איוואן דרגונוב -תורגם על ידי משה רט

תורגם מתוך "מורדנהיים", מאת צ'ט וויליאמסון.

איוואן דראגונוב ראה את הטקס לפני מספר שנים. הליקנתרופ היה איש צעיר ממוֹרְפֶנְזִי בשם אֶריק, שאמו גייסה את דראגונוב לעזרתה. בנה הראה סימנים של המחלה הנוראה, ולאחרונה נטבחו מספר בעלי חיים בסביבתם. האשה ביקשה מדראגונוב להשגיח על הנער בלילה. על אף מיטב מאמציו של דראגונוב, חמק ממנו הנער איכשהו, ולמחרת בבוקר נמצאו שלוש כבשים כשגרונותיהן קרועים, ועל סדיניו של אריק היה דם. למרות שהיתה זו ראיה חזקה, הריפוי היה כה מסוכן ומחריד, שהאמא התחננה מדראגונוב שיהיה בטוח מעבר לכל ספק.

וכך, בלילה הבא נכנס דראגונוב לחדרו של אריק לחקור אותו. הוא לא לקח סיכונים, ולבש שריון מתחת לגלימתו. הוא הפחיד את הנער, צעק ואיים עליו עד שכעסו של אריק הלך וגבר, והוא החל שלא מרצונו לשנות צורה, שיער ושפמות צומחים מפנים שנעשו מאורכים ודמויי-עכברוש.

דראגונוב השליך מיד שרשרת כסף מעל זרבוביתו הארוכה של היצור ומשך בה משיכה הגונה, סוגר ומהדק בבטחה את מלתעותיו. מתעלם מציוצי הכאב המאנפפים של היצור, שלף חבל שחוטי כסף שזורים בו, וכרך את זרועותיו במהודק סביב גופו.

כשהוא מאובטח כך, הונף הנער-העכברוש על ידי דראגונוב ונלקח אל הָאמֶר, הכוהן של סְטָאנְגֶנְגְרָאד, האדם היחיד שלמיטב ידיעתו של דראגונוב הצליח אי פעם לרפא מישהו מליקנתרופיה. עד שדראגונוב, אריק ואמו הגיעו לסטאנגנגראד, חזר הנער לצורתו האנושית והיה כעת מודע לחלוטין לדבר אליו נהפך. הוא סיפר בבכי לאמו שיצא לשדות בלילה לקטול כבשים, משום שחשש שאחרת ייאלץ להרוות את תאוות הדם שלו בבשר אדם, אפילו זה של אמו היקרה והאהובה.

האמר, אדם גבוה ורזה בשנות השישים לחייו, הפגין רגישות אך היה מציאותי. הוא הזהיר את אריק ואמו שלא רבים ניחנו הן בכוח הפיזי והן בכוח הרצון הדרוש כדי לבצע בהצלחה את הריפוי, אולם שהחלופה היחידה היתה מוות. "איננו יכולים", אמר האמר, "לאפשר לך חופש אם תישאר ליקנתרופ. דראגונוב הביא אותך הנה, ופירושו של דבר הוא שתשתחרר מהקללה הזו – או כאדם צעיר ובריא, או כאדם מת. כך או כך, נשמתך לא תהיה עוד בסכנה".

הם נכנסו אז לתוך המקדש, בו עבר הנער פולחן של אדיקות כדי לטהר את נשמתו, במהלכו דיקלם תפילות רבות לאלים, השפיל את עצמו והלקה את עצמו בחתול-בעל-תשע-זנבות שקצותיו מצופים כסף.

לאחר מכן היה עליו ללבוש את צורתו הליקנתרופית. באותו לילה עצמו היה הירח מלא, ודראגונוב והאֵם צפו בשינוי הצורה מתרחש. אריק נכפת למזבח במיתרי כסף, וכאשר גופו התרחב עם השינוי הם העמיקו לחתוך בבשרו של יצור-העכברוש. הוא צווח, מלתעותיו פעורות, ניביו הצהובים והמזוהמים מבהיקים בחיפוש אחר טרף. בפקודתו של האמר, סגר דראגונוב את וילונות החלון דרכו חדר אור הירח, והם נותרו מוארים רק בידי אורה החולני של עששית והנרות הטקסיים שהדליק הכוהן.

אז הטיל האמר את הראשון מבין שלושה לחשים, הכפרה. כאשר דיקלם את המילים, נראה היה שהיצור נרגע בהדרגה, עד שלבסוף יכול דראגונוב להישבע שראה את עיניו העדינות של אריק מביטות מתוך הפנים שפרט לכך נותרו פראיות. הלחש השני היה הריפוי, וכאשר זימרר האמר, החווה אותות באוויר ופיזר מים מקודשים, נדהם דראגונוב לראות את השיער נעלם, השיניים הארוכות נסוגות לאחור, והפנים לובשים באיטיות את צורתו של הנער פעם נוספת. האם לפתה את זרועו של דראגונוב, לוחשת, "השבח לאלים, הוא נרפא, הוא נרפא!"

"עדיין לא", אמר האמר לאחר שהלחש הוטל במלואו והנער חזר לדמותו האנושית. "לחש אחרון נדרש, והוא המסוכן מכולם. הריפוי אינו מושלם כל עוד הקללה נשארת. יש להסירה כעת, ופירוש הדבר הוא לא רק לתלוש אותה מכל תא בגופו, אלא גם מעצם נשמתו".

הכוהן דיקלם אז את הלחש הסופי, קולו עולה ומתחזק. נדמה היה שהמנורה והנרות דועכים, ורוח החלה לנשב, למרות שדראגונוב לא ראה את מקורה בשום מקום בכנסיה.

ואז החל הנער לצרוח.

הוא צווח כאילו כל עורו נפשט מעליו בבת אחת, או כאילו כאב גדול אף יותר כלוא מתחת כל זרת של בשרו, כך שפשיטת העור תשחרר אותו ותבטא למעשה רחמים. משב הרוח התחזק, והנרות הבהבו וכבו, מותירים רק את המנורה החולנית להאיר את המחזה מעורר הרחמים. דם נזל מפיו, אוזניו וחוטמו של הנער כאשר השליך את עצמו קדימה ואחורה, מבלי יכולת להשתחרר מכבליו. קולו הרועם של הכוהן הלך וגבר, כאילו האלים עצמם הם המצווים על הקללה לסור מגופו של אריק ומנפשו.

ואז, לאחר מה שנראה כמו נצח של צפיה בייסוריו של הנער, הלחש תם, והרוח פסקה במהירות כזו שדראגונוב מעד ואמו של הנער נפלה, מאחר שהתאמצו לעמוד נגד דחיפתה.

האמר עמד, ראשו מורכן, זרועותיו תלויות לצדיו, מותש כליל. אריק שכב על המזבח אליו נכבל, נראה כמו כל נער אחר על סף הגבריות. אמו רצה אליו ומחתה את הדם מפניו בשיפולי חצאיתה, ואז נישקה את לחייו שוב ושוב.

"תודה לך", אמרה כאשר הניח האמר יד על כתפה. "הו, תודה לך, הוד קדושתך…" מילותיה הפכו ללהג חסר פשר של הכרת טובה.

"אל תודי לי עדיין", אמר האמר. "איוואן?" הוא פנה לדראגונוב במבט שואל, ודראגונוב טפח על קת גרזנו בתשובה. האמר הנהן. "פתח את הווילונות", אמר.

דראגונוב צעד אל החלון דרכו זרם אור הירח, ופתח לרווחה את הווילונות. אולם זמן כה רב חלף במהלך הטקסים עד שאור הירח כבר לא האיר דרכם. האמר החווה לעבר זוג תריסים רחוק יותר לאורך קיר הכנסיה, ודראגונוב ניגש אליהם, מנסה שלא להקשיב לאם המלהגת בשמחה מעל הילד שהרגישה שהושב אליה.

משתהה רק לרגע, הסיט דראגונוב לאחור את תריסי העץ. הם פגעו בקיר האבן בחבטה, ואור ירח נורה פנימה דרך חלונות הזכוכית הצבועה, שוטף את הנער ואמו באדום וכחול וזהוב שהועמו כולם על ידי גרגרי האבק שהעיפה הרוח הגדולה.

בתחילה חשב דראגונוב שהכוהן הצליח. האם צחקה בעודה מעבירה את אצבעותיה מעל פניו האנושיות של בנה, והאמר עמד מהסס, מעז בקושי להאמין בהצלחתו לפני שיוכח הדבר חד משמעית.

אולם לא חלף זמן רב בטרם חשפה הוכחה מסוג אחר את טפריה הפראיים. תוך פחות מדקה מאז פגע אור הירח באריק, החלו השיער, הניבים והזרבובית לצמוח מחדש, ואלמלא חטף דראגונוב את האם הרחק מבנה, היה הנער משסע את בשרה בשיניו החדות. כאשר ראתה את שינוי הצורה שהתחולל בו שוב וידעה את משמעותו, צרחה וניסתה להגיע אליו, כאילו תוכל לגרש באמצעות אהבת אם את מה שלא הצליח הכוהן להכרית עם כל מאמציו המקודשים.

האמר הביט בדראגונוב. "זרועותיך הצעירות חזקות מזרועותיי הזקנות. עשה זאת במהירות וברחמים. זכור, אין זו אשמתו שהפך לכזה".

"לא!" צרחה האם, אולם דראגונוב מסר אותה לידי הכוהן, שהצליח לאחוז בה בדיוק בזמן שנדרש לדראגונוב לשלוף את גרזנו בעל להב הכסף, ובתנופה אדירה אחת, לכרות את ראשו של הנער מעל גופו.

הראש קיפץ לאורך הרצפה, וכה מהיר היה השינוי מחיה לאדם, שכאשר הפסיק להתגלגל, פניו הצעירים והתמימים של אריק הביטו לעברם. שלווה היתה בארשת פניו, ודראגונוב עצם את עיניו ונשם תפילה של הכרת תודה לפני שמשך את גרזנו מתוך המזבח.

מאוחר יותר, לאחר שהרגיעו את האם והאמר העניק לה מספר מטבעות כדי שתשוב בבטחה לביתה, שוחחו השניים על הטקס הכושל מעל כוס יין בחדריו של הכוהן.

"הוא היה צעיר מדי, חלש מדי", אמר האמר. "חששתי שאובדנו היה מסקנה בלתי נמנעת. אבל שווה היה לקחת את הסיכוי".

"האם מישהו נרפא במלואו מהקללה?" שאל דראגונוב.

הכוהן גיחך במרירות. "ביצעתי את הטקס הזה שני תריסרי פעמים, ואני יכול לספור על יד אחת את אלה שהצלתי – לרוב גברים בוגרים שהיו חזקים מלכתחילה ורצו באמת להירפא. באשר לפרחח הצעיר הזה, הליקנתרופיה בוודאי הציעה לו את הריגוש האמיתי היחיד שהיה לו אי פעם בחייו. כך זה עבור רבים, חוששני". הוא גמע לגימה גדולה של יין, ואז נשען לאחור ואמד במבטו את דראגונוב. "אתה לעומת זאת, איוואן, אתה הסוג של האדם שהיה עובר את זה כמו שצריך. לא שאני אומר שהיית רוצה לחוות את ההתנסות".

"זה נראה די גרוע", הסכים דראגונוב.

"גרוע בהחלט. אני חש חלק מהכאב שלהם במהלך הטקס, הידעת? כן, כוהן טוב חולק הן את החדווה והן את הייסורים של עדתו. ואם הכאב הזה הוא טעימה מההרגשה של גיהנום אמיתי, אזי אשאר כוהן עד יום מותי, כי איני חפץ שיהיה לי חלק כלשהו בזה…"

* * *

בתמונה: איוואן דראגונוב, מגדולי ציידי המפלצות ברייבנלופט.