכל לספר לאחייניות שלי שמשהו יהפוך יום אחד את ג'ניפר לחיה רצחנית? איך אוכל לספר להן, שבגלל שלא הצלחתי מעולם לתפוס את נטליה, ג'ניפר אינה ניתנת לריפוי?

ידה של ג'ניפר היתה על זרועו של ג'ורג'. "אתה נראה נורא", אמרה בדאגה עמוקה. "וכבר מאוחר מאד. למה שלא נשים לך סדינים נקיים על המיטה של דוד רודולף?"

איך אוכל לספר לג'ניפר שאפילו אינני יודע מה עלול לגרום לה להשתנות? איך אוכל לקלל אותה פעמיים? ראשית במחלה הנוראה, ואז בפחד מתמיד?

"כן", הסכימה לורי בתקווה. "אני בטוחה שלא היה אכפת לו שתישאר בחדרו".

איך אוכל לקלל את ג'ניפר לחיות באותו פחד שמקלל אותי?

"ג'ורג', אתה שומע אותנו?"

ג'ורג' קלט לפתע שאחייניותיו עומדות ממש לפניו, פניהן בבואות זהות של אימה ודאגה. הוא ניסה לדבר, אבל המילים גוועו בגרונו. הוא ניסה להושיט את ידו, אבל היא רעדה כל כך שהוא שמט אותה שוב. לפתע קימט את מצחו וחשק את לסתו.

אבל יש משהו שאני יכול לעשות. אני יכול למצוא את נטליה.

ללא מילה של הסבר, חטף ג'ורג' את גלימתו ממקומה ליד האח, ופרץ אל מחוץ לחנות, אל תוך החשיכה והגשם.

אני יכול לצוד את נטליה, ולגרום לה לשלם על כל הכאב לו גרמה. אני יכול לגרום לה לשלם בחייה חסרי הערך.

לורי וג'ניפר רצו אחריו, רודפות אחריו לתוך הסערה בזמן ששרק לסוסו.

"בבקשה, חכה!" קראה לורי.

"רק תגיד לנו מה הבעיה", המשיכה ג'ניפר. "מה שזה לא יהיה, אנחנו יכולות לעזור!"

"רק אל תלך!" צעקו שתיהן כאחת.

וכאשר נטליה תמות, אז ניתן יהיה לרפא את ג'ניפר. וכשניתן יהיה לרפא את ג'ניפר, אז אוכל להעמיס עליה את הידע של קללתה.

ג'ורג' זינק על אוכף סוסו השחור, הרטוב. הוא הביט מטה אל שתי אחייניותיו, שתיהן נעשות ספוגות מים במהירות בגשם חסר המנוח. עיניו התרככו.

"אני – אני מצטער. א-אבל זה – "

כל עוד נטליה בחיים, היא יכולה להפוך את ג'ניפר למפלצת. ואין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לעצור זאת.

"זה לא יכול לחכות".

זוהי אשמתי שזה קרה. הכל באשמתי. אז עד שנטליה תמות, הנטל חייב להיות מוטל עלי לבדי לשאתו.

ג'ורג' משך במושכות סוסו, קורא לכלבי הציד שלו לבוא בעקבותיו. וכך דהר החוצה אל תוך הסערה, מבלי להביט לאחור.

הציד חייב להימשך. עד שאני או שנטליה נמות, אסור שהציד יסתיים לעולם. למענה של ג'ניפר, למען כולם, הציד חייב להימשך.

ג'ניפר ולורי עמדו על השביל, מבלי לחוש בסערה, מביטות זו בזו בעיניים לחות מדמעות.

"את חושבת שהוא יחזור?" שאלה לורי, מחניקה התייפחות.

ג'ניפר רק הביטה אל תוך החושך, מבלי לומר דבר.

"גם אני חושבת שלא", אמרה לורי, קולה כבד. רגע לאחר מכן היא הזדקפה, ודיברה בנחישות מחודשת. "אבל אני יודעת מה עלינו לעשות".

ג'ניפר הביטה באחותה התאומה. המבט שהן חלקו היה נטול חדווה, אבל מלא בהבנה. הן דיברו כאחת.

"עלינו ללמוד יותר על הפרח הארור ההוא".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s