ארצות הסיוט – תורגם על ידי משה רט

בעודי כותב שורות אלה, לילה יורד על הארץ, מכסה את נוֹבָה וַאסָה בשמיכה קודרת של חושך וכוכבים. אהבתי פעם את הלילה, עם השקט והבדידות שלו. כעת אני פוחד מפני בואו, מקווה בלהט שהיום לא ייגמר לעולם. האירוניה היא שהלילה הוא רק הסימפטום. המחלה האמיתית נלווית לשינה, אותו חיבוק הדומה כל כך למוות, מתגנבת פנימה כאשר התרדמה נוטלת לחיקה את יגעי העולם.

אני ד"ר גרגוריאן אילהאוזן, הרופא הראשי של הקליניקה להפרעות נפשיות באֶגֶרטוּס, נוֹבָה וַאסָה. עבור אלה המהלכים על חופיו המתרחבים בתמידות של הטירוף (ובנובה ואסה יש די והותר אנשים כאלה), הקליניקה שלי היא לעתים תכופות המצודה האחרונה של תקווה ושפיות. במהלך השנים ערכתי מחקר מיוחד על חלומות, שכן רוב המטופלים שלי סובלים ממחלה כזו או אחרת הנראית קשורה לא לבעיות של עולם היקיצה, אלא לחזיונות הקודחים של שינה מופרעת.

זה מביא אותי לנושא של יומן זה, ולסיבה שהלילה מבעית אותי כל כך. במהלך מחקריי והתנסויותיהם של המטופלים שלי, התחלתי להאמין שישנה מציאות אחרת מעבר לפרגוד השינה. ברוב המקרים זוהי מציאות שלווה, בה אנו מבקרים מדי לילה בלילה ללא השפעות מזיקות. אולם ישנם דברים השוכנים במציאות זו, דברים אפלים המשחיתים חלומות ומשגשגים בסיוטים. אם ברצונכם לדעת עוד, המשיכו לקרוא.

אבל השאירו את האורות דולקים, ונסו לא להירדם.

חלק גדול מהמחקר שלי נעשה באמצעות ראיונות עם המטופלים, כדי לברר מה מטריד אותם (…) מיינתי את המטופלים שלי לשתי קבוצות: המשוגעים והמופרעים. המשוגעים סובלים מחולי נפשי אמיתי, גופני או פסיכולוגי בטבעו, שניתן לטפל בו ואולי אף לרפאו עם הזמן. למופרעים אין אף חולי פנימי ניתן לזיהוי, אלא הם מוטרדים במקום זאת על ידי כוחות חיצוניים. אני יכול לדמיין את המבט שעולה בוודאי על פניכם כאשר אתם קוראים מילים אלה. ידידי ואן ריכטן הגיב באופן דומה כאשר הצגתי בפניו לראשונה את התאוריות שלי. מאז הוא כבר קיבל את האמת שמאחורי אבחנות אלה…

הייתי עדיין באמצע הניסויים והמחקר שלי כאשר חצר הסיוטים פלשה לחלומותי. אולי התקרבתי מדי לאמת, ויצורי החלום רצו לעצור אותי. או אולי היתה זו הבחינה המדוקדקת שלי אותם שגרמה להם להבחין בי. תהא הסיבה אשר תהא, זה התחיל באירוע בעולם היקיצה, שדחף את תודעתי הישֵנה לתוך אחיזתם ארוכת הטפרים.

באותו הזמן, אחת העוזרות המוכשרות ביותר שלי היתה אשה צעירה בשם מנדלאין. אדם נפלא ורגיש היא היתה, וידידה טובה מאד. כישוריה כאחות הועצמו על ידי האהבה והאכפתיות שהרעיפה על אלה בהם טיפלה. היא עבדה לצדי במשך שלוש שנים עד שהטרגדיה אירעה. זו הגיעה בדמותו של אחד המטופלים המרתקים אך הבעייתיים ביותר שלי – אדם זקן בשם קרסט.

למדתי רבות משיחותיי עם קרסט, אך לא הצלחתי לטפל ביעילות מספקת בזוועות הלילה שלו. הוא לימד אותי דבר מה נוסף, אם כי הידע הגיע מאוחר מכדי להציל את מנדלאין האומללה. הוא לימד אותי שאותם אורבים בחלומות מסוגלים להשפיע על אירועים בעולם היקיצה.

קרסט התעורר מאחד מחלומות הבלהה שלו (אם כי הייתי מעדיף לחשוב שהוא לא התעורר), ונמלט איכשהו מתאו בבית המשוגעים. נדחף בידי האורב שבחלומו, קרסט עשה את דרכו למשרדי ולקח סט של אזמלי מנתחים מתוך התיק הרפואי שלי. היו שם 10 להבים סך הכל, כולם מושחזים בחדות. הוא לקח את הלהבים הללו – מועילים כל כך בידיי, קטלניים כל כך בשלו – ושוטט במסדרונות הקליניקה עד שמצא את מנדלאין המסכנה. ואז השתמש בכל להב בתורו, משסף את חייה בתנופות פראיות, נזעמות. מצאתי את שניהם כאשר ערכתי את הסיבוב שלי מאוחר יותר באותו לילה. קרסט התייפח וצרח באימה, כאילו רק התעורר מאחד הסיוטים שלו. ומנדלאין, מנדלאין האומללה, שכבה שם על הרצפה, 10 ידיות כסף מזדקרות מגופה, מדיה הלבנים מגוהצים ונראים איכשהו שלא במקומם בבריכה האדומה שהתפשטה סביבה.

בערב הבא, החלו הסיוטים שלי. בתחילה היתה הסצנה פשוטה. שמעתי את מנדלאין קוראת לי מאיפשהו ברחבי המסדרונות החשוכים של הקליניקה להפרעות נפשיות. ניסיתי למצוא אותה, אבל לא הצלחתי לאתר אותה בחושך. התעוררתי שטוף זיעה, מוטרד על ידי החלום אבל משוכנע שהיתה זו פשוט תוצאה של האירוע הטרואמטי כל כך שהתרחש אמש. אולם במקום לדעוך, החלומות רק נעשו גרועים יותר ככל שהשבועות חלפו.

מקריאות לעזרה להן לא יכולתי לענות, להאשמות שהנחתי לה למות, ההקשבה לקולה הרודף בחשיכה של קליניקת החלום היתה כמעט קשה עבורי מנשוא. ואז, קצת בכל לילה, החלה החשיכה להתבהר, ומנדלאין הופיעה באופן פיזי בחלומותי. היא נראתה במידה רבה כפי שהיתה כשמצאתי אותה – מדיה הלבנים קרועים וספוגים בדם, עיניה לא יותר מבריכות צללים. גרוע מזאת, אצבעותיה לא היו עוד האברים הדקים, המפוסלים להפליא שהעניקו מזור לחולים. במקומן היו 10 אזמלי מנתחים, חדים ומשקשקים בקצות ידיה החיוורות. במשך לילות רבים ברצף, הייתי מתעורר כאשר היא התקרבה באיטיות יותר ויותר. ואז החלו החלומות להסתיים במגע יחידי של אותן אצבעות חותכות. לילות נוספים חלפו, והיקיצה נעשתה קשה יותר ויותר, לא משנה כמה פעמים היא ליטפה אותי באותם להבים קרירים, חותכים.

אני מאמין שהייתי שוקע בתרדמת ולא חוזר עוד לעולם היקיצה, אילו אותם חזיונות ליליים היו נמשכים. למרבה המזל, בלילה האחרון בו רוחה של מנדלאין ביקרה את חלומותיי, הבחנתי בהפרעה שהיתה מבהילה כשם שהיתה מסקרנת. בקצה גבול הראיה הפריפריאלית שלי עמד מישהו בגלימות מרופטות. ברדס הסתיר את תווי פניו, אם כי יכולתי לראות קווצות של שיער לבן נשפכות מתוך הקפלים המוצלים. האורב צפה באירועי הסיוט שלי כמרותק, ואני בתורי צפיתי בו. התעלמתי מנשיכתן של אצבעות-האזמל בכך שהתמקדתי על הפרטים של אותו יצור מוזר. ידיו היו כמושות, שלדיות כמעט בטבען, והן נפתחו ונסגרו בקצב השריטות של מנדלאין. הבחנתי גם שהיו דברים שנעו לאורך שולי גלימותיו. היו אלה עכבישים מסוג כלשהו, נעים בהתרגשות על האריג ואפילו נכנסים ויוצאים מקפלי הברדס מבלי להטריד את האורב בדרך כלשהי. נתתי לאורב החלום הזה שם, ואני מאמין שעבורי פעולה זו הובילה לסוף סיוטיי על מנדלאין.

קראתי לו איש הסיוט.

בימיה המוקדמים של הקליניקה, לפני שהעומס בעבודתי גדל מכדי לאפשר זאת, הייתי נוסע לפעמים למקומות מרוחקים כדי לעזור לאלה הסובלים ממצוקה נפשית. היה זה מיד אחרי מפגש החלום שלי עם איש הסיוט שהתבקשתי לבקר צייד ביער בריארוויד. הבעיה היתה שהצייד ובני משפחתו סבלו מחלומות נוראים. העוקץ היה שכולם סבלו מאותם חלומות נוראים.

כמו במקרה שלי, החלומות החלו לאחר שטרגדיה אישית אירעה. הטרגדיה במקרה זה היתה מותה של אשת הצייד. כאשר בחנתי וראיינתי את המשפחה, למדתי שהצייד וארבעת ילדיו (שגילם נע בן 3 שנים ל-14) סבלו מאותם סיוטים באותו זמן בכל לילה. הרשו לי להדגיש זאת – הם חלקו את אותו סיוט עצמו בו זמנית, שכן כולם היו נוכחים ומסוגלים לתקשר זה עם זה בסצנת החלום. מצאתי זאת מסקרן, משום שהצייד והילדיו ישנו בחדרים נפרדים ולא היתה להם כל דרך ברורה לזייף תקשורת כזו. עם זאת, היה עלי לבחון את התנהגות השינה שלהם בעצמי, ולכן הוריתי להם להמשיך בשגרת הערב הרגילה שלהם בעודי צופה בדממה.

במהלך השעתיים הראשונות לאחר שפרשו בני המשפחה לחדריהם הנפרדים, צפיתי בהם מתאמצים להירדם. ואז, לאחר שהשינה נטלה אותם לבסוף, נאלצתי להאזין לנחירותיו הקולניות של הצייד שהטביעו בפועל לחלוטין את נשימותיהם העדינות של הילדים. בשעה החמישית כבר הייתי בטוח ששום דבר מוזר לא יקרה באותו הלילה. עמדתי להתכרבל בכיסא ולחטוף מעט תנומה בעצמי, כאשר הבחנתי בשינוי בבית. נחירותיו של הצייד פסקו. הבטתי לתוך חדרו. הצייד שכב עדיין על מיטתו, עיניו עצומות, נשימתו שקטה וסדירה. נראה היה שהוא ישן, אבל שמעתי אותו לוחש, "את רואה אותו, קאשה, מסתתר מאחורי הכסא של אמא?"

הלחישה היתה כה נמוכה שכמעט פספסתי אותה. הצייד אמר את שמה של בתו הבכורה, כאילו הוא משוחח איתה בחלומו. עברתי בשקט לחדרה של הילדה כדי לראות אם משהו מתרחש שם. קאשה היתה ישנה גם היא, לוחשת באופן דומה לזה של אביה.

"אבא", אמרה בשקט, אם כי יכולתי לזהות פחד בקולה, "האם זו אמא? לא, אבא, זו לא אמא! תראה את העכבישים!"

דמי הפך לקרח וצמרמורת הזדחלה במעלה גבי כאשר שמעתי את מילותיה של הילדה. הם ממש דיברו אחד לשני, חווים את אותו החלום באותו הזמן. אבל יתרה מזאת, דמותם של העכבישים העלתה בי מיד את זיכרון פגישתי הראשונה עם איש הסיוט. "למה הוא לובש ברדס, אבא?" שאלה הבת הקטנה, קארינה, צווחת לפתע. "מה איש העכבישים רוצה?"

איך זה אפשרי, תהיתי? איך יתכן שמשפחה זו חולקת את אותו החלום ורדופה על ידי אותו האורב שפלש לחלומותי? ההסבר היחיד שנשמע הגיוני היה שישנם אורבים המאכלסים מציאות נפרדת ומובחנת מחלומותיו של הישן. יצורים אלה מסוגלים לזנק מחלום לחלום, חיים במימד השינה שביניהם וניזונים מהעינויים והסיוטים אותם הם מחוללים. הסבר זה לא היה מדויק, לפחות לא לגמרי, אם כי לא הבנתי זאת באותו הזמן. רק מאוחר יותר, לאחר מחקר נוסף, למדתי את האמת.

היצורים של חצר הסיוטים לא נכנסים לחלומותינו, לפחות לא למשך פרק זמן ממושך כלשהו. במקום זאת, הם מושכים את נפשותינו הישנות למקום אחר, לממלכה של הצללים האפלים ביותר, בה האשליות המטורפות ביותר הן אמיתיות ומוחשיות כמו גופותינו הפיזיים המתהפכים ומתנועעים במיטותינו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s