היללה – תורגם על ידי משה רט

תורגם במקור מתוך הסיפור The Wailing מאת קייט נובאק, בתוך הספר Tales of Ravenloft.

צרחותיו של התינוק פילחו את לבו של ג'ורג' וות'רמאי כמו מחתה לוהטת. הוא הניח לעצמו לבעור בזעם רצחני, יודע שזהו הרגש היחיד שירחיק את הפחד המשתק הקר.

מאז שהחל לעקוב אחר אשת הויסטאני הזקנה שחטפה את העולל, הקשיב הסייר ליללותיו המרוחקות של התינוק, מנסה לאמוד את מצבו. ביום הראשון נראה היה שהתינוק מבקש תנחומים בזרועות אוהבות. ביום הבא הפכו ההתייפחויות ליללות של רעב, צמא ומצוקה, שנמשכו לאורך הלילה ולתוך היום שאחריו. בלילה השלישי, ביום הרביעי ובלילה האחרון, לא שמע ג'ורג' אף צליל מהתינוק, למרות שידע שהוא עדיין נמצא בעקבותיה של אשת הויסטאנה. הוא קיווה נואשות שהזקנה הבּלה העניקה לבסוף לתינוק תזונה כלשהי, אולם ידע שסביר יותר שהתינוק פשוט נעשה מותש וויתר על הבכי חסר התוחלת.

הצווחה הזו הייתה צליל שונה, צליל מבעית. ג'ורג' לא רצה לחשוב מה עשויה הויסטאנה לעולל לילד; במקום זאת תהה איזה מין אדם יכול לגרום לתינוק לסבול כך.

פחות ממסע של מייל אחרי שהחל התינוק לצווח, החלו פני השטח להשתנות. הקרקע התרוממה בחדות והיער השופע שסביבו הידלדל בפתאומיות, חושף את מדרונותיו הסלעיים של הר גדול. העצים שצמחו בשיפולי ההר היו עקומים ומעוותים וחסרי עלים כאילו הרוח הלמה בהם תדיר, אולם האוויר סביבו היה דומם, פרט כמובן לזעקותיו של התינוק. סוסו פרסאוס החל לצהול בעצבנות וניסה להתרחק מהמדרון, אות לכך, הבין ג'ורג', שיש משהו לא טבעי בהר הזה.

קווצת שיער שחור שנתפסה בענף הורתה לסייר שהויסטאנה טיפסה על המדרון. הוא הרים את מבטו בדיוק ברגע הנכון, וקלט הבזק של אדום וצהוב מבעד לענפי העץ המעוותים – צבעיו של הצעיף שאשת הויסטאנה הזקנה חבשה לראשה. היא לא הייתה רחוקה ממנו יותר ממייל עכשיו. הוא אימץ את כל כשרונו והסיבולת שלו במעקב אחריה, חושש להאיץ מדי שמא תשתמש בתחבולת ויסטאני זדונית כלשהי לכסות את עקבותיה, וחושש להאט שמא תחמוק ממנו לחלוטין. עכשיו, הרגיש, הזמן למעקב זהיר חלף. אם לא ימהר, הילד ימות עד שיגיע לטרפו.

"מהר, פרסאוס", לחש ג'ורג', מדרבן את סוסו לדהרה, אבל פרסאוס התרומם על רגליו האחוריות בצהלה מחרידה וחבט בפרסותיו באוויר עד שג'ורג' הניח לו להסתובב. הסוס ניצב כשפניו לכיוון ההפוך, רועד כולו, והסייר ידע שרק אימוניה של החיה ואהבתה לרוכבה מנעו ממנה להימלט בשיא המהירות. הסוס היה רגיש מכדי להתייצב מול מה שלא יהיה ששכן למעלה, ויהיה עליו להשאירו מאחור. הוא ירד מסוסו וליטף את צווארו.

ברגע שנרגעה החיה דיה, פשפש ג'ורג' בשקי האוכף שלו, תוחב ציוד חשוב לתרמיל גב. כשצווחותיו של התינוק מצלצלות באוזניו, החל לטפס ברגל על המדרון בעוד השמש נוגעת באופק המערבי.

לקרניה האחרונות של השמש השוקעת, קלט ג'ורג' את הויסטאנה בשנית. היא עצרה לפני סלע גדול ושטוח, שם הניחה את התינוק. אז פנתה והחל לרדת בחזרה במדרון ההר.

ג'ורג' שעט קדימה, להוט להגיע לסלע לפני שמשהו או מישהו אחר יגלה את התינוק. הוא איבד קשר עין עם הויסטאנה והתינוק כאשר נתיבו הוביל דרך חורשה צפופה של עצים מתים, והדמדומים ירדו סביבו. הוא מיהר הלאה, עוקב אחר צליל זעקותיו הקדחתניות של העולל, שוכח את הזהירות כליל, ולא מחפש אחר סימנים ליצורים או בני אדם שעלולים לארוב לו.

הוא לא הספיק לראות את האלה שהונפה מטה מענף עץ שמעליו וחבטה בראשו.

כאשר שב ג'ורג' להכרתו, מצא את עצמו שוכב על גבו, כפות ליתדות נעוצות בקרקע כמו קורבן פולחני. השמיים היו אפורים באור של לפני עלות השחר. הוא יכול לשמוע את התינוק מיילל לא רחוק משם, אבל אשת הויסטאנה ישבה בשיכול רגליים לצדו. שיערה השחור כעורב עיטר פנים חרושות קמטים, אולם ג'ורג' יכול היה לראות שפעם הייתה זו אישה יפהפייה. ברגע זה היא העסיקה את עצמה בסידור קלפים מחפיסת טארוקה. ג'ורג' לא יכול היה להרים את ראשו מספיק כדי לראות את הקלפים כאשר הפכה אותם, אבל היה ברור מהאופן בו הזעיפה פנים ומלמלה שהאישה הזקנה לא הייתה מרוצה ממראה עיניה.

"מתקשה להחליט על הדרך הטובה ביותר להרוג אותי, מאדאם?" התגרה ג'ורג'. "אני רק ג'יורג'יו, אדם זר. כמה קשה זה יכול להיות?"

הויסטאנה לחששה והרימה את ראשה בפתאומיות לעבר האסיר שלה. צווארה היה מעוות מצלקות ישנות שהותירה חיה כלשהו ששרטה ולעסה פעם את גרונה.

"אתה אדם טוב, ג'יורג'יו, ועם זאת אתה עובד עבור סוֹלְדֶסְט מדארקון", אמרה הויסטאנה. טון דיבורה היה ענייני, אולם ג'ורג' יכול לשמוע היסוס קל בקולה; היא ניחשה.

"לא", השיב. "איני עובד בשביל סולדסט". במרחק, השמיע התינוק צווחה מחרישת אוזניים במיוחד. הוא לא יכול לחשוב על שקר שישכנע את האישה לשחרר אותו, ולא חשב שיהיה זמן לדבר איתה בהיגיון. הוא יכול היה רק לקוות שהיא תגיב לאמת שבתוך ליבה הנשי. "אני לא מחבב את סולדסט בכלל", עמד ג'ורג' על שלו. "הוא יהיר, וולגארי ונבזי, אבל אשתו היא נערה נחמדה. את גנבת את בנה. היא נואשת לקבל את הילד. היא הפצירה בי למצוא אותו ולהחזיר אותו לה. תהא אשר תהא הנקמה שיש לך נגד סולדסט, מוכרחה להיות דרך טובה יותר ליישב אותה. אני יודע שאת חושבת שגניבת בנו תפגע בסולדסט, אבל הוא ממזר קר רוח. את פוגעת רק בחפים מפשע. אינך יכולה להטיל על התינוק את האחריות. זה רק תינוק קטן. חשבי על אמו של התינוק, חשבי על צערה. אנא ממך, מאדאם, שחררי אותי לפני שיהיה מאוחר מדי".

"חשבי על אמו של התינוק", חזרה האישה בקול חלול. "איני יכולה שלא לחשוב על אמו של התינוק", התיזה. "אשתו של סולדסט סיפרה לך שהתינוק הוא שלה, האין זאת? היא שיקרה. התינוק הוא של אָשָא. סולדסט פיתה את אשא ואז נטש אותה. למרות זאת, כמו שוטה, היא אהבה את הממזר שלו. אהבה אותו עד כדי כך שכאשר סולדסט שלח את חייליו לקחת את התינוק ממנה, היא מתה על חרבותיהם במקום לוותר עליו".

"אשא הייתה אחת מאנשייך?" שאל.

"אשא, בתה של טילדה, בתה של אליזה. אני היא אליזה. אשא הייתה נכדתי", השיבה האישה, וחצי יפיחה נפלטה מפיה עם תשובתה.

ג'ורג' שתק לרגע, שוקל את דבריה של האישה. לא הייתה לה כל סיבה לשקר. "אני מצטער", אמר ג'ורג'. "מצטער על היחס שקיבלה, ומצטער על מותה. אבל זהו הנין שלך שבוכה שם למעלה. אני יודע שאנשייך אינם מקבלים ילדים בעלי דם-חצוי, אבל עדיין יש בו מדמה של אשא. לא יתכן שאת רוצה לפגוע בו. אשתו של סולדסט רוצה אותו כשלה. היא אוהבת אותו".

אליזה נחרה בבוז. "אתה חושב, ג'יורג'יו, שאשה יכולה לאהוב את התינוק של פילגשו של בעלה. אתה סייר; אתה חי במרחבי הפרא, ואינך יודע דבר על נשים".

ג'ורג' זז באי נוחות, בגופו ובמחשבתו. נכון היה שהוא לא הבין נשים היטב, אבל הוא לא יכול לוותר. "ואת ויסטאנה", השיב, "את חיה בין ויסטאני, ואינך יודעת דבר על ג'יורג'יו. אנחנו אוהבים ילדים, לא משנה מאין הם באים. אשתו של סולדסט רק רוצה ילד".

"אשתו של סולדסט רוצה רק את היורש של בעלה", הצהירה אליזה.

"זה לא נכון", נהם ג'ורג'.

"אם יהיה לה יורש משלה, היא תמצא דרך כלשהי לפטור את עצמה מחצוי-הדם של בעלה. ואפילו אם היא אוהבת את התינוק, בקרוב הוא יהיה נער, ונער ילך בעקבות אביו. מוטב שטְרִיסְטֶסָה תיקח את התינוק לעצמה". אליזה הרימה את מבטה, מעבר לאסיר שלה, וחייכה בעצב.

"מי זו טְרִיסְטֶסָה?" שאל ג'ורג'.

"טריסטסה: פירוש השם הוא העצובה", הסבירה אליזה. "היא הייתה פעם כוהנת של האלפים האפלים".

"האלפים האפלים? כוונתך לדְרוֹאוּ? כמו הדרואו מממלכת אָרָאק?" ג'ורג' נעשה מוטרד והחל לדאוג. הדרואו מאראק היו לפי השמועות אכזריים להפליא, אבל מכיוון שאף אדם שנפל בידיהם לא נראה שוב מעולם, לא ניתן היה לאשש את השמועות. "דרואו. בשם האלים, אישה! איך יכולת להשאיר את הנכד שלך עם אלפית אפלה?" נהם.

"כמה ממהר אתה לשפוט, סייר", נהמה הויסטאנה בחזרה. "הקשב לסיפורה של העצובה, ותבין. לפני זמן רב, באָרָאק, נולד לה ילד. הילד נולד מעוות; לא היו לו רגליים משלו, רק רגליים של עכביש, ולכן הדרואו התעקשו שהוא יומת. אולם העצובה אהבה את ילדה, ולא הייתה מוכנה לוותר על התינוק. הדרואו גררו אותה ואת תינוקה לפני השטח והשאירו אותם קשורים למוקד, כדי שאור השמש ישרוף את בשרם. התינוק שלה נספה, אבל היא נמלטה מהמוות ובאה לארץ הזו. היא משוטטת כאן לאורך הלילה, מטורפת למחצה, מתאבלת על ילדה האבוד. ביום היא מסתתרת במערה גבוה במעלה ההר – " אליזה קפאה לפתע. "הנה היא עכשיו", לחשה, והצביעה במעלה המדרון.

ג'ורג' עיקם את ראשו כדי להביט למקום אותו ציינה אליזה. השמיים התבהרו סביבם, ובכל רגע תעלה השמש. הוא יכול היה לראות כעת שהוא שכב לא הרחק מהסלע עליו ראה את אליזה מניחה את התינוק. ג'ורג' הצליח בקושי להבחין בדמותה של העצובה נעה במעלה ההר. שיערה הלבן הארוך ושמלתה הכהה התנופפו שניהם סביב גופה הדק. צמרמורת קרה חלפה בגוו של ג'ורג'.

ליד הסלע עליו שכב התינוק המחותל, צווח עדיין, עצרה הדמות בפתאומיות והביטה מטה. ג'ורג' השתנק. כאשר רכנה הדמות והרימה את התינוק, פסקו צרחותיו. ג'ורג' נשם לרווחה. צמרמורת נוספת הזדחלה במורד גוו של הסייר. האוויר היה דומם לחלוטין – אולי דומם מדי. הדמות נראתה מרחפת כענן במעלה המדרון ולכיוון מערב, עד שנעלמה מאחורי ההר עם התינוק.

אליזה נאנחה בעצב והביטה מטה לעבר קלפי הטָארוֹקָה שלה. היא אספה אותם, כרכה אותם בצעיף, והחליקה אותם לכיס בחצאיתה. "הקשב לי עכשיו, ג'יורג'יו. יש כוחות בעולם הזה, כוחות אדירים ואפלים, כוחות מעבר להשגתך. כוחות כאלה הגנו על העצובה באראק והביאו אותה הנה. הטארוקה אומרת שייעודך הוא לנסוע הרחק מכאן, ואיני מעיזה להתערב בגורלך". הויסטאנה שלפה פגיון. "אבל אם תתעסק עם העצובה, אם תקרא תגר על הכוחות שמאחוריה, גורלך עלול להתקצר בהרבה". הפגיון חתך את רצועת העור שהצמידה את פרק ידו השמאלי של ג'ורג' לקרקע.

הויסטאנה התרוממה לפתע ושעטה במורד המדרון, נעלמת כמו יצור פרא בין העצים.

ג'ורג' הושיט את ידו להתיר את הקשירה הכובלת את פרק ידו השני. נדרשו לו יותר מכמה דקות כדי לשחרר את הקשרים. הוא התיישב והשתמש בפגיונו כדי לחתוך את הכבלים שעל מגפיו.

נדרשו לו כמה דקות נוספות לעמוד על רגליו ולשחרר את שריריו הנוקשים. לאחר מכן ניסה להשליט סדר במחשבותיו. הוא הבטיח לאשתו של סולדסט שיחזור עם התינוק, אבל אמונתו באישה התערערה בעקבות רמיזותיה המרושעות של אליזה. עם זאת, האם יוכל לבטוח בדרואו עם התינוק, אפילו דרואו שאהבה את ילדה המעוות מספיק כדי לסכן את חייה עבורו? ראשית עליו לבדוק את ביטחונו של התינוק. עליו גם ללמוד יותר על האלפית האפלה הזו, ואז יחליט מה לעשות.

ג'ורג' התקדם במעלה מדרון ההר. מעל שורת העצים נאבקו שיחי אטד מתים בשדות של דרדרים חומים על השטח. נראה שלא היו כל שבילים טבעיים, ונדרשו לג'ורג' שעות ללכת בעקבות הנתיב בו חלפה העצובה בקלות כזו.

פעם אחת דרכה כף רגלו על עצם לבנה ארוכה. הוא גילה את חלקו הגדול של שלד אנושי ממש בצד המדרון, מכוסה בשיחים קוצניים. הוא הטיל חופן עפר טקסי על הגולגולת והמשיך הלאה באי נוחות, מצר על כך שאין לו זמן לקבור את השרידים. האם העצמות השתייכו לקורבן של הדרואו, תהה, או שמא נפל בעליהן טרף לטרגדיה אחרת בשממה, והאלפית חפה מפשע? מאוחר יותר, כאשר הבחין בשלד שני, לא טרח ג'ורג' אפילו לזרוק את חופן העפר הטקסי, וחוסר הנוחות שלו גבר.

השמש זרחה ישירות מעליו כאשר גילה ג'ורג' את פיר המכרה הצונח אל תוך צדו של ההר. אליזה אמרה שטריסטסה חיה במערה בתוך ההר, ופיר המכרה היה הכניסה היחידה שיכול לראות. הוא קרס לצדו ושלף את המימייה שלו. הוא היה שרוט ומדמם מהקוצים והדרדרים, חבול ופצוע מההחלקה על האבנים. הוא התקשה גם להסדיר את נשימתו; האוויר היה דליל בגובה כזה, והעלה צחנה מאֵדים בלתי נראים כלשהם.

מציץ במורד הפיר התלול, קלט הסייר שטריסטסה יכולה הייתה לנוע במהירות כזו רק אילו ריחפה במעלה מדרון ההר ואז במורד הפיר. הוא לא שמע מעולם על כוהנת בעלת יכולת לרחף, ונזכר באי נוחות באזהרתה של אליזה על כוחות אדירים ואפלים, כוחות מעבר להשגתו.

הוא הטיל כמה אבני חצץ אל תוך הפיר וספר בעודו מחכה לשמוע אותן פוגעות בתחתית. יותר מחמש מאות רגל למטה, העריך, אלא אם כן פגעו אבני החצץ בצדו של הפיר; במקרה זה, הוא עשוי להיות עמוק יותר. פתח תעלה נראה בצדו של הפיר במרחק של פחות מחמישים רגל למטה. הוא יתחיל את חיפושו אחר העצובה והתינוק שם.

מאחזי יד ורגל נחצבו לתוך הקורות שניצבו מסביב לקירות הפיר, וכמה שלבי סולם חלודים עדיין נותרו בכמה מקומות לאורך צידו הצפוני, אבל ג'ורג' השתהה כדי לקשור חבל בטיחות. השמש הייתה גבוהה עדיין כאשר החל את ירידתו, והאור שטף את פי התעלה כאשר הגיע אליה. לא היה עליו להדליק את עששיתו עד שצעד כמה צעדים במורד התעלה. אור העששית נצנץ על קורי עכביש כסופים שנתלו כווילונות עבים, חוסמים כמה מעברים צדדיים. קורי רשת קרועים ריחפו באוויר לאורך המעבר הראשי, כך שמישהו בוודאי עבר שם לאחרונה.

כאשר התגנב ג'ורג' קדימה, שמע אישה שרה. המנגינה הייתה צורמת ומוזרה, והמילים היו בלשון כלשהי שהסייר לא זיהה. הוא עקב אחרי הקול עד שהתעלה נפתחה למערה קטנה. ממש בכניסה למערה הוא נעצר. העצובה ישבה בשיכול רגליים על הרצפה, מנדנדת את התינוק ושרה לו. כנראה שהשיר היה שיר ערש, אבל קשה להאמין שתינוק היה יכול להירדם לצלילו. אולם הילד היה שקט ולא השמיע אף צליל.

ג'ורג' חיכה להפוגה בשיר לפני שדיבר. "סלחי לי, גברתי. באתי בנוגע לתינוק".

טריסטסה הניחה את התינוק על הרצפה וריחפה על רגליה. שערה הלבן הארוך כיסה אותה כרעלה, אבל כאשר הרימה את ראשה הוא נפל לאחור וחשף את פניה. ג'ורג' השתנק, מבועת לרגע. לא היה זה עורה, השחור כאפלה שסביבה, אלא תווי פניה הם שהפחידו את הסייר. שפתיה הסגולות הכהות התעוותו כשל כלב נוהם, ועיניה שטופות הדם בלטו וננעצו בו בזעם מטורף.

למרות פחדו, נעה ידו של ג'ורג' מוכנית לעבר נדן חרבו, אבל טריסטסה התעופפה לעברו כמשב רוח. היא משכה את ידו מניצב החרב ולפתה אותה באצבעות קרות כקרח…

כאב חד נורה במעלה זרועו של ג'ורג' כאשר מחצה טריסטסה את ידו בכוח על-אנושי. הוא ניסה למשוך ממנה את זרועו, אבל אחיזתה של הדרואו לא הרפתה, והוא הצליח רק למשוך את האשה הנוראה קרוב יותר אליו. כשפניה קרובים לשלו, יכול היה לשמוע אותה ממלמלת משפט לא מזוהה כלשהו שוב ושוב. לשונה הייתה סגולה כשפתיה, ונשימתה הייתה כפור. ידו התעקמה בייסורים בעוד העצובה מעוותת את בשרו כאילו היה חמר. אצבעותיו נמסו ונעלמו, ופרק ידו התכופף לאחור, מבלי יכולת להתיישר.

לבסוף שחררה אותו האלפית האפלה ולחשה, "עכשיו כשאתה בעל מום, ג'וזל, איך אתה מעז לבוא לקחת את התינוק שלי?"

ואז עטפה אותו חשיכה. ג'ורג' יכול להרגיש את החום הבוקע מהעששית שעדיין אחז בידו השמאלית, אבל לא ראה שום הבהוב של אור, שום ניצוץ של פתילה גוועת. הייתה זו חשיכה קסומה שהותירה אותו עיוור לתנועותיה של הדרואו.

קצות אצבעות קפואות ליטפו את לחיו, ובמקום בו נגעו, הרגיש כאילו עורו נצרב מתחת שיפוד לוהט. הסייר שמט את עששיתו ואחז את פניו בידו השמאלית הבריאה. הוא מעד לאחור, ובגדם ידו הימנית גישש את קיר המערה עד שמצא את התעלה המובילה לפיר המכרה. ואז נמלט, רץ ומועד במנהרה החשוכה כזפת.

לבסוף, משתנק מהאוויר הדליל המורעל, האט ג'ורג' וניסה להתמצא בסביבתו. לא היה עליו לראות כדי לדעת שהוא מכוסה בקורי עכביש; הוא הרגיש אותם מרפרפים סביב פניו וכתפיו ברוח החמימה שנשבה משמאלו. הוא עקב אחר זרם האוויר עד שיכול לראות זוהר של אור מלפנים.

התעלה נפתחה לפיר המכרה. הוא עמד ממצמץ באור השמש, אסיר תודה על החמימות והאור. פניו פעמו בכאב, והוא הביט בתחושת קבס בידו הנכה. הוא מעולם לא שמע על כוח שיכול לעוות בשר כפי שנעשה לו. אחד מאותם כוחות אדירים ואפלים, כוח שמעבר להשגתו, חשב. הדרואו, הבין, יכלה מן הסתם להרוג אותו, אבל היא הניחה לו לחיות. היא רצתה רק את התינוק, ואכן נראה היה שהיא אוהבת אותו.

עם זאת, היא הייתה מטורפת. בכך לא היה לסייר כל ספק. הוא ראה זאת בעיניה. והיה גם השם בו  קראה לו – ג'וזל – שיתכן שפירושו זר או לוחם, אבל חושיו של ג'ורג' הורו לו שהיה זה שמו של אחד מהדרואו שהרגו את תינוקה. העצובה חיה במחשבתה את עברה, כפי שעושים המשוגעים לעתים תכופות. היא תגן על התינוק מפני זרים, הבין, אבל יתכן שאין באפשרותה לטפל בו כהלכה. יהא עליו לחזור.

נדרשו לו מספר דקות לחפש את החבל שהשאיר תלוי, לפני שהבין ג'ורג' שהתעלה בה השתמש כדי להיכנס לממלכתה של הדרואו נמצאה מצדו השני של הפיר וכמה רגליים מעליו. הוא פנה לכיוון הלא נכון בחשיכה. כעת יהיה עליו או לפלס את דרכו בחזרה דרך מבוך המנהרות, או לטפס מסביב ולמעלה אל התעלה הראשונה. מוטב, חשב הסייר, לקחת את המסלול בו בחרתי קודם ולהישאר באור זמן רב ככל האפשר.

הוא החל לטפס מעלה. לא היו הרבה מאחזי יד בצד זה של הפיר, והוא לא היה מסוגל לאחוז בידו הנכה, כך שהטיפוס היה מביך ואיטי. הוא הצליח להגיע לחצי הדרך סביב הפיר כאשר קורת עץ רקובה נשברה תחת משקלו. הוא החל לגלוש מטה, אוחז בעפר ובקירות העץ בידו השמאלית, אבל לא הצליח לבסס אחיזה. הוא פרש את זרועותיו ורגליו כנגד הקיר, מנסה להאט את ירידתו. לקח לו זמן רב יותר להגיע לתחתית הפיר מאשר לאבני החצץ שהשליך כדי להעריך את עומקו, אבל לבסוף הגיע לשם גם הוא.

הוא התקדם במעגל לאורך הקיר עד שהגיע לצדו הצפוני של הפיר, שם היו מאחזי יד רבים יותר. אך לפני שהחל בטיפוס התיישב לנוח, הן כדי לחדש את כוחותיו והן כדי לשחרר את שריריו הכואבים ולהסדיר את נשימתו.

בריכת מים קטנה נצצה במרכז הפיר, וסביבה גדלו דרדרים עבים וירוקים. ג'ורג' החל לחשוב על רצפת הפיר כעל נווה המדבר של ההר, כאשר הבחין בגולגולת. הוא היה מתעלם ממנה כפי שהתעלם מהשלד השני על מדרון ההר, אבל הגולגולת הזו הייתה שונה. היא הייתה כה קטנה.

ג'ורג' התכופף להרים את הכדור השנהבי הקטן. הוא התאים לתוך כף ידו. פעם היה הוא שייך לתינוק. הסייר סרק שוב את רצפת הפיר. משהבחין בגולגולת אחת, יכול היה לראות כעת שהרצפה הייתה מכוסה בשלדים. חלקם היו גדולים מספיק עד שאולי השתייכו לילדים בגיל בו כבר יכלו ללכת, אבל רוב העצמות היו מאד מאד קטנות. אליזה לא הייתה הראשונה שנטשה תינוק כדי שהעצובה תיקח אותו.

הוא ראה אלפי שלדים של חיות במהלך שנותיו במרחבי הפרא, ולכן קלט במהירות שמכל השלדים נעדרו עצמות הרגליים. בתחושת אימה מחליאה נזכר הסייר בסיפורה של אליזה. תינוקה של האלפית האפלה נולד ללא רגליים משלו. באמצעות כוחה לעצב בשר ועצם, מצאה טריסטסה דרך לחיות מחדש גם את החלק הזה של חייה, שוב ושוב. האם גם חוותה מחדש את אבלה בכל פעם שאחד מאותם תינוקות מת?

האם היא ארגנה את מותם כדי שתוכל לחוות מחדש את האבל?

ג'ורג' פנה וניצב מול קיר הפיר כדי שלא יוכל לספור את הגולגולות. יהיה עליו לנוע כעת במהירות כדי להחזיר את התינוק ולהימלט לפני שהשמש תשקע נמוך יותר בשמים. השמש תגן עליו מפני מרדף. הוא הזדקף והחל לטפס על קיר הפיר.

בזמן בו הגיע ג'ורג' לתעלה שדרכה נכנס למאורתה של הדרואו, החלו קרני השמש המרוחקות לטפס במעלה צדי הפיר. עדיין, חשב, אם יצליח להיכנס ולצאת במהירות, יהיו לו כמה שעות של אור יום בוהק לפניו. הוא סובב את חגורת הנדן שלו כך שיוכל לשלוף את חרבו בידו השמאלית. עם ידו הפגועה, נראה היה שלוקח לו נצח להצית ניצוץ כדי להדליק את הנר, אבל הוא לא העז להתקדם ללא אור כלשהו. הוא קשר את קצהו של סליל חוטים לחבל המשתלשל מלמעלה, תחב את הכדור לכיסו, וצעד במורד המסדרון, מניח לחוט להשתחרר מאחוריו בלכתו.

כאשר החשיך הנר, ידע שהגיע לחשיכה שהטילה טריסטסה. הוא צעד לאחור כמה צעדים, וחייך בסיפוק כאשר יכול שוב לראות את להבת הנר. מוודא שעדיין יש לו שפע של חוט, צעד שנית אל תוך החשיכה. הוא ספר את הצעדים קדימה בעודו מעביר את ידו הפגועה לאורך הקיר. כשהגיע לשמונה עשרה, הופיע אור הנר שוב סביבו. בועה כה גדולה של חשיכה עשויה לציין את כוחה הגדול של הדרואו, הבין ג'ורג', או את הזדון הגדול שטבוע בה.

טריסטסה לא נראתה במערה, אבל התינוק שכב על הרצפה, עטוף בשמיכות. ג'ורג' כרע לצדו, אוחז את הנר כך שיוכל לראות את פניו. עיניו של העולל היו עצומות, והוא היה דומם מאד, אבל ג'ורג' יכול היה לראות את חזהו הזעיר עולה ויורד ואת נחיריו הזעירים רוטטים.

הסייר הניח את הנר על הרצפה. כאשר הכניס את ידו הטובה מתחת לתינוק, הרגיש שמשהו אינו כשורה. לא היה עליו להסיר את השמיכות כדי לאשש את חשדו, אבל הוא עשה זאת בכל מקרה. שתי רגליו של התינוק היו גדמים מעוותים, חסרות תועלת כמו ידו הימנית של ג'ורג'.

ג'ורג' חרק בשיניו. אין זמן לחשוב על הבעיה הזאת כרגע. איכשהו, אחרי שיציל את העולל, הוא ימצא דרך לרפא אותו, אבל קודם צריכה לבוא ההצלה. ג'ורג' תחב את התינוק לחלל שבין חזהו למותניית העור שלו.

הוא הושיט את ידו להרים את הנר כאשר שמע את טריסטסה לוחשת, "החזר את ילדי או מוּת". היא ריחפה בצדה המרוחק של המערה. בזרועותיה אחזה בעכביש שגודלו כשל חתול בית. היא שמטה את היצור והוא התרוצץ הרחק אל תוך החשיכה…

ג'ורג' זינק על רגליו ושלף את חרבו הארוכה בידו הטובה. לא הייתה זו זרועו החזקה, אבל הוא התאמן בשימוש בה. הפעם הייתה חרבו שלופה ודרוכה לפניו לפני שהספיקה האלפית האפלה לגעת בו שוב.

"אתה חושב שאני פוחדת מנשקך, ג'וזל?" לגלגה טריסטסה. היא זינקה לעבר ג'ורג', משפדת את עצמה על להבו של הסייר. צווחת, היא נסוגה לאחור מעל הנשק, אבל לא נפלה. פיסות של אד לבן נטפו מהלהב ונסחפו חזרה לעברה. צורתה נעשתה מטושטשת, ואור הנר האיר בעדה.

סוף כל סוף הבין ג'ורג' בפני מה הוא ניצב. הכוחות האדירים והאפלים, שמעבר להשגתו, לא שימרו את העצובה מפני המוות. הם שימרו רק את רוחה. ורוחה האל-מתה של נקבת הדרואו הפכה לבאנשי. אלמלא היה נשקו מכושף, הייתה העצובה חולפת ישר דרכו, ללא פגע, ופוגעת בו שנית במגעה הקטלני.

ג'ורג' חש בפרץ של ביטחון. אם הבאנשי לא תוכל לגעת בו, הנשק היחיד שנותר לה הוא יללת הבאנשי שלה, שלא תוכל לגרום לו כל נזק כל עוד השמש זורחת בשמיים. היא אמנם אל-מתה, אבל הוא ידע איך לטפל באל-מתים. הוא זינק קדימה והצליף מבעד לרוח, קורע את צורתה הערפילית לגזרים שריחפו באוויר סביבם.

הבאנשי נסחפה לאחור. היא פתחה את פיה והשמיעה יללת קינה שפילחה את לבו של ג'ורג' כמו להב קרח. נוכחותה של השמש בחוץ לא הועילה במאומה להפחית את הפחד שאחז בג'ורג' – פחד לא מפני המוות כאן, אלא מפני מה שיבוא לאחר בריחתו.

אפילו אם אשתו של סולדסט תוכל לאהוב את הילד של פילגש בעלה, היא לא תאהב את התינוק כשהוא מעוות כפי שהוא כעת. הוא תנטוש אותו באשפתות, או שסולדסט יטביע או יחנוק אותו. אולי אשתו של סולדסט תניח לו לחיות, אבל תתחיל לשנוא אותו ותתעלל בו הרבה יותר מההתעללות שעבר בחמשת הימים האחרונים. ואז אולי היא תנטוש אותו. היו ילדים נטושים בכל רחבי דארקון, משוטטים ברחובות, רעבים ומפוחדים, דחויים ושנואים, ללא נחמה בשום מקום. אלה ששרדו עד הבגרות חיו חיים נטולי שמחה, פרט לאותם פראים מעטים שלפי השמועה הצטרפו לשורות הקארגאט, המשטרה החשאית של אזאלין רקס. הוא עלול להציל את התינוק רק כדי להמיט עליו עוד ייסורים.

ג'ורג' חש את ידו השמאלית קופאת, וחרבו נפלה בצלצול על רצפת המערה. לא, אמר לעצמו. התינוק יחיה. ואם אף אחד אחר לא ירצה שהוא יגדל מאושר, אני אעשה זאת. הוא יהיה שלי.

ג'ורג' התנער מהפחדים שהזדחלו בלבו בדיוק בזמן כדי לראות את טריסטסה מתעופפת לעברו בזרועות מושטות. הוא זינק הצידה ברגע האחרון ממש. לפני שהספיקה הבאנשי להסתובב, שלף בקבוקון מתוך כיס החירום של תרמילו ופתח את הפקק בשיניו. כאשר רוח הדרואו צנחה לעברו פעם נוספת, התיז עליה את תכולתו של המיכל.

הבאנשי ייללה כאשר צרבו המים הקדושים את הווייתה. ערפילים עלו מדמותה והתפוגגו אל תוך החושך. ג'ורג' גישש אחר חרבו הארוכה והצליף שוב בדמות האל-מתה.

טריסטסה נסחפה אל מחוץ להישג ידו של הסייר. "לא תימלט מממלכתי, ג'וזל. אתה תמות כאן. עם רדת החשיכה, אשמיד אותך". ואז ריחפה משם, משאירה את ג'ורג' לבדו במערה עם אוצרה, התינוק.

כשהוא נאלץ לנטוש את הנר על מנת לשמור על חרבו בהיכון, צעד ג'ורג' בעקבות החוט בחזרה דרך החשיכה, מגלגל את הסליל על ידו הנכה.

השמש עדיין זרחה בעוז כאשר טיפס לבסוף מעל קצה פיר המכרה. להוט להימלט רחוק ככל האפשר לפני השקיעה, זנח ג'ורג' את החבל ושעט במורד מדרון ההר, גולש על אבני החצץ ומתעלם מדקירותיהם של הקוצים והדרדרים. הוא לא עצר עד שהגיע לפרסאוס. הסוס צהל כאשר זיהה את אדונו, וכמעט הפיל אותו כשחיכך בו את חוטמו בשמחה.

"כן, חזרתי. ניסית להזהיר אותי מהמקום הזה, נכון?" לחש ג'ורג' לחיה. "יש לך יותר שכל ממני, הלא כן? טוב, אנחנו עוזבים עכשיו".

ג'ורג' טיפס במגושם על סוסו ודרבן את החיה לעבר השביל ביער שלאורכו עקב אחרי הויסטאנה בליל אמש. הוא החליק את ידו אל תוך המותנייה וליטף את זרועו של התינוק. הוא יכול היה לחוש את התינוק נושם, אבל הלה נותר דומם באופן מטריד. יתכן, הבין, שהעולל משותק מפחד עקב יללת הבאנשי, כפי שהיה הוא עצמו. הסייר תהה באי נוחות האם יישארו אצל הילד זיכרונות כלשהם מאותם ימים אחרונים נוראיים, מאוכסנים בפינה חשוכה כלשהי של מוחו, שיגיחו החוצה כאשר החלומות יתגנבו אליו. הוא ניער מעצמו את פחדיו והאיץ בפרסאוס לדהרה.

פחות ממייל במורד השביל, עצר הסוס בחדות והנמיך את ראשו. "מה העניין, פרסאוס?" לחש ג'ורג'. ואז הרגיש את הרוח. היא החלה כמשב קל, ותוך רגעים התעצמה לסופה. פיסות מעופפות של עפר וזרדים חבטו בפניו. לא הייתה כל אפשרות להתקדם ברוח שכזו. ג'ורג' קילל והניח לסוס להסתובב.

פרסאוס צעד שלושה צעדים לעבר הדרך, אבל התרומם על רגליו האחוריות וצהל באימה. ואז קפא הסוס על עומדו, רועד מפחד.

"אתה רואה, ג'וזל, אינך יכול להימלט", צווח קול מלמעלה.

ג'ורג' הרים את עיניו. טריסטסה ריחפה מעל צמרות העצים, אורה של השמש השוקעת חודר בעדה. "הרוחות שלי ישמרו אותך כאן, ג'וזל, עד רדת החשיכה. ואז אשמיד אותך".

הרוגז דחק הצידה את פחדו של ג'ורג' מכוחותיה של הבאנשי. "אני לא ג'וזל", הכריז.

הבאנשי לא אמרה דבר. הרוח המשיכה ליילל בגבו. "אני מתערב שאני אפילו לא נראה בכלל כמו אותו ג'וזל, יהיה אשר יהיה".

"ג'וזל רצח את התינוק שלי", גנחה העצובה.

"אבל אני לא הוא", התעקש הסייר.

"אתה גנבת את התינוק שלי", התווכחה העצובה. הרוח ייללה חזק יותר.

"התינוק הזה לא שלך". ג'ורג' פתח את הכפתור העליון במותנייתו כך שפניו של התינוק הציצו החוצה. "הוא לא דרואו. הוא לא דומה לך בכלל".

"הוא שלי. הויסטאנה השאירה אותו בשבילי".

"טוב, אני לא נותן לך אותו. את רק תרצחי אותו כמו את כל השאר".

"מעולם לא פגעתי בהם. הם פשוט מתו".

"הם פשוט מתו?" שאל ג'ורג' באי אמון, ואז הבין. "את אל-מתה. את לא יכולה לגדל משהו חי. את לא יכולה לתת לתינוק מה שהוא זקוק לו".

"כל עוד הוא חי, הוא שלי", ייללה הבאנשי, והרוח ייללה איתה.

"אני לא נותן לך אותו כדי שתוכלי להרעיב אותו למוות", התיז ג'ורג'.

"עם רדת הלילה, הקינה שלי תשמיד אותך", זעקה הבאנשי.

"אז היא קרוב לוודאי תהרוג גם את התינוק. את כבר שיתקת אותו מרוב פחד", השיב ג'ורג'.

הבאנשי שתקה.

"את לא רוצה תינוק אנושי מת", ציין ג'ורג'. "ולא אותי את רוצה להרוג, אלא את ג'וזל".

"כן", לחשה טריסטסה. "ג'וזל חייב למות על מה שעולל לי ולתינוק שלי".

"אבל אני לא ג'וזל", הזכיר לה ג'ורג'. "תני לי ללכת מכאן, ולעולם לא אטריד אותך שוב".

טריסטסה ריחפה לעבר ג'ורג'. היא הביטה בריכוז בתינוק.

"זה לא הילד שלי", לחששה. "ג'וזל רצח את הילד שלי, ועליו לשלם על כך". היא הסתובבה לאחור והתעופפה לעבר ההר. הרוח גוועה.

בעדינות, האיץ ג'ורג' בפרסאוס להסתובב. הסוס צעד כמה צעדים מגששים אל מחוץ לממלכתה של הבאנשי, ואז, חש בהזדמנות אחרונה, דהר משם בכל המהירות.

במרחק כמה שעות ממאורתה של הבאנשי, החלה ידו הימנית של ג'ורג' לפעום. כמו חרק הבוקע מתוך גולם, החלו אצבעותיו לצמוח מתוך היד בה פגעה טריסטסה. רגליו של התינוק צמחו בחזרה אף הן. ג'ורג' לא זכר שהרגיש אי פעם הקלה כה גדולה בחייו. אולם באותו הלילה חלם שהוא מקבץ נדבות ברחובותיה של דארקון כשהתינוק לצדו, ידו עדיין גדם, ואילו לתינוק שמונה רגלי עכביש שעירות. הוא התעורר מכוסה בזיעה, והיה עליו לבדוק הן את ידו והן את רגליו של התינוק כדי להיות בטוח שהיה זה חלום שווא.

התינוק לא היה מסוגל לינוק, בשל השיתוק שאחז בו, וג'ורג' החל לחשוש לבריאותו של הילד. ביום המחרת דהר על פרסאוס בשיא המהירות עד שהגיע לבסוף לכנסיה. הכוהן הניח את ידיו על ראש התינוק והתפלל. בתוך דקה יילל התינוק וצרח. הכוהן האכיל אותו בחלב עיזים, אותו ינק בשקיקה. ואז הוא נרדם מתשישות, וג'ורג' ישן לצדו. באותו לילה חלם ג'ורג' על הבאנשי משליכה את התינוק שלו במורד פיר המכרה אל ערימת השלדים של התינוקות האחרים. הוא התעורר רועד ולא הצליח להירדם שוב, עד שהדליק נר וצפה בילד נושם.

החלומות חזרו בכל לילה.

שלושה ימים לאחר מכן, עמד ג'ורג' לפני אשתו של סולדסט וסיפר לה כל מה שלמד על התינוק מהויסטאנה אליזה. הנערה השפילה את מבטה בבושה על פשעיו של בעלה, אבל הביטה בעיניו של הסייר בלי למצמץ כאשר שאל האם אהבה את הילד, והבטיחה לו שאכן כך.

ג'ורג' מסר את התינוק לנערה. הילד היה שקט בזרועותיה, אבל כאשר הניחה אותו כדי למזוג לו בקבוק, הוא יילל עד שהרימה אותו שוב.

ג'ורג' לא דיבר על הבאנשי או על ממלכתה. הוא רק אמר, "הילד שלך סבל הרבה, הגבירה סולדסט. אני מבקש רק שלעולם לא תגרמי לי להתחרט על כך שהחזרתי אותו לך. אבוא לבקר כאשר אוכל, לוודא ששלומו טוב. כאשר הוא יהיה גדול מספיק, ספרי לו שתמיד אהיה ידידו".

"לעולם לא אגרום לך להתחרט על שובו; תמיד תתקבל פה בברכה, ובני ידע שאתה הוא ידידו", הבטיחה לו אשתו של סולדסט.

* * *

ג'ורג' וות'רמיי נוסע בכל רחבי העולם במרדף אחרי הרשע, ואנשים רבים חושבים שהוא עשוי ללא חת. רק אדם העשוי ללא חת, הם אומרים, יכול לשרוד את יללת הבאנשי של טריסטסה. נכון הדבר שכוחות אדירים ואפלים, כוחות מעבר להשגתו, אינם מפחידים במיוחד את הסייר. אולם ישנם דברים יומיומיים, המפלחים את לבו במדקרה קרה – לראות אדון מכה שוליה צעיר, לראות ילד מקבץ נדבות ברחובות, לראות ארון מתים של עולל, לשמוע תינוק מיילל… במיוחד לשמוע תינוק מיילל.

ואז הוא חולם על רוח האלפית האפלה המטורפת המתאבלת על תינוקה האבוד, ועל כל התינוקות שאחרים הותירו עבורה.

כאשר חולם ג'ורג' וות'רמיי חלומות אלה, הוא מבקר בדארקון לבדוק את בנו של סולדסט. שלומו של התינוק טוב תמיד; הוא עולה כפורח תחת טיפולה של אשתו של סולדסט.

ועדיין, ג'ורג' וות'רמיי מבקר בדארקון לעתים תכופות, כי העולם מלא בתינוקות מייללים.

* * *

ג'ורג' וות'רמיי הופיע בסיפור #רייבנלופט_השיבה_הביתה

טריסטסה היא גבירת האופל של ממלכת קינות (Keening). לדעתי הסיפור אינו עושה חסד עם דמותה וממלכתה, שאמורה להיות אפלה ועוצמתית יותר, אבל הוא מציג את אחת מאדוני האופל המיוסרים והטראגיים ביותר ברייבנלופט.