Three Fairies – תורגם על ידי משה רט

מאת מיכאיל "ניאותיאמט" ריקון, בתוך Quoth the Raven 24.

דממה. הירח תלוי נמוך בשמים, שוטף את בית הקברות באורו החיוור. דמות בודדה צועדת לתוך בית הקברות. היא מרימה כינור לכתפה, ומתחילה לנגן, מלודיה מהירה, סוחפת, מהסוג שגורם לאצבעות לתפוף בתיאום איתה.

הרקדן הראשון קם, דוחף את האדמה החשופה מעליו. הוא זקן, אבל עדיין זוכר כמה צעדים מימי נעוריו. בת זוגו היא יפהפייה, קפואה בשלמות בצורה בה נקברה. יחד הם מתחילים לרקוד. עד מהרה מצטרפים אליהם אחרים.

בבוא חצות, בית הקברות כולו רוקד, לצלילי מוזיקה מהירה ופקחית הממלאים את האוויר.

כך עובר לו האֶלֶגִיסְט.

דמותו של האֶלֶגִיסְט היא כשל טיפוס מסוים של משורר צעיר גווע. הוא בחור דק גזרה, לבוש בבגדים שחורים עם וורד לבן בדש חליפתו. עורו חיוור, ותלתליו הזהובים נופלים בערימה לא מסורקת מעל ראשו. עיניו גדולות, כחולות כהות, והאֶלֶגִיסְט נושא איתו כינור מעץ הבנה.

אולם פיית-המוות הזה לוקח את הופעתו של המשורר הגווע צעד אחד קדימה. עורו לבן כשל גופה, וצופה חד עין יבחין בסימנים הראשונים של ריקבון סביב עיניו הגדולות ואצבעותיו. האֶלֶגִיסְט מתנועע באורח מקרטע, בלתי יציב, כאילו היה בובה על חוט הנמשכת ביד בובנאי כושל. הבקיאים בכגון אלה עשויים לחשוב את האֶלֶגִיסְט לאחד המתים החיים במבט ראשון.

אולם בו בזמן, לבו אכן פועם, במהירות – במהירות רבה מדי. האֶלֶגִיסְט נושם, אם כי לעתים נדירות הוא מדבר ולעולם אינו מחייך. כל תנועותיו המקרטעות אינן פוגמות בכישרון הנגינה שלו בכהוא זה.

למרות שאותו פיית-מוות מדבר לעתים נדירות וכמעט לעולם אינו נוסע מעבר לגבולות בתי הקברות שלו, רוב תושבי העיר ידעו במהרה אם האֶלֶגִיסְט כיבד אותם בנוכחותו.

במשך הלילות הראשונים (והאֶלֶגִיסְט נראה לעולם רק בלילה), פיית-המוות אינו עושה הרבה מעבר לנגינה בכינורו בתוך בית הקברות, עומד לפני הציון של נפש כלשהי שנשכחה זה מכבר, וממלא את הלילה במוזיקה שלו, המוזרה קלות. לעת עתה, האֶלֶגִיסְט מנגן ניגוני לוויה איטיים וקינות מלאות נהי עבור שוכני בית הקברות. שום דבר עדיין לא מתרחש. לפעמים, האֶלֶגִיסְט עוזב בנקודה זו.

אולם לעתים תכופות יותר, המוזיקה של האֶלֶגִיסְט משתנה. היא נעשית מהירה יותר, עזה יותר, אחוזה במקצב ומלודיה הרומזים על מוצאו שלא מעלמא הדין של פיית-המוות. כעת כבר מכירים אותו תושבי בית הקברות, ולקול נגינתו הם קמים לרקוד.

סוחרים לצד קבצנים, קבורים במיטב מחלצותיהם שנרקבו זה מכבר, פותחים המתים את ארונותיהם ועולים אל פני השטח בדרך מיסטית כלשהי. חלקם זומבים, או חנוטים כך שייראו כמעט לגמרי אנושיים בחליפותיהם הקודרות. אחרים הם שלדים, לבושים בכמה קרעים של בד. מעטים מבניהם הם רוחות רפאים בלבד, צללים והדים של העבר. בתחילה, רק הנועזים וההרפתקנים ביותר מבין המתים נענים לקריאתו של האֶלֶגִיסְט, אולם בבוא העת, הם רוקדים כולם.

וואלסים מרשימים ומָזוּרְקוֹת עליזות בוקעים מכינורו של האֶלֶגִיסְט, מתובלים בריקודי עם מהעבר הרחוק. ועדיין, הריקודים הם בלתי מזיקים, כל עוד איש אינו משוטט לתוך בית הקברות. האֶלֶגִיסְט לא יוצא החוצה, ואלה הנמנעים מבית הקברות בין השקיעה לעלות השחר בטוחים מפגע.

ועדיין, זהו מצב שלא יכול להימשך, ולבסוף מסיים האֶלֶגִיסְט את ביקורו באחת משלוש דרכים. לפעמים משתעמם פיית-המוות ומסתלק. הוא מגיע והופך את בית הקברות לחגיגה לילית למשך כמה ימים או שבועות, אולם אז הוא נעלם, והעיר המבולבלת והמבוהלת נותרת נבוכה, מחליטה לעיתים קרובות לשים מנעולים מוצקים יותר על שערי בית הקברות.

אולם לעתים תכופות יותר, מסרב האֶלֶגִיסְט לעזוב עד שנעשה קורבן. המלומדים חלוקים ומתווכחים מדוע זה כך, אולם רובם חושדים שהוא שונא להשאיר בית קברות ללא השגחה, ולכן מחפש 'תחליף' עבורו לפני שיעזוב.

הקורבן יכול להיות גבר או אשה, צעיר או זקן, אבל עליהם להיות רקדנים טובים ובעלי גפיים יציבות, כך שרובם הם בני נעורים. לפעמים מבהיר האֶלֶגִיסְט את דרישותיו באמצעות סימנים על קירות בית הקברות, שרבוטים מבשרי רעות בדם או דיו ישנים. פעמים אחרות, אוסף האֶלֶגִיסְט את הקורבן בעצמו, מפתה אותו לבית הקברות בשירים מהפנטים.

בסופו של דבר, הקורבן מגיע, ואז מציע האֶלֶגִיסְט לרקוד עם קורבנו. נראה שזה חשוב לו נוראות שהקורבנות יסכימו לכך מרצונם החופשי, ופיית-המוות אינו עושה דבר כדי להכריח אותם. כמובן, אם הם מסרבים, המתים הממתינים יקרעו אותם איבר אחר איבר, אבל את זה האֶלֶגִיסְט לא מספר להם.

או אז רוקדים פיית-המוות וקורבנו, מסתחררים לאורך הלילה בעוד המתים חסרי המנוח מביטים ושומרים על הקצב, טופחים על ברכיים גרמיות ומוחאים ידיים רקובות. ריקוד אחד, ואם האֶלֶגִיסְט שבע רצון, גורלו של הקורבן נחתם. בעודם רוקדים, המתים הממתינים מכינים קבר, ומביאים מצבה עבור שכנם החדש.

בסיומו של הריקוד, האֶלֶגִיסְט מראה לקורבן את משכנו או משכנה החדש, ומורה להם להיכנס לארון המתים שלהם, כופה אותם באמצעות קסם פיות מסתורי כלשהו. אז נחתם הארון ומורד אל הקבר, והאֶלֶגִיסְט מפקח על קבורתו, כובל את הקבר בקסמים רבי עוצמה כך שלא יפריעו לו או יתעסקו איתו.

ביום המחרת, בין השמשות, האֶלֶגִיסְט כבר איננו שם, אולם במקומו נוסף לבית הקברות דייר רפאים חדש. הקורבן הוא שקוף ונטול גשמיות, ולמשך שארית הנצח נחרץ גורלו לרקוד לאורך הלילה, בציפייה לשובו של שותפו או שותפה.

כמובן, לפעמים הקורבן אינו משביע רצון, או שמא מחליט האֶלֶגִיסְט בכגון אלה מתוך גחמה טהורה, אולם ישנה אפשרות שלישית. לעתים נדירות מאד, בליל הירח החדש, יוביל האֶלֶגִיסְט את פמלייתו המרקדת לתוך ארצות החיים.

לחלק מהאל-מתים, אלה שנקברו עם בעליהם או נשותיהם, יש שותפים והם אינם מזיקים. אולם אלה שנקברו ללא בני זוג מחפשים לעצמם שותפים לריקוד. הם שורטים את החלונות, פורצים דלתות, מחפשים בני תמותה לחלוק איתם את שירו של האֶלֶגִיסְט. החגיגה המטורפת נמשכת הלאה, ציד האנשים החיים עד שלכולם יש שותף, או שהשעה נעשית מאוחרת. לפני עלות השחר, מוביל האֶלֶגִיסְט את חבורתו המורחבת בחזרה לבית הקברות.

ושם, בקסמים אפלים ובריתות נתעבות, הוא מניח לבני פמלייתו לקחת את רקדניהם בחזרה לתוך הכוכים וארונות המתים שלהם, קוברים את עצמם מתחת הקרקע… לצד שותפיהם בני התמותה. אז מסתלק האֶלֶגִיסְט. מעטים מאנשי העיר שורדים את כליאתם מתחת האדמה, ואפילו אלה שנחפרים החוצה בזמן… ובכן, הבה נאמר רק שבילוי מספר שעות כלוא לצד גופה בארון מתים, לא תורם רבות לשפיותו של אף אחד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s