אחוזת שאדובורן – תורגם על ידי משה רט

31 באוקטובר, 754.

נידאלה.

צללים ריצדו כנגד אבני הגזית של החדר, מרקדים לאורם המהבהב של הלפידים שעל הקירות. קשתות מרהיבות תמכו בתקרה הנמוכה, סוחטות ללא ניע את החיים מהחדר. האסיר הממתין בחדר עשוי היה להרגיש את הקירות מועכים את נשימתו מתוך ריאותיו, אילו היה לו צורך כלשהו בנשימה.

מסעו של אף אסיר לחדר זה לא היה נעים מעולם, ומסעו של אסיר זה היה נעים אף פחות מרובם. שיניו של האסיר היו סדוקות, צלעותיו שבורות. עצם לחי אחת היתה מרוסקת, גורמת לעין שמעליה להתנפח בצורה מוזרה. אבל כל אלה לא הטרידו את האסיר. הוא היה שבע רצון כפי שהיה תמיד. הוא נסע הרחק כדי להגיע לחדר זה. הוא היה הראשון מבני מינו שהשלים את המסע.

האסיר כרע במרכז החדר, כבול לרצפה בקולר של שרשראות עבות שהשתלשלו מצווארו, ובאזיקים כבדים שכפתו את ידיו ורגליו.

מאחורי מסך השרשראות הקיפה טבעת נוספת את האסיר – טבעת של גברים ונשים בעלי כתפיים רחבות וידיים מסוקסות. כל שומר אחז בגרזן קרב כבד ולבש שריון קשקשים מטופל היטב. קסדות מעוטרות הסתירו את פניהם של השומרים, אולם אור הלפידים ריקד על עיניהם הזועפות המציצות מבעד למגיני הפנים שלהם.

השומרים עמדו בדממה, מביטים מטה לעבר האסיר. מעבר לטבעת השומרים ניצבו מכשירי עינויים. מעבר למכונות אלה, ללהבים ולרצועות, ניצבה שורה של דלתות קטנות לאורך שלושה מקירות החדר. הדלתות נעלמו כמעט בתוך הצללים, אולם קולות יבבה שקטים זלגו מדי פעם מבעד לדלת זו או אחרת.

בקיר הרביעי ניצבה רק דלת יחידה, מצופה ברזל. לפתע הורם הבריח והדלת נפתחה לרווחה על צירים משומנים היטב, חושפת שלוש דמויות במסדרון העמום שמאחוריה. טבעת השומרים פנתה כאחת להרכין את ראשם בכבוד לפני הבאים. האסיר החל לקום על רגליו כאשר נכנסו הבאים, אבל אחד השומרים מיהר לנעוץ את קת גרזנו בגבו של האסיר, מפיל אותו בחזרה לרצפה.

צמד נשים צעדו פנימה תחילה. שתיהן לבשו גלימות זהב נוצצות זהות, שציינו אותן כאחיות בשירות הכנסיה של בלנוס. כאיש אחד, הנהנו הכוהנות בתשובה לשומרים, ואז פסעו במהירות לשני צידיה של הדלת כדי לקבל את פניה של השלישית בחבורתן.

החברה השלישית צעדה לתוך החדר, אבירה לבושה בשריון לוחות מלא, מצוחצח עד ברק. השתקפויות הלפידים נצנצו על השריון ככוכבים, אולם אורם לא יכול להשתוות לתפארתו של סמל השמש הזהובה שהוטבע על שריון החזה של האבירה.

שלא כמו השומרים, לא חבשה האבירה כל קסדה. שיער העורב שלה עיטר כמסגרת פנים שהיו יפהפיים וחיוניים בהחלט, אך שחוקים על ידי חיים של מאבק בלתי פוסק. עיניה שיקפו עדיין את הזוועות לאין מספר מולן ניצבו בעבר.

האבירה אחזה בניצב חרב הכלאיים שלמותניה, בעודה מניפה את ידה החופשית לנוכח המחזה. ללא היסוס, טבעת השומרים נפתחה לפניה, והאבירה צעדה קרוב יותר לאסיר. היא השפילה את מבטה לעברו, לא מנסה כלל להסתיר את סלידתה.

האסיר הציץ למעלה לעבר האבירה בעיניו השחורות, חסרות החיים, וגיחך, לסתותיו החבוטות וחסרות השפתיים מלאות בניבים שבורים. לשון מחודדת ארוכה החליקה מלועו של האסיר וליקקה בעדינות את הבשר האפור המחוספס שנמתח במהודק לאורך לחיו המרוסקת.

"נאמר לי", פתחה האבירה, "שביקשת ראיון איתי". קולה מילא את החדר, ואפילו האסיר לא יכול שלא להתכווץ בפני עוצמתו השקטה.

"את האבירה?" ליחשש האסיר הגועלי (ghoul). "את הפאלאדינית?"

האבירה הנהנה.

"את היא אֶלֶנָה מגדל-עוז, כן? את האבירה האחרונה שששל המעגל?"

"אני היא", השיבה האבירה, קולה קר ואכזר. "ובחיי הארוכים טבחתי יותר מבני מינך הנתעב ממה שאוכל לספור. זהו נס קטן עבורך שנמנעת מהשמדה די זמן כדי להשיג את אוזני. אם שריד כלשהו מנשמתך נותר בך, מוטב לך שתשבח את בלנוס עבור מזלך הטוב".

הגועל ליחשש. "בלנוססס היה האל ששלי בחיי. במוות אני מהלל יוצר אחר".

הגבירה אלנה הזדקפה, פיה מעוות בזעף. "אל תבזבז את הזמן המועט שנותר לך", נהמה. "אמור את דבריך, בטרם אאבד את סבלנותי". היד על החרב התהדקה מספיק כדי לגרום לרצועות העור שעל הניצב לחרוק.

הגועל הנהן, מנסה להיראות רגוע. "אני מביא לך מילה מיריבייך, הגבירה אלנה. מפורעי החוק שששל יערות המערב".

"הזאב האדום", מילמלה אחת הכוהנות, והשומרים הגיבו בקללות מהוסות. מבלי להסיר את עיניה מהגועל, הניפה אלנה את ידה החופשית – והשקט שב והשתרר מיד בחדר.

הגועל הכבול גיחך לעבר השומרים. "כן, הזאב האדום. כך אנששייך קוראים לו, לא כן? ההוא ששתוקף את היערנים ששלך?" הגועל פנה שוב לעבר אלנה. "ההוא שנששבע למותך".

הרמז הקל ביותר לחיוך עיקם את לחיה של אלנה. "טוב ויפה, יצור", ענתה. "מה ידוע לך על פורעי חוק אלה?"

"יש ססיבה שאנששייך אינם יכולים לתפוסס אותם. יש ססיבה ששאינך יכולה להרעיב אותם. יש ססיבה שהם ממשיכים לששגשג… ממשיכים לפתות את אנשייך בזיהומם הנתעב…"

אלנה שילבה את זרועותיה. "אני מקשיבה".

"פורעי החוק נתמכים בידי אחרים שלא ראית מעולם… אחרים ששבו הנה לפני ששבע ששנים, כאשר יער הרפאים הגיע לבססוף לממלכתך". הגועל חייך ברשעות. "קבוצה של לוחמים שהגיעה… איתנו".

הגועל השתתק, מצפה לתשובה. כאשר זו לא הגיעה, המשיך.

"הלוחמים הללו קוראים לעצמם אבירי הצללים. הם קוראים לאגודה שלהם… המעגל".

ידה עטויית כפפת-השריון של אלנה הצליפה מהר יותר משוט, פוגעת בפרצופו של הגועל. ניב שבור התגלגל על אבני המרצפת.

"אתה משקר", התיזה אלנה. "החושב אתה שלא שמעתי דבר על הממלכה הגדולה בשנות היעדרי? המעגל הושמד זה מכבר. אני היא האחרונה. משאו נפל עלי לבדי".

הגועל בהה באבירה, יורק שן נוספת לפני שהמשיך.

"זהו מעגל חדשש, גברתי, אחד שרוצה להחליף את הראששון. השחתה של הראששון. האבירים הללו נושאים ססמל, כמו זה ששלך", ליחשש הגועל, מחווה בראשו לעבר השמש על שריון החזה של אלנה. "שמשש זורחת. אבל הששמש שלהם נבלעת בחששיכה. הם נדחפים בידי ששנאה, מתחזקים בידי העוול".

הגועל גיחך שוב. "הם רוצים רק דבר אחד יותר מכל, גברתי. את הששמדתך".

אלנה פנתה קלות, מביטה באסיר שלה מזווית עינה. "מה ידוע לך על אותו… מעגל מזויף?"

"הם מפוזרים בארבע הרוחות, גברתי. הם מעבירים חודששים רבים בארצות רחוקות מעבר ליער הצללים – הרחק מהיששג ידך. אבל יום אחד בשנה – היום הזה – הם מתכנססים שם, בארצות הצללים, בטרם יססעו לתוך היער להציע את מנחתם לאדונם".

אלנה רכנה שוב לעברו, מחייכת בסרקסטיות. "ומיהו בדיוק אדונו של אותו מעגל מזויף?"

הגועל פרץ בצחקוק צווחני. "זהו ששֵם מעברך, גבירתי, ששֵם שתכירי היטב. זהו ליבו של יער הרפאים. זהו ליבו של הזדון בממלכה זו".

אלנה קפצה את לסתה. "תן לי את השם".

"זהו ששֵד – גרוע משֵד. הוא נששבע להששמיד את הגבירה קָאטֵרִי שָאדוֹבּוֹרְן, ואת כל שהיה יקר לה".

עיניה של אלנה התרחבו. הגועל המשיך, קולו נוטף חדווה. "ואת יודעת שלא היה לגבירה קאטרי שום דבר יקר יותר…. ממך".

אלנה צעדה לאחור. "הזדון בלב יערות אלה – יערות אלה שהקיפו את הארץ הזו כמו ריר העוטף את טרפו – הוא אותו הזדון עצמו שהצית את מלחמות הכופרים? שרצח את הגבירה קאטרי בביתה? שכפה את ידי, כפה אותי לצאת למלחמת הזדון העקובה מדם?"

"כן", גרגר הגועל. "הוא ולא אחר. זהו הזדון אותו היכרת לראשונה כמוּהְדָאר אָבּ ססָאנְג, הח'אליף הגדול של האימפריה הדרומית. הזדון הנצחי הידוע כעת בתור האֶבּוֹנְבֵּיין. הוא ממתין… בלב היער שלו… לך".

אלנה הסתובבה מהגועל, עיניה קוראות את תגובותיהם של השומרים בקסדות והכוהנות בבגדי זהב. "אֶבּוֹנְבֵּיין", לחשה לעצמה, עיניה לחות. "הייתכן? מאה וארבעים שנה לכודה בשאול הזה – האם זוהי סוף כל סוף משמעותו של גורלי? שתי תקופות חיים של המתנה; האם אויבי – הייעוד שלי – נמסר בידי לבסוף?"

"אני יכול להוביל את היערנים ששלך לאבירי הצללים, גברתי, למקום המססתור שלהם ביער, שם תוכלי לטבוח אותם כאוות נפששך. אבל עלינו להיחפז, גברתי, כי אחרי היום הזה הם יתפזרו למששך ששנה נוסספת. ללא המעגל, פורעי החוק של יערות המערב יכמששו ולא יטרידו אותך עוד".

אלנה קימטה את מצחה. "אבל מדוע, בן שטנים", שאלה את הגועל מבלי לפנות לעברו. "מדוע תספר לי את כל זה? אל תטרח להכחיש שהנך משרת את האֶבּוֹנְבֵּיין גם כן. אולם מדוע תבגוד במשרת אחר של אדונך?"

הגועל עיווה את פניו. "כזה הוא טבענו. מה זה מששנה אם הנבגד או ידיד או אויב? כל עוד יששנו ססבל, אנחנו מרוצים".

אלנה הזעיפה את פניה. "אולם זו אינה הסיבה. זוהי מלכודת עלובה שפרשת, יצור. אשאל שנית – מדוע שתועבה שמבקשת את השמדתי תבקש גם לסייע לי?"

הגועל התרומם באיטיות על רגליו, קולר השרשראות שלו מצלצל. הוא חייך. "מששום שאנחנו אוהבים אותך, אלנה", לחשש בקול מלא שנאה. "מששום ששאת אחת מאיתנו. את מענגת את האֶבּוֹנְבֵּיין לא פחות מאיתנו. האֶבּוֹנְבֵּיין קטל את נששמותינו ומילא את קליפותינו בזדונו. אבל הזדון המבעבע בליבך הוא ששלך לבד. נששמתך נקטלה בידך שלך. אלמלא כן, היית עכשיו ביער, יחד עם כל הששאר מאיתנו".

אלנה שלפה את חרבה, להבה הנוצץ מצלצל. היא הסתובבה לעבר הגועל. "אתה מלא בחלאה ושקרים", לחששה, "כמו כל בני מינך הלא-טבעיים. אתה נֶגע. עצם נוכחותך מטמאת אותי. אני מרגישה שאני חייבת… להיטהר".

הגועל קימט את מצחו רגע לפני שחרבה של אלנה הצליפה. ראשו פגע ברצפה והתגלגל הלאה לפני שגופו קרס, מפרכס. אלנה הושיטה את חרבה, ואחד השומרים פסע קדימה לנקות בפיסת בד את הנוזל השחור מהלהב.

אלנה טפחה על כתפו של שומר נוסף והצביעה על מה שנותר מהיצור. "שרוף זאת", הורתה, לפני שנעה לעבר הדלת. אחת הכוהנות נעמדה בהיסוס בדרכה של אלנה.

"הגבירה אלנה", לחשה הכוהנת. "איני רוצה לפקפק בחוכמתך, אבל הרי כבר ידוע לנו שפורעי החוק של הזאב האדום נתמכים בידי כוח מבחוץ. לבטח, האין אנו חפצים להתעמת מולו?"

אלנה פסעה לאחור, ארשת של חשד על פניה. היא נעצה מבט ארוך וקשה בכוהנת, והאשה רעדה. לבסוף נראתה אלנה שבעת רצון, והתקרבה לעברה.

"כה מעטה אמונתך בי, אחות?" שאלה אלנה, שעשוע בקולה. "האֶבּוֹנְבֵּיין הקריב את שליחו לשווא. זה מכבר יש לי עיניים במחנהו של פורע החוק". קולה של אלנה הרצין ביותר. "יש לי משרת נאמן המסתתר בין יריבינו מזה זמן מה. אילו טענותיו של היצור הזה היו אמת, אז אחרי הלילה נדע בדיוק כיצד אותו מעגל מזויף משרת את האֶבּוֹנְבֵּיין".

אלנה הניחה יד יציבה על כתפה של הכוהנת. "וברגע שנדע בדיוק מה עומד מולנו, נוכל להשמיד אותו כליל – על פי התנאים שלנו".

* * *

עיניו של דָאבְרָאן ראו בקושי יותר מעשרים שנים, אולם כבר היה עליהן להיאבק כדי להכיל ייסורים מעבר למנת חלקן. הוא הצמיד גרזן כבד לחזהו, כשם שהצמיד אליו שמיכת ביטחון בלילות סוערים לפני שנים לא רבות. מעל לבוש האיכרים המטולא שלו לבש שריון פשוט מעור נוקשה, שלא הלם אותו בדיוק. דאבראן קיבל הן את הנשק והן את השריון מהזאב האדום עצמו, אותו מנהיג מסתורי של פורעי החוק מיערות המערב. דאבראן חונך לפחד ולתעב את פורעי החוק שהעזו לתקוף את שומריה של נידאלה, אבל כעת, דרך תהפוכות גורל עליהן לא העז לחשוב לעתים תכופות, מצא את עצמו נמנה על שורותיהם. כעת, ידע דאבראן שהוא אפילו זקוק לאותם פורעי חוק כדי להגשים את שאיפותיו.

דאבראן צפה בדמויות הרוחשות סביבות, גומע את פרטיהן. הוא בא לכאן, עם אנשים אלה, פורעי חוק אלה; בא למקום הזה של האבדון.

דאבראן פסע צעד לאחור ונשען כנגד אחד הדולמנים הענקיים שסבבו אותו כעת. הוא השעין את גבו כנגד האבן הענקית, והרים את מבטו לשמים לעבר השמש החיוורת והרחוקה. דאבראן חש את טבעת האבנים העתיקה מתהדקת סביבו, מנתקת אותו מהעולם שהכיר. ריאותיו שיוועו לאוויר צח.

משעין את גרזנו על כתפו, הסתובב דאבראן ופרץ אל מחוץ לטבעת האבנים, נחוש לעזוב. הוא התקדם שלושה צעדים לפני שקפא על עומדו, בוהה במדמנה שלפניו.

היה זה יער הרפאים. ים החשיכה שלו הקיף את טבעת האבנים למרחק מיילים מכל עבר. היה זה טירוף לבוא הנה. אגדות רבות דיברו על היער, אבל רק שבע שנים חלפו מאז הוכיח היער שהוא אכן קיים. הוא הופיע לראשונה בגבולה המערבי המרחוק של הממלכה, כך נאמר, אולם בתוך שנה התפשט החוצה והקיף את הארץ, רגל אחר רגל מזדחלת, תופס את מקומם של הערפילים שציינו קודם את גבולותיה של נידאלה.

נאמר שהקרקע הבוצית של יער הרפאים אינה יציבה, משתנה ללא הרף. היא הסתירה חול טובעני וסכנות אחרות, ובלעה נתיבי עקבות לפני שהספיקו להתיישן ביום אחד. נאמר שעצי היער כורכים את ענפיהם יחד כה במהודק, עד שאף אור שמש אינו יכול לחדור את צמרותיהם; שמאה רגליים בלבד לתוך היער – להוציא את אי האור הקטן והעגום בתוך מעגל האבנים הזה – חשוך תמיד כבחצות הליל, אפילו בימים הבהירים ביותר. נאמר שזוועות שוטטו ביער הרפאים: מפלצות מעוותות, נשמות מעונות, וגועלים שהתגנבו לנידאלה תחת מעטה הלילה לחלל קברים ולשאת איתם את חסרי הזהירות. נאמר שיער הרפאים היה זדוני, במובן הטהור ביותר של המילה.

דאבראן ידע כעת שכל הסיפורים הללו נכונים. הוא ראה את הזוועות במו עיניו. וכעת הוא ראה דבר מה נוסף, משהו עליו לא סופר באגדות. בקושי חלף חודש מאז הצטרף דאבראן לפורעי החוק. הוא הכיר בקושי את שמותיהם של חבריו, קל וחומר את סודותיהם. אבל סוד אחד התגלה בבירור במהלך היומיים האחרונים.

היו אלה לוחמים, גברים ונשים, עטויים בפלדה וחמושים בלהבים עד האחרון שבהם. כולם לבשו את אותן גלימות בצבעי שחור וצהוב שלבש הזאב האדום עצמו. כולם חלקו גם את אותו הסמל המוזר שהוא ענד: שמש שרויה בליקוי חמה. בעיניו של דאבראן, היה זה סמלו של בלנוס, נטרף בידי הלילה.

אבירים מסתוריים אלה הגיחו מיער הרפאים ללא אזהרה, מחפשים את מחנהו של הזאב האדום ביערות המערב. שם התקבלו בזרועות פתוחות, והזאב האדום הורה לחברי כנופייתו ללוות את האבירים בחזרה לתוך היער, מסיבות שנבצרו מבינתו של דאבראן. דאבראן עדיין התקשה להאמין שהוא הסכים ללכת. במהלך המסע המפרך שעבר עליהם דרך הבוץ והרפש של יער הרפאים, למד דאבראן – שמץ של שיחה שנקלטה פה, שאלה מנוסחת בזהירות שם – שאבירים אלה בעלי הפנים הרדופים שבו לארצות-הצל מדי שנה. לא רק שהיו אלה בני בריתו של הזאב האדום, הוא היה למעשה חייל בשורותיהם. דאבראן לא למד עדיין מה ביקשו אותם אבירים להשיג כל שנה ביערות מקוללים אלה, אך לא העז להתגרות במזלו בחיפוש אחר תשובות.

אבירי הצללים הללו – יותר מעשרים מהם – הקיפו אותו כעת, מתערבבים בין פורעי החוק היותר מנוסים של הזאב האדום, מטפלים במחנה שבתוך מעגל האבנים, עומדים על המשמר מפני חשכת היער שבחוץ.

באיטיות קלט דאבראן שבעודו נסחף במחשבותיו, נח מבטו על שניים מאותם אבירים מסתוריים שעמדו לא רחוק משם. לאחד הלוחמים היו פנים צרות וצדעים מאפירים; חברו היה רחב יותר, ועיניו השקועות נצנצו מתוך האפילה של פניו המזוקנים.

האביר המאפיר היפנה את ראשו לפתע ופגש את מבטו של דאבראן במבט בוחן. מבוהל מתשומת הלב, נסוג דאבראן בחזרה לתוך מעגל האבנים, שב למקומו בצמוד למונולית. דאבראן ניסה לשכנע את עצמו שהוא אינו מתחבא.

"מי זה היה?" שאל קול, מהוקצע וזר, שבקושי נשמע מעל המולת המחנה. דאבראן הבין שהוא מסוגל עדיין לשמוע את שני האבירים מעמדתו; נראה שהם אינם מנסים כלל להסוות את שיחתם.

"אחד מהכנופיה של הזאב", השיב חברו של בעל הקול הראשון, בקול באריטון.

היתה הפסקה, ואז שב ונשמע הקול המהוקצע. "את זה הבנתי. ראית אותו קודם?"

"לא. הוא חדש. 'דאבראן' השם, אני חושב. נראה שמצאו אותו תלוי על גרדום מאולתר בבית חווה שרוף לפני כחודש". דאבראן עצם את עיניו בחוזקה כאשר עלה בו הזיכרון.

"מצאו שם עוד מישהו?"

"משפחה, ככל הנראה. או נכון יותר, הם מצאו את אותם חלקים של המשפחה שלא נשרפו".

הקול הראשון חזר שוב לאחר הפסקה נוספת. "הנער עבר עינויים?"

הפסקה נוספת. דאבראן דמיין את אביר הבאריטון מושך בכתפיו. "בקושי נותר עליו סימן, שמעתי. הם פשוט השאירו אותו לעופות. או לגועלים".

הפסקה נוספת. דאבראן לא הצליח לדמיין תנועת גוף שליוותה את הדממה, אבל הקול הראשון חזר במהרה. "אלנה מגדל-עוז פועלת אולי בדרכים מסתוריות, אבל אני מסופק ביותר שהיא תסייע ביודעין להגדיל את שורותיהם של האלטריאן, האל-מתים".

הפסקה נוספת, ואז משיכת כתף מדומיינת.

"נו", המשיך הקול המהוקצע, "אז אתה בוטח בו?"

"בנער דאבראן? נראה שהזאב סומך עליו. זה טוב מספיק בשבילי. בכל אופן, יש לנו כמה פנים חדשות גם בין שורותינו אנו השנה, לא כן?"

"תמיד יש. ואת חלק מהפנים הללו לא נשוב לראות לעולם".

"איי", השיב הבאריטון, קולו נגוע בצער. "אבל זהו טבעה של החיה, האין זאת? וזו הסיבה שעלינו לתת אמון בפנים שאנחנו כן רואים".

הפסקה נוספת. ואז: "איי". דאבראן חשב שהקול המהוקצע לא נשמע משוכנע ביותר.

"הי". קול שלישי הגיח מתוך המולת המחנה. הקול היה נשי, צרוד, והיה חזק וברור במידה ניכרת מקולותיהם של שני האבירים.

"הי. אתה". הקול נשמע כעת מוטרד קלות, והפעם לווה בתחושה של דבר מה הננעץ קלות פעמיים בחזהו של דאבראן. בהבזק של פאניקה, קלט דאבראן שבעל הקול החדש מדבר ישירות אליו. עיניו נפקחו לרווחה.

בתחילה לא הצליח דאבראן להבין מה הוא רואה. היצור העומד לפניו היה בגובהו שלו, אבל אפילו מתחת למעטה שריון הלוחות, הוא נראה כחוש, זוויתי ודמוי מקל. ראשו וכפות ידיו היו שחורים כזפת – צלליות בלבד כנגד מדורות המחנה, אפילו באור השמש החיוור. מוחו של דאבראן שעט דרך האפשרויות: האם היה זה גועל? רפא? קולט לפתע שהיצור ניצב קרוב מספיק כדי לנשוך, הניף דאבראן את גרזנו מתוך רפלקס. יצור הצללים זינק לאחור בבהלה, מושיט את ידו לחרב שעל מותניו. השאר היה טשטוש.

דאבראן שמע קריאת אזעקה. אביר מוזר נוסף זינק לפתע קדימה מתוך האפלולית, חרבו שלופה. בהבזק תנועה, הצמיד האביר את גרזנו של דאבראן לסלע בעזרת חרבו. אביר נוסף – נמוך בשני ראשים מכל האחרים במחנה – השליך את עצמו כעת על דאבראן, מוחץ אותו כנגד האבן הענקית.

תוך כמה שניות מהרגע שהרים את נשקו, היו דאבראן וגרזנו אחוזים בחוזקה, מוצמדים כנגד מעגל האבנים. הגבוה מבין שני האבירים החדשים, גבר בגילו של דאבראן בעל שפם בלונדיני מלוכלך, נעץ בו מבט מלא שנאה. האביר הנמוך יותר השפיל את פניו מטה; מנקודת מבטו המוגבלת של דאבראן הוא נותר מסה של לוחות פלדה מתנועעים. אביר הצללים הראשון, הדמות שנראתה כמקל שחור, עמד עדיין במרחק כמה צעדים ביציבה דרוכה, חרבו שלופה.

"מי אתה?" ליחשש האביר הבלונדי.

"השתמש בראשך", התיזה הדמות השחורה לעבר האביר. הקול הנשי הצרוד ששמע דאבראן היה שלה. "ברור שהוא עם הזאב".

האביר הבלונדי נהם לעבר האשה השחורה, ואז פנה שוב לדאבראן. "ראיתי אותך תוקף אותה – אני צריך לשחוט אותך בגלל זה".

האביר הגוץ זז לאחור לפתע, משחרר את גופו של דאבראן. דאבראן יכול היה לראות כעת את פניו השעירות של הלוחם. צלקת ורודה ארוכה התפתלה במורד לחיו של האיש, חולפת מתחת לרטייה. בתחושת פליאה לא מועטה, קלט דאבראן שהוא מביט ביצור על-טבעי.

"לא תעשה שום דבר כזה", רטן הגמד. "ראיתי יותר מדי אנשים מתים. ארור אהיה אם אראה מישהו מת הלילה".

האביר הבלונדי הזעיף פנים לעבר הגמד, ואז פנה שוב לדאבראן, שומר עדיין על גרזנו מרותק. "מה אתה חושב שאתה עושה?"

דאבראן הצביע בזהירות על האשה השחורה בידו החופשית. "מה הדבר הזה?" שאל בהאשמה.

דאבראן לא ציפה לתגובה זו. האביר הבלונדי שמט את חרבו, צועד לאחור כך שיוכל לפקוח את עיניו הן על דאבראן והן על האשה השחורה. "אתה יודע", נהם. "אני שואל את אותו דבר בעצמי".

האשה השחורה התקשחה. במבט קרוב יותר, הבין דאבראן שכל זרת מגופה הרזה והמשונה של האשה היתה מכוסה בבד שחור עבה: כפפות על ידיה, ברדס מהודק על ראשה, רעלה שחורה מול פניה. רק עיני התכלת הבוערות שלה נותרו גלויות לעין.

האביר הבלונדי פסע צעד לעברה. הוא הצביע לעבר מדורת בישול. "מי את? למה שלא תבואי איתנו, קרוב יותר לאור? בואי נעיף בך מבט טוב יותר".

ראשה של האשה נשמט, והיא החלה להקיף את האביר הבלונדי, שומרת מרחק בבירור. "שמי הוא קוֹסְיָה", נהמה האשה. "ועלי לדחות את הצעתך. הצללים הולמים אותי היטב".

האביר הבלונדי צמצם את עיניו. "חושבני שעלי לעמוד על כך, קוסיה. לעולם אין לדעת איזה… דבר עלול להתגנב לתוך מחננו".

הגמד ניצב לפתע בין השניים, והושיט את זרועו לחסום את הגבר הבלונדי. "פשוט לא אכפת לך את מי אתה הורג, נער? האם עמדת אי פעם מנגד ונאלצת לראות את כל חבריך מתים סביבך? אני כן, וארור אהיה אם אי פעם אעמוד שוב מנגד. היא לובשת את ליקוי החמה, כך שהיא אחת מאיתנו. אם ברצונך לחתוך אותה, תצטרך לחצוב את דרכך דרכי קודם. הבנת?"

החום התרוקן מפניו של האביר הבלונדי. "טוב משאתה חושב, גמד".

"אוּבְּרִיג", תיקן הגמד.

קול הבאריטון הצטרף לפתע לתמונה. "מה מתרחש כאן?" דאבראן הסתובב לראות את המגיע – וכך עשו גם שלושת אבירי הצללים המקיפים אותו. שני האבירים ששוחחו על דאבראן צעדו כעת לתוך מעגל האבנים. האביר המוביל נעץ בהתקהלות מבט מעיניו הכהות, השקועות. "יש לנו כאן בעיה כלשהי?" שאל בקול הבאריטון שלו. דאבראן קישר את פניו אל הקול.

"לא, אין כאן שום בעיה", רטן האביר הבלונדי.

"אז מה כן מתרחש כאן?" שאל האביר צר-הפנים במבטאו המהוקצע.

הדמות השחורה – קוסיה – הצביעה על דאבראן. "עמדתי לשאול אותו שאלה, והוא התנפל עלי".

כל העיניים פנו לדאבראן, והוא חש את לחייו בוערות. "חשבתי שהיא היתה…" פתח, לפני שגמגם ועצר. "היא נראתה…" חמישה זוגות עיניים המשיכו להינעץ בו. דאבראן הרכין את ראשו. "היא הפתיעה אותי. חשבתי שהיא גועל". הוא מיהר להוסיף "מצטער", בכנות מפוקפקת.

"זו טעות שהייתי עלול לעשות בעצמי", נהם האביר הבלונדי. דאבראן הרים את עיניו וראה אותו זוקר את סנטרו לעבר קוסיה. "מה בדיוק את מסתירה מתחת הברדס הזה?"

"שום דבר שאמור להיות עניינך", ירקה קוסיה בתשובה.

"מספיק!" נבח אביר הבאריטון. "כולכם חדשים, האין זאת? לא ראיתי מישהו מכם במחנה הזה בעבר". קוסיה, אובריג הגמד והאביר הבלונדי הנהנו כולם בחוסר רצון. הדבר הפתיע את דאבראן, שמיהר להודות שגם הוא היה חדש שם.

"נו, זו הבעיה, האין זאת?" חייך אביר הבאריטון. "כולכם זרים אחד לשני. הציגו את עצמכם. אני הוא בָּארְלוֹק, ואני קורא לווֹלָאקוֹן ארצי. ידידי כאן הוא רוֹמֶר" – רומר הנהן בברכה – "מבּוֹרְקָה. עכשיו, מי כולכם?"

קוסיה ואובריג מסרו במהירות את שמותיהם; קוסיה באה מארץ בשם טֶפֶּסְט; הגמד ממקום כלשהו הידוע כדָארְקוֹן. האביר הבלונדי הציג את עצמו כג'וליאן, וקרא לארץ מולדתו דֶיימוֹנְלִיוּ. אף אחד מאותם המקומות לא היה מוכר לדאבראן אפילו במעורפל. כל העיניים פנו לעברו.

"שמי הוא דאבראן. הזאב האדום אסף אותי כאשר… כאשר היערנים של הגבירה אלנה שרפו את משפחתי". דאבראן התקשה לפגוש את מבטיהם של האחרים.

קוסיה הסבה את מבטה במהירות. האחרים הנהנו. לא היתה זו מחווה של סימפתיה, אלא של זיהוי.

בארלוק חייך פעם נוספת. "עכשיו, לאחר שכולכם הצגתם את עצמכם, אינכם עוד זרים. כולכם כעת חברים ובני ברית. האלים יודעים שחבר אמיתי הוא אוצר בחיים אלה, ויש להתייחס אליו בהתאם".

רומר הפנה את ראשו לעבר קוסיה, והחווה אל דאבראן. "מה התכוונת לשאול אותו?"

קוסיה בחנה את דבראן בחשד לרגע לפני שהשיבה. הוא ראה את עיניה נוצצות כמו יהלומים. "ראיתי שהוא היה אחד מאנשיו של הזאב, אז התכוונתי לשאול אותו למה אנחנו יושבים במחנה הזה באמצע הביצה הזו מהגיהנום. נאמר לי שהאסיפה השנתית היא בעלת חשיבות חיונית, אבל עכשיו אנחנו לא עושים שום דבר". היא הביטה שנית בדאבראן. פניה נותרו חבויים, אבל קולה התרכך. "עכשיו אני רואה שאין לו מושג יותר ממני".

פניו של בארלוק הרצינו. "האסיפה אכן בעלת חשיבות חיונית. פעולות בעלות חשיבות חיונית מתבצעות, למעשה, בעודנו מדברים".

"ברגע זה תפקידנו הוא רק לשבת, לחכות, ולהגן על המחנה", המשיך רומר. "הזמן לפעול יגיע בקרוב מאד".

"לְמה אנחנו מחכים?" שאל אובריג.

בארלוק נטל את השרביט. "אני מניח שכולכם למדתם על ההיסטוריה של מסדרנו?" דאבראן צפה באחרים מהנהנים. "בזמן שאנו מחכים כאן, גוֹנְדֶגָאל מנהיגנו אוסף כמה מנחות…" בארלוק השתהה בעודו מעיף מבט לעבר דאבראן. "…קסומות. זוהי חובתו אליה נשבע כמנהיג המעגל. ברגע שיחזור, זהו תפקידם של כל השאר מאיתנו לקחת את המנחות הללו לתוך אחוזת שָאדוֹבּוֹרְן, בלבו של יער הרפאים, ושם להעניק סיוע ללבו של מסדרנו. אם ניכשל במשימותינו, נחרץ גורלו של כל מה שאנו מייצגים".

"כך", גיחך ג'וליאן, "מנהיגנו העשוי ללא חת אוסף כמה תכשיטים, ואז אנחנו החמורים צריכים לסחוב אותם לתוך לוע השאול? קלטתי את העסק".

רומר צעד קדימה. "ג'וליאן, יש לך מושג היכן גונדגאל אוסף את אותם… תכשיטים?"

חיוכו של ג'וליאן נעלם לפתע. הוא נראה כאדם שגילה שצעד הרגע לתוך מלכודת דובים.

רומר המשיך, קולו יציב אך רגוע. "גונדגאל הלך לאחוזת טֶרְגֶרוֹן, להיפגש שם עם מוֹרְגוֹרוֹת' השחור". פניו של דאבראן החווירו כאשר זיהה את אותם שמות אגדיים. רומר הבחין בכך והפנה לעברו את המשך הערותיו.

"לפני המעגל שלנו, היה מעגל אחר. חבורה של אבירים קדושים ששירתו את בלנוס באדיקות והניפו את רצונו של אלוהיהם כחרבם. הם נקטלו עד האחרון שבהם, בלילה אחד. בקרב אחד. בידי אדם אחד".

רומר פנה שוב לג'וליאן. "מנהיגנו, גונדגאל, הלך לבדו לשאת ולתת עם רב-מג שמסוגל להשמיד אותו במילה, ושהוא בעל נטיה לעשות זאת. כמנהיג המעגל, גונדגאל חייב לשאת ולתת עם אותו מכשף מפלצתי בעד ארבעת המנחות הדרושות לנו. לאף אחד אחר אין הקסם שאנו זקוקים לו. זוהי משימה הדורשת עידון ורגישות.

"אלה הן תכונות שכמה מאיתנו", אמר רומר, מזעיף פנים לעבר ג'וליאן, "טרם רכשו. ברגע שגונדגאל יצליח, משימתנו שלנו היא פשוטה יחסית".

"הכניסה לאחוזת שאדובורן דורשת רק אומץ וחוסן", חייך בארלוק. "תכונות שכמדומני שכל הנמצאים כאן הפגינו כהלכה בעצם נוכחותם בתוך יער הרפאים". הוא העיף מבט חטוף באבירים הטירונים. "אף אחד כאן לא צריך להוכיח דבר, לא משנה מה אתם מרגישים".

המולה התעוררה בקצהו הרחוק של מעגל האבנים העומדות. דאבראן הסתובב לראות לוחם מוצק, משוריין ונושא את סמליו של אביר צללים, פוסע אל תוך המחנה. שריונו היה מוכתם בבוץ ורפש, אבל מצעדו היה גאה, ועל פניו היתה ארשת ניצחון. הוא אחז במשהו שנדמה לדאבראן בתחילה כסוג של מגלב מוזר. הוא הבין במהרה שהאביר נושא אגד של ארבע קופסאות קטנות, כל אחת מהן אורכה כזרת בכל צלע, והן עשויות מנחושת ועץ סיסם. כל אחת מהן היתה קשורה לרצועת עור ארוכה, ואת אותן הרצועות אחז האביר בידו.

כאשר מיהרו האחרים לברך את האביר בבואו, הבין דאבראן שהוא מביט בוודאי בגונדגאל, מנהיג המעגל. משימה אחת הושלמה, אפוא, חשב לעצמו. דאבראן פנה הצידה וקלט שרומר עדיין עומד לצדו, מבט שליו על פניו.

רומר הבחין בו. "כן, המנחות נמצאות בקופסאות הללו", ציין.

דאבראן קימט את מצחו. "מה אתם אמורים לעשות איתן? מה מחכה לכם באחוזת שאדובורן? ג'וליאן הזה נראה… מפוחד, אם תשאל אותי".

רומר הביט שוב בדאבראן, הפעם כשרמז לשעשוע בעיניו. "אחוזת שאדובורן היא כלא. כלא שנוצר בידי…" הוא משך בכתפיו כשקולו דעך. "…אלים, אולי. או תשוקה חזקה כמו האלים".

הקמט במצחו של דאבראן העמיק. "כלא? עבור מה?"

רומר גיחך קלות. "עבור ישות כה מפלצתית ששדים רועדים מפני בואה. מנחותינו שומרות אותה בכלאה. אבל החיה ממשיכה להצליף ללא הרף, מנסה לשחוק את השרשראות הכובלות אותה. זו הסיבה שעלינו לחדש את מנחותינו כל שנה. ללא טיפולנו, בתוך שנה – אולי שנתיים לכל היותר – תהיה החיה חופשיה להשתולל ברחבי ארצות-הצל, ומשם, לכל מקום בו תחפוץ".

"מה היא אותה חיה?"

"אבונביין. לא ניתן לתאר אותו מעבר לזה".

דאבראן הביט באבירים המתכנסים לברך את אדונם השב. "אני רוצה לראות אותו. אני רוצה להתייצב מולו".

רומר הביט בנער, מרים גבה. "דאבראן? לשם מה אתה חי?"

דאבראן הופתע. "מה כוונתך?"

"אני יודע שמשפחתך נהרגה. לכולם כאן יש היסטוריה של מוות וטרגדיה. מה נותן לך את הכוח להמשיך? להתעורר כל בוקר?"

דאבראן הביט בקרקע. "לא יודע". שתיקתו של רומר לחצה עליו. בהרגישו שתשובה זו לא תספיק, הוסיף דאבראן, "שום דבר, אני מניח".

"זה לא נכון", השיב רומר, בשקט. דאבראן הביט שוב לעברו. "זה לא מה שאני רואה בך. הגמד הזה, אובריג. אני רואה את זה בו. ברגע זה הוא גופה מהלכת. הוא מייחל לכך שהיה מת עם אותם חברים אבודים שלו. רואים זאת בעיניו. אהיה מופתע מאד אם נראה אותו שוב אחרי הלילה. קרוב לוודאי שישליך את חייו על מטרה חסרת תקווה כלשהי בטרם תחלוף השנה. והוא יודה לכל חיה שלא תהיה שתקטול אותו. הבט עמוק יותר בתוך עצמך, דאבראן. אמור לי מה נותן ללבך את הרצון לפעום".

פניו של דאבראן התקשחו באיטיות כאשר חיפש אחר תשובה. לבסוף הרים את מבטו ופנה ישירות לעבר רומר. קולו היה נמוך וחמור סבר.

"אני רוצה להרוג את אלנה מחנק-עוז. אני רוצה להרוג אותה במו ידיי. ולפני שהיא תמות, אני רוצה לגרום לה לסבול כפי שגרמה היא לאחרים כה רבים".

"אה", הרהר רומר, מחייך. "ניצוץ חייך הוא שנאה. נו. לפחות השנאה שלך יותר… ממוקדת מזו של ג'וליאן. אני בספק אם נשוב ונראה גם אותו".

דאבראן הזעיף פנים. "יש כאן נקודה כלשהי, קשישא?"

רומר חייך לעברו בעצב. "זהו שיעור שעל כולנו ללמוד. אם לא נלמד אותו, נמות".

"ללמוד מה?"

"שהשנאה שאתה חש אינה מספיקה. כולנו היינו במקום בו אתה נמצא עכשיו, נערי. ברגע זה השנאה היא אש בבטנך, דוחפת אותך קדימה. היא מעניקה לך נחישות. היא מעניקה לך כוח. אבל אם תניח לשנאה הזו להמשיך לבעור, היא תכלה אותך. יום יבוא, ובמהרה, בו לא ייוותר בך דבר פרט לשנאה". רומר הביט עמוק לתוך עיניו של דאבראן. "באותו היום, אתה תהיה בדיוק כמו אלנה מגדל-עוז".

לסתו של דאבראן נשמטה קלות, והוא צעד לאחור. רומר שמר על מבטו.

"תזדקק למשהו יותר מנקמה", המשיך רומר. "משהו גדול יותר משנאה. אם תוכל למצוא את זה, תמצא את השלווה הדרושה לך".

דאבראן טלטל את ראשו. "ומה אתה מצאת?"

"אהבת אשה נקרעה ממני פעם", השיב רומר, רתיעה קלה בקולו. "זה מה שהעמיד אותי על נתיבי. מציאת אותה האהבה מחדש היא מה שנתן לי את הרצון להמשיך". הוא חייך. "האהבה שומרת עלינו אנושיים".

דאבראן מצמץ לעברו, הדיבר ניתק מפיו.

* * *

האבירים ופורעי החוק צעדו דרך הרפש בעומק המותניים של יער הרפאים. ברגע שחזר גונדגאל פורק המחנה, והחבורה שנאספה התקדמה הלאה, עמוק יותר לתוך הביצות חסרות הצורה. היה זה לפני כמה שעות.

דאבראן יכול היה לראות את גונדגאל מוביל את הקבוצה, נושא עששית לפניו. דאבראן פקפק ביעילותה של העששית בתחילה; היא היתה כה עמומה בהתחלה שבקושי יכול לראות אותה באפלולית. אבל עם כל שעה חולפת, הלך אורה של העששית והתחזק ביציבות. כעת היא בהקה באור ארגמני, ודאבראן הבין שגם זה בוודאי סוג של אביזר קסום, כמו הקופסאות שגונדגאל עדיין כרך סביב פרק ידו. איכשהו, הובילה העששית את החבורה לאבונביין. דאבראן שמע כמה מהאבירים, ואפילו כמה מפורעי החוק האחרים שהכיר, משוחחים בעצבנות כיצד הדרך לאחוזת שאדובורן נראית שונה כל שנה; כיצד ליער הרפאים באמת אין צורה. כיצד האיים המפוזרים של קרקע מוצקה, כמו אחוזת שאדובורן, וטרגרון, ואפילו נידאלה, פשוט צפו להם כמו בועות בבריכת שמן.

דאבראן שמר את עיניו ממוקדות על האפלולית הסובבת את החבורה. כמה להקות של גועלים תקפו את הקבוצה, אבל פעולה מהירה ומספרם המכריע מנעו נפגעים עד כה. אולם תדירות ההתקפות הלכה וגברה; דאבראן ידע שהוא אינו היחיד המקווה שהעששית תוביל אותם למקום אליו הם הולכים, בקרוב.

דאבראן הביט לעבר הפנים האחרים שהכיר. אובריג וג'וליאן היו שניהם באגפיה של הקבוצה. דאבראן הבין שרומר צדק. שני הגברים ייחלו לפשיטת גועלים נוספת. שניהם רצו להיות בשורות החזית של ההתקפה. דאבראן פיתל את צווארו, והבחין ברומר ובארלוק ליד המאסף. שני הגברים שמרו את עיניהם ממוקדות על השממה שמסביב, אולם דאבראן יכול לראות שהם עדיין מחליפים הערות ביניהם. בארלוק צחקק.

לבסוף נפל מבטו של דאבראן על קוסיה, הדחליל בעלת עיני התכלת. הוא מוצא את עצמו רוצה יותר מתמיד לראות מה הסתתר מאחורי אותה רעלה, אם כי כבר לא הבין בדיוק למה. מחיש מעט את צעדו, התקרב דאבראן לצדה.

ראשה חסר הפנים של קוסיה פנה לעברו בחדות. עיניה הנוצצות בחנו אותו בקרירות. "מה רצונך? באת לתנופה נוספת על צווארי?"

לחייו של דאבראן בערו, והוא הסיט את מבטו. הוא החל לדבר, אבל נחנק בגרון ניחר. מוצא לבסוף את קולו, הוא פנה שוב לעבר קוסיה, אבל המשיך להשפיל מבט.

"אני… מצטער", הוא מלמל. "אני באמת מצטער. חלמתי בהקיץ, ואת… את הפחדת אותי".

קוסיה צחקה במרירות, והשליכה מבט לעבר דאבראן. "אני מפחידה הרבה אנשים", מלמלה. עיניה היו מושפלות. "אל תדאג לגבי זה. שכח מזה".

"אני לא… זה לא מה שאני רוצה ל…" דאבראן מצא את עצמו מגשש בחוסר תקווה אחר משהו לומר. מילותיו של רומר הדהדו בראשו. "קוסיה?"

היא נאנחה. "מה".

"לשם מה את חיה?"

ראשה של קוסיה זינק שוב לעברו, מבט פרוע בעיניה. אבל היהלומים התרככו, וקוסיה הפנתה שוב את מבטה. "כמעט מתי פעם אחת. האיש ש… הציל אותי, היה אביר צללים. הוא עזר לי… להבריא, והכניס אותי לאגודה". קולה של קוסיה האפיל. "ואז הוא נהרג. משום שהציל אותי".

קוסיה זקפה את ראשה. "אני חיה כי לעשות אחרת פירושו להפוך את מותו לבזבוז. אני חיה כדי לכבד אותו". היא פנתה שוב לעבר דאבראן, עיניה קשות. "זו התשובה שרצית?"

דאבראן נאבק למצוא תשובה. "זה… טוב, אני חושב". הוא הציע לה חיוך. "זה יותר טוב משלי".

משהו השתנה מתחת הרעלה של קוסיה, והיא צחקה שוב, ללא מרירות. דאבראן צעד לצדה, חיוך מעוקם עדיין על פניו.

* * *

באמצע שום מקום ניצב קיר. באפלולית וברפש של יער הרפאים, היה הקיר לבן וחלק. אבניו השתלבו זו בזו ללא דופי. הוא היה נתעב בטהרתו. אבירי הצללים הגיעו ליעדם. בעוד הקרקע נעשית יציבה יותר בנוכחותו של הקיר המתעקל קלות, החלה המשלחת להקים מחנה חדש. דאבראן השתהה ליד הפנים שהכיר.

"אז זהו זה?" שאל ג'וליאן. "אנו זוכים לבסוף לראות את לב האופל?"

בארלוק פנה לעברו, משועשע. "לא, לא אתה. רק ארבעה ייכנסו. ולעולם לא אלה העושים את המסע הזה בפעם הראשונה".

דאבראן קימט את מצחו. "מה בקשר אלי?"

רומר הניד בראשו. "אתה אינך אביר הצללים. זה אינו המשא שלך. אתה ושאר אנשיו של הזאב האדום כבר עשיתם די והותר".

ג'וליאן בעט באבן לתוך בריכה מעופשת, ואובריג משך בכתפיו בחוסר אונים. דאבראן ידע איך הרגישו שני הגברים. בארלוק ניחם אותם. "רק ארבעה נכנסים, משום שאת המשימה יכול להשלים אחד. וייתכן שכולם ימותו. איננו יכולים להסתכן בדילול שורותינו. על כל אביר שאינו שב, מולדת כלשהי מאבדת את השומר שלה. אנו שולחים נוספים פנימה רק אם אף אחד לא יוצא החוצה, כדי לוודא שהמשימה הושלמה".

דאבראן טלטל את ראשו. "איך אתם בוחרים מי נכנס, אם כן? האם גונדגאל בוחר אותם?"

רומר משך בכתפיו. "גונדגאל תמיד בוחר אחד, אביר שנכנס לאחוזה בעבר. הקבוצה תזדקק להדרכתו. השאר נבחרים על ידי הגרלה אקראית מבין האבירים המנוסים".

אובריג התקרב לאחרים. "אז מה כל השאר מאיתנו עושים? יושבים בחיבוק ידיים, חסרי אונים?"

"כבר הקרבת די והותר לשנה אחת", הציע בארלוק. "מכאן זה רק ילך ויחמיר. אתה לא נענש. חשוב על כך כעל מתנה. מתנה של שנת חיים נוספת. בהנחה שתשרוד את הלילה, כמובן".

אובריג הזדקף. בארלוק ורומר החליפו חיוכים מובלעים. "הגועלים האלטריאנים של אבונביין בוודאי לא יפסיקו להטריד אותנו כעת משהגענו למאורתו של אדונם. אלה שיישארו כאן חייבים להגן על כל מי שבמחנה – חייבים לוודא שעדיין ישנו מחנה כאשר הארבעה חוזרים".

אובריג גיחך. "את זה אני יכול לעשות".

דאבראן בחן את הקיר. "איך נכנסים פנימה? כל כך חשוך שאני אפילו לא רואה את הקצה העליון של הדבר הזה. ואלה נראים – " הוא המשיך, מושיט את ידו לגעת באבנים המושלמות.

בארלוק זינק קדימה ותפס את פרק ידו. "אל תיגע בזה!" צעק. מתנשף, הוא המשיך ברגע ששיחרר את זרועו של דאבראן ההמום. "הדבר הזה אינו קיר, רק גבול. ברגע שתעבור דרכו – או אפילו תתחכך כנגדו – אין שום דרך חזרה עד שמשימתנו תושלם".

"אז מה נמצא מאחוריו", שאלה קוסיה, בעודה בוחנת בזהירות את הקיר בעצמה.

"זהו המקום בו העולם נגמר", הטעים רומר.

"ומה?" שאל ג'וליאן בסרקסטיות. "- המקום בו השאול מתחיל?"

רומר הניד בראשו ברצינות. "מדוד את השאול לפי הישג ידו של האבונביין, ואנחנו מפלסים את דרכנו בתוכה כל היום. לא, זה הרבה יותר גרוע. זה המקום בו העולם נגמר ואבונביין מתחיל".

רחש חלף בקהל הנאסף; טקס הבחירה החל. גונדגאל הכריז שהוא בחר באישה חיוורת וגבוהה, אמיליזה, להוביל את הקבוצה; נראה שהיא נכנסה לאחוזת שאדובורן פעמיים בעבר. לפי המבט על פניה, פיקפק דאבראן בכך שהיתה מרוצה במיוחד שעליה להעז להיכנס פעם נוספת.

שאר האבירים הראויים חתמו אז את סימניהם על פיסות קלף, שנאספו לתוך קסדה שעברה ביניהם. בארלוק ורומר נבחרו שניהם, כל אחד מהם מקבל את החדשות בתערובת של התרגשות ואימה על פניו. אביר מוצק ומקועקע בכבדות, מממלכה זרה נוספת שדאבראן לא שמע עליה, מילא את המקום הרביעי.

גונדגאל מסר את אחת מקופסאות עץ הסיסם הקטנות לכל אביר, והחבורה הנבחרת החליפה אז את כל החרבות, הסכינים והפגיונות שברשותה בגרזנים, אלות ומבחר נשקים אחרים. כאשר שאל דאבראן את קוסיה מה הסיבה לכך, הסבירה בנימה קודרת שבתוך אחוזת שאדובורן, כל החרבות הופכות לאויבים, כל הסכינים למתנקשים. היתה זו, ככל הנראה, רק טעימה מכוחותיו של האבונביין בתוך ממלכתו.

ארבעת האבירים קיבלו הצדעה מפוארת מכל החבורה, ואז פנו להתייצב מול הקיר המפלצתי בשלמותו. אמיליזה והאביר המקועקע לחשו שניהם תפילות שקטות בינם לבין עצמם. בארלוק מלמל משהו לרומר, ושניהם פנו לעבר חבורת הטירונים הקטנה, משגרים להם קריצה.

ואז צעדו הארבעה קדימה לתוך הקיר, חולפים דרך האבנים בצורה חלקה כאילו גלשו לתוך אמבט חלב.

דאבראן ראה את ג'וליאן נדרך. הוא יכול להרגיש מה שג'וליאן הרגיש: הצורך ללכת בעקבותיהם; הצורך לראות מה חיכה מעבר לקיר; הצורך לעשות משהו. הוא חש זאת בעצמו; הוא נלחם באותו הדחף פשוט להתפרץ קדימה ולהשליך את עצמו לתוך אותו גיהנום לבן.

יד שחורה נחתה על כתפו של ג'וליאן. קוסיה הפנתה אותו הרחק מהקיר.

"זמנך לא הגיע. שמעת את בארלוק. זכית לחנינה. אחרי הלילה, שוב לביתך. קח לך שנת חיים נוספת. תמיד תקבל הזדמנות נוספת למות".

דאבראן נשען כנגד עץ מעוקם, מפנה את מבטו מהקיר. קוסיה יכולה היתה לומר לו זאת באותה מידה, והיא היתה צודקת. הוא חשב על ביתו, ועל אלנה. הוא דמיין את כל הארצות שלא ראה מעולם, ואת כל הפלאים האצורים בהן. הוא דמיין את המשחקים ששיחק כילד.

אחרי הכל, המוות עדיין ימתין בשנה הבאה.

31 באוקטובר, 755.

יער הרפאים.

דאבראן הרים את מבטו לעבר ענפיהם הלופתים של העצים המיוסרים שהסתחררו הרחק מעליו אל תוך החשיכה. מנסה להעריך את מיקומו, צנח מבטו שוב לארץ, וכאשר הביט ברפש המפעפע סביב מגפיו, היה בטוח. הוא היה בטוח ככל האפשר שהיתה זו אותה הנקודה בה לפני שנה בדיוק, כמעט באותה השעה, צפה בשארית דם חייו של בארלוק ניגרת מגרונו המנוקב. קול שהושתק לעד על ידי משהו מעבר…

דאבראן הרים את עיניו.

…משהו מעבר לקיר הזה.

דאבראן הביט במחסום החלק בדממה, מהרהר בזוועותיו. סוף כל סוף הבין זאת; לא היה זה קיר. לא היו אלה אבנים. היה זה לועו עטור הניבים של השאול, אשר חייך לעברו.

הוא הפנה את מבטו, יודע שאם יביט לתוך אותו גיהנום שטוח וריק עוד רגע נוסף, לא תהיה לו ברירה אלא להשליך את עצמו עליו – על מה שלא יהיה שארב מאחוריו. הסביבה נראתה כאילו זינקה בשלמותה מתוך זיכרונותיו של דאבראן; אבירי הצללים עסקו בהקמת המחנה המשני, בעוד "להקת הזאב" – חבריו כביכול – סייעו ככל יכולתם ופקחו עין על הצללים. כמה פנים חדשות, וכמה פנים שחסרונן הורגש, היו כל מה שעשה את ההבדל. נראה כאילו זמן כה רב חלף, ועם זאת הוא עמד שם, מתכונן ללילה נוסף של המתנה בקצה העולם, כאילו השנה שחלפה לא חלפה כלל.

דאבראן הניח למחשבתו לזרום בחזרה לאותו הלילה. אובריג העביר את כל זמנו במשמר. דאבראן כמעט ריחם על הגמד, כי שום זוועות לא הגיחו מתוך הלילה בניסיון לשרוט את דרכן על פני חרבו הדרוכה. ג'וליאן נשלח למשמרות שונות, ואיש לא התגעגע אליו. ולבסוף, דאבראן העביר את רוב הלילה בסיור עם קוסיה. איכשהו, למרות שלא היה רגיל לדיבורים, והיא לא היתה רגילה שידברו אליה, העבירו השניים בשיחה את רוב השעות הארוכות. הוא מעולם לא שאל את קוסיה מה הסתירה מתחת לשכבות המסיכות שלה. במהלך השנה שחלפה, כאשר מצא דאבראן את מוחו משחזר באורח מוזר את צליל קולה באותו לילה, הוא גילה שכבר לא אכפת לו.

כאשר נמשכו להן השעות, הודיע לדאבראן גופו היגע שהשחר מתקרב. איפשהו מעבר ללילה האינסופי של יער הרפאים, זרחה לה השמש.

ואז חזרו האבירים. המולה פתאומית התעוררה; דאבראן וקוסיה מיהרו למקום כדי להספיק לראות את רומר גורר את חברו מתוך הקיר. שריונותיהם היו חרוכים וסדוקים, ושניהם היו פצועים קשות. אפילו עיניו חסרות הניסיון של דאבראן זיהו פצעי חרב עמוקים כאשר ראה אותם. רומר ספג שריטה ארוכה לאורך זרוע המגן שלו, אותה עירסל כעת לצדו. בארלוק נידקר ממש מעל עצם הבריח. למרות שהדם עדיין זרם מעל שריונו, כולם פרט לרומר המתחנן יכלו לראות במבט אחד שאף כמות של קסם ריפוי לא תוכל להציל את האביר האצילי. המוות בא כנראה על בארלוק בעוד חברו מנסה לגרור אותו למקום מבטחים.

אמיליזה והאביר המקועקע לא יצאו מהקיר. הם לא יֵצאו לעולם.

התשובה היתה ברורה – אחרת לא היו שני האבירים מסוגלים להימלט מהאחוזה בשום מצב – אבל השאלה עדיין היתה חייבת להישאל. כן, הנהן רומר. ארבעת המפתחות היו במקומם, הוא הבטיח לגונדגאל. למרות שהושג במחיר נורא, המעשה החיוני נעשה.

לבסוף, לאחר שהמרפאים עזרו לרומר להשיב מעט מכוחו, התברר שהאסון היכה כאשר האביר המקועקע התקדם לפני אמיליזה. לפני שהספיקה להזהיר את את האיש העיקש, הוא פתח את הדלת הלא נכונה – ומצא את עצמו ניצב בפני חדר מלא בלהבים מרחפים שחיכו במשך נצח לבואו. רומר תיאר את מה שאירע אחר כך כסערת דמים.

משהושלמה משימתם של האבירים, צעדה המשלחת בחזרה לנידאלה. הם נשאו את גופתו של בארלוק כל הדרך, לוודא שהביצות של היער לא יקחו אותו, מקללות אותו להתעורר בלילה עתידי כלשהו כאחד מהאלטריאן אוכלי-הבשר. בארלוק היה קבור כעת במחנהו של הזאב האדום.

ובזאת התפזרו אבירי הצללים לארבע הרוחות למשך שנה נוספת.

שנה נוספת. בגדיו של דאבראן היו אפילו יותר מוטלאים עכשיו, אבל שריונו הלם אותו, והוא נשא את אותו גרזן קרב ביד איתנה, מנוסה. פניו היו רזים יותר כעת, תוצאה של שנה במסתור מפני חבורות החיפוש חסרות הרחמים של אלנה. אבל היערנים לא היו האיום החמור ביותר. במהלך השנה שחלפה, שמועה התעוררה לחיים במחנהו של הזאב האדום, טוענת שלאלנה מגדל-עוז יש מרגל בין שורותיהם. הלחישות אמרו שתחת מעטה הלילה, אסיר שוחרר מהצינוקים שתחת טירתה של אלנה, מגדל העוז. משוחרר בתמורה למחיר, והמחיר היה ראשו של הזאב האדום. לאיש לא היתה הוכחה, כמובן, אבל דאבראן ידע שהשמועה עלולה לפעור קרע בין פורעי החוק באכזריות גדולה בהרבה מזו של כל מרגל. הוא ידע גם שכמה עיניים החלו לפנות לעברו, שכן אותו "מרגל" חסר פנים שוחרר כמשוער זמן לא רב לפני שדאבראן נמצא תלוי על הגרדום שלו. דאבראן היה נחוש פשוט להתעלם מהמבטים ככל שיוכל. היה זה כל מה שיכול לעשות לעת עתה, אבל הוא חש שלא יתקבל בברכה ביערות המערב לנצח.

אולי אי הנוחות הגוברת בינו לבין חבריו היתה הסיבה שדאבראן קידם בברכה את מראה האבירים החוזרים השנה. הוא הופתע מעט לגלות שג'וליאן ואובריג שרדו שניהם כדי לשוב. זקנו של ג'וליאן התארך וגדל פרע. דאבראן זכר את מילותיו של רומר על להבות השנאה המכלות אותו מבפנים. הוא יכול היה לראות את ג'וליאן מתכלה, ודמיין אותו הופך לפראי לגמרי בתוך כמה שנים. אולם דאבראן יכול עדיין לחוש את אותן להבות עצמן מלחכות גם אותו עצמו מבפנים.

אובריג, מצדו, בקושי היה נוכח. הוא לא השמיע שתי מילים במשך ימים רבים. הוא תיקשר כעת בעיקר באמצעות רטינות שקטות והנהונים, בעוד עינו הפעורה סורקת בהתמדה את האפלולית העוטפת בחיפוש אחר גורלו; אחר המוות שהחמיץ.

רומר חזר גם הוא. דאבראן הרגיש להיטות עצבנית רוחשת בתוכו; ניכר היה שמה שקרה לו בתוך אותו הקיר לא מש ממחשבותיו של רומר לרגע לאורך כל השנה.

לבסוף, קוסיה חזרה אף היא. מבין כולם, נראה שהשתנתה הכי מעט. היא עדיין עטפה את עצמה בשחור, מותירה רק את עיניה המנצנצות גלויות. אותן עיניים היו עדיין קשות, חבוטות אך לא מובסות. אם כבר, היא נראתה שקטה יותר עכשיו, לא בטוחה איך לדבר לדאבראן. דאבראן מצא את עצמו תוהה אם היה לה מישהו לדבר אליו במשך כל שאר ימי השנה.

פעם נוספת, הקימה המשלחת הגדולה מחנה במעגל אור השמש ביער הרפאים, אותה מתנה בודדה מבלנוס. שם המתינו פעם נוספת לשובו של גונדגאל עם ארבע המנחות – ארבעת המפתחות, כפי שרומר קרא להם. משם עשתה שוב הקבוצה את דרכה לאותו הקיר – לגבול של אחוזת שאדובורן.

אז הגיע הזמן לטקס הבחירה. גונדגאל בחר את רומר לחזור כמדריך, אולי כדי שיוכל להתייצב מול השדים המענים אותו. דאבראן לא יכול לומר אם רומר היה יותר מרוגש או מבועת מהחדשות. ואז נבחרו שלושת השמות האחרים.

השמות היו אובריג, ג'וליאן וקוסיה.

גונדגאל נתן לכל אחד מהם קופסת עץ סיסם, ולקח אותם הצידה להסביר בשקט את שימושן. האבירים מסרו את כל חרבותיהם ופגיונותיהם, ואז סבלו את ההצדעה הטקסית.

קוסיה חלפה ליד דאבראן בדרכה אל הקיר. "שובי בבטחה", אמר, המילים נדבקות לגרונו. היא עצרה, והיטתה את ראשה לעברו. דאבראן לא היה מסוגל לקרוא את עיניה.

"תודה לך", אמרה ברכות, ופנתה ממנו.

ואז נעלמו כולם, נעלמו לתוך אותו הקיר. כל האבירים שהכיר, אבירים שהוא אפילו… הם צעדו כולם לתוך הגיהנום, להתייצב מול אבונביין בלבו.

דאבראן מצא את עצמו עומד לבדו לפני הקיר האינסופי, מרגיש חסר ישע. מרגיש כמו ילד טיפש, ששוב הושאר מאחור. הוא יכול להרגיש את הלהבות בוערות בתוכו; הצורך לעשות משהו. לופת את גרזנו בחוזקה, הביט כה וכה על הגברים והנשים הרוחשים סביב המחנה. ברגע זה, איש לא התבונן לעברו. דאבראן חייך.

בשנה זו, המוות לא יצטרך להמתין.

רגע לאחר מכן, דאבראן נעלם.

* * *

דאבראן דחף את עצמו דרך החשיכה. ה"קיר" התגלה בלתי מוחשי לחלוטין כאשר נכנס אליו, אבל הפך למוצק כסלע כאשר ניסה לקחת צעד נסיוני לאחור. לא מעוניין לסגת, הוא התקדם הלאה, עיוור ומסוגל רק לשמוע את קול חריקת האבנים המקיפות אותו. עם כל צעד קיבלה החריקה מקצב, עד שלבסוף הפכה להלמות פעימות כפולה. פעימות לב, איטיות ומוזרות ומטריפות דעת.

"זה המקום בו נגמר העולם", אמר רומר, "ובו אבונביין מתחיל".

באותו רגע בו חלפה המחשבה בראשו של דאבראן, מצא את עצמו נשפך החוצה לתוך הגיהנום. הוא מעד על ברכיו, ומצא את עצמו אוחז בגבעולי עשב, ירוק ורך. דאבראן הרים את מבטו, נעמד על רגליו, ונדהם. הקיר הלבן היה מאחוריו, ונמשך הלאה בשני הכיוונים, שהתעקלו בקשת רחבה בטרם נפגשו שוב בחינניות במרחק כמה מאות רגליים. טבעת האבן  הלבנה הקיפה את האדמות המטופחות להפליא של אחוזה אלגנטית, מפרידה בין הארץ לשמי תכלת מרהיבים. אורה של השמש זרח מטה, חמים ואוהב, מנצנץ בחלונותיה הגבוהים של האחוזה.

דאבראן פסע כמה צעדים קדימה, גומע את היופי שכמותו לא ראה מעולם. בצעד השלישי שמע משהו נסדק. מרים את רגלו, ראה דאבראן משהו מנצנץ בדשא. הוא כרע ברך בסקרנות, הושיט את ידו והרים בעדינות את פיסת האור הלכודה.

היה זה רק רסיס זכוכית סדוקה – זכוכית שנופחה, חלקה ומעוגלת ודקה כנשימה. מגשש סביבו בדשא, הרים כמה פיסות נוספות, מערסל אותן בכף ידו. היה זה כדור. דאבראן דמיין שלפני שדרך עליהם, התחברו רסיסי הזכוכית יחד ליצירת בועה מושלמת, זעירה, קוטרה לא יותר מזרת או שתיים. דאבראן הביט סביבו, מצפה למחצה למצוא עוד מהאוצרות השקופים מונחים בדשא, אך לא מצא דבר.

לפתע פילח רעש את השלווה. היה זה ג'וליאן, והוא צעק. לפני שהספיקו הרסיסים שבידו ליפול לקרקע, פרץ דאבראן בריצה, גרזנו מיטלטל ביד אחת.

עוקף גדר חיה, ראה דאבראן את האחרים ממש לפניו. ג'וליאן וקוסיה צרחו זה על זו, והחליפו מחוות מאשימות. רומר ואובריג עמדו ביניהם, מנסים ליצור מחיצה, אבל נראו בסופו של דבר חסרי אונים במקצת. דאבראן האט לריצה קלה, מבין שאין לו מושג מה מתרחש.

"לא אכפת לי!" שאג ג'וליאן, מצביע בכפפת שריון רועדת לעבר קוסיה. "אני אומר לכם שבדקתי! והיא לא מי – "

ג'וליאן השתתק כאשר נכנס דאבראן לשדה ראייתו. עיניו התרחבו לגודל צלחות. האחרים עקבו אחר מבטו, והגיבו בהלם דומה.

"דאבראן?" מלמלה קוסיה. אובריג רק בהה בדאבראן במעומעם, בעוד פניו של רומר עטו ארשת עמוקה של חשד.

ג'וליאן הניף את אלתו בכיוונו של דאבראן, מחליף את מוקד זעמו ללא מאמץ. "אתה לא אמור להיות כאן!" הוא פנה לעבר האחרים, פניו סמוקים. "מה מתרחש פה? קודם היא, עכשיו הוא? מה הלאה?"

האחוזה השיבה לשאלתו.

בעוד דאבראן מתקרב בזהירות לקבוצה, מסך של אור זוהר החל להתממש לפתע מתוך האוויר המלא בניחוחות אביב. חסר צורה וזורם בתחילה, בתוך כמה רגעים התגבשה מזרקת האור ולבשה דמות נשית. פניה הנעימים היו מוקפים בהילה של שיער בהיר, שהתפוגג בקצותיו לערפל. בעוד פניה של הרוח מתפוגגים ומתממשים חליפות, הביטה זו בלוחמים הנאספים בתערובת של חיבה ודאגה.

אובריג היה הראשון לשאול את מה שחשבו כל האבירים. "האם זו…?"

רומר כרע ברך מיד והרכין את ראשו. "הגבירה קאטרי שאדובורן".

קולה של הרוח היה יציב. "באתי להזהיר אתכם". דמותה הבהבה כאשר דיברה, מאבדת צורה בכל מילה. "יש בוגד ביניכם".

ראשו של רומר זינק לפגוש את מבטה של הגבירה קאטרי. ג'וליאן פנה להביט בחבריו. קוסיה רק הקשיחה את יציבתה, בעוד דאבראן פוסע צעד זהיר לאחור.

אובריג רק משך בכתפיו. "אני יודע שזה לא אני".

הרוח המשיכה, בהילות גוברת בקולה. "אחד המשרת שלושה אדונים! היזהרו מ – "

רוחה של הגבירה קאטרי החלה להרים יד בהצבעה, אבל ברגע שעשתה זאת, התעוותה דמותה בכאב לצורות מפלצתיות ושלדיות. רגע לאחר מכן, פרצה להבה סגולה מהקרקע לרגליה של הרוח, עוטפת אותה.

במקום בו עמדה רוחה של הגבירה קאטרי היתמר כעת רק עמוד של להבה לא-טבעית, מלאה שנאה. בלב עמוד האש, התרוממה ועלתה חרב מתוך האדמה, צומחת מהקרקע הנסדקת כמו גבעול. להבה הארוך והדק היה שחור כלילה, ומכוסה ברונות שזהרו בשחור עמוק יותר; ניצב החרב היה מעוצב מכסף נוצץ. הדמויות המיוסרות המגולפות על גולת החרב נראו כרוטטות ורועדות באור הלהבות.

כאשר עלתה החרב, התעוות העולם כדי לקדם את פניה. הגנים המרהיבים מתו וכמשו לגדמים מושחרים בתוך כמה רגעים; האחוזה האלגנטית התקלפה ונסדקה, מזדקנת מאות שנים תוך שניות. אפילו השמים צייתו לחרב, ענני סערה רוחשים מתרחבים מתוך האוויר הריק לכסות את השמים – בעוד השמים עצמם מתעוותים מכחול מושלם לשחור כזפת, ושמש אדמדמה נמלטת אל האופק.

"בשם כל האלים", מלמל דאבראן.

"החרב הזאת", צווח ג'וליאן. "אני מכיר את החרב הזאת! זה האבונביין! האבונביין שוב חופשי! אנחנו אבודים!"

"לא", התערב רומר בעודו קם בזהירות על רגליו. "זה אינו האבונביין. זוהי רק החרב בה היה כלוא פעם. רק חרב, חיה כמו כל חרב אחרת בממלכה זו; נוצרת מחדש שוב ושוב ממש כמו האחוזה עצמה!"

החרב החלה לרקד בגרוטסקיות באוויר לפניהם, כאילו מתגרה בלוחמים לנסות לחצות את נתיבה.

"איך אתה יודע?" צעקה קוסיה מעל זעמה של הסערה המתקרבת.

"אם היה זה האבונביין", צעק רומר בתשובה, "היינו כולנו מתים כבר".

"נמות מהר מאד אם לא נעצור את הדבר הזה", שאג דאבראן. "שד או לא, איך הורגים חרב?"

הלהב השחור בחר שלא לאפשר ללוחמים להרהר בחידה. ריקודו המסתחרר עצר בחטף, והוא שיגר את עצמו במהירות מסנוורת לעבר רומר. רק דבר אחד יכול היה לנוע מהר יותר.

אובריג השליך את עצמו במסלולה של החרב הרצחנית. היא פילחה את חזהו, והשניים הסתחררו יחד באוויר, נוחתים לבסוף לרגליו של דאבראן. אובריג התגלגל על גבו, ניצב החרב מזדקר עדיין מחזהו, ושכב דומם.

"אובריג!" צעק דאבראן, צונח לצדו של הגמד. האחרים מיהרו להצטרף אליהם. אובריג פקח את עינו היחידה בחולשה. היא היתה מעורפלת. הוא גסס. אובריג פגש את מבטו של דאבראן וגירגר את שמו, משתעל דם. ביד רועדת אחת, לחץ אובריג את קופסת העץ הקטנה שנמסרה לו לידיו של דאבראן, משחרר לבסוף את רצועת העור הכרוכה סביב כף ידו.

"קחו אותה ולכו", השתנק אובריג. דם החל להיאגר כעת בבריכה מתחת לגופו.

דאבראן לפת את הקופסה בטיפשות, לא יודע מה לעשות. קוסיה צנחה לצדו האחר של אובריג ורכנה לפגוש את מבטו המיטשטש של הגמד.

"שכב בשקט, אובריג", קראה מעל הסערה. "אולי אוכל עדיין לעזור לך!"

למשמע הבטחה זו, החרב הקבורה בחזהו של אובריג התעוררה לפתע שוב לחיים, מזנקת לעבר גרונה השברירי של קוסיה. קוסיה ודאבראן זינקו לאחור בעוד זוג ידיים מדממות ננעלו סביב ניצב הלהב הטמא. במאמץ אל-אנושי, נעץ אובריג את החרב הנאבקת בחזרה לתוך חזהו. החרב התנועעה אנה ואנה, מנסה נואשות לחלץ את עצמה מאחיזתו של הגמד הגוסס.

"לכו!" צרח הגמד, בעוד הלהב הנאבק ממשיך לנסר את שריון החזה שלו. "רוצו!"

מוחו של דאבראן התבהר כליל לפתע. הוא זינק על רגליו ודחף כמעט את האחרים לעבר האחוזה. "לכו! היכנסו פנימה! עכשיו!"

ללא מילה נוספת, שעטו דאבראן ושלושת האבירים לעבר הכניסה לאחוזה. מאחוריהם הותירו את זעמה של הסערה המשתוללת, ואת זעקות הייסורים והניצחון הגוועות של אובריג.

* * *

הדלתות החיצוניות של אולם הכניסה נטרקו, מחניקות את שאגת הסערה וכל מה שבתוכה. לעת עתה השתרר במקום מעין שקט חולני. דאבראן וג'וליאן נשענו כנגד הדלתות הכפולות, מתנשפים. קוסיה עמדה לבדה במרכז החדר, אוחזת את פניה ביד שחורה אחת. רומר פתח בזהירות את אחת הדלתות הפנימיות לכדי סדק והציץ דרכו, המכוש שבידו מוכן.

"חכו", רטן ג'וליאן, לפני שהספיק רומר להתקדם הלאה. "לא סיימנו כאן".

קוסיה הפנתה בחדות את ראשה לעבר ג'וליאן, עיניה רושפות. "יצאת מדעתך".

"הו באמת?" הלעיג ג'וליאן. הוא פנה לדאבראן, מחייך בלגלוג. "בוא נשמע מה דעתך, דאבראן, מאחר שנטלת על עצמך להצטרף לבריחה הקטנה שלנו כאן. כוונתי, אחרי הכל, הרי נאמר לנו על ידי גבירת האחוזה עצמה שיש אויב בינינו. וכולנו יודעים על מי הגבירה קאטרי החלה להצביע, האין זאת?"

"היא לא הצביעה על אף אחד", נבח רומר. נדרש לו רגע להשיב את קור רוחו. "אבונביין לא הניח לה. אתה נאחז בקש, ג'וליאן".

"הו, באמת?" לגלג האביר הבלונדי. "נו, אם היא אינה המרגל, אז אולי זה אתה! או אולי זה ידידנו המתנדב הקטן כאן! כי אני יודע שזה לא אני, ואני משוכנע למדי שזה לא היה אובריג".

דאבראן נענע את ראשו, מבולבל. "מה אתה – על מה צעקתם? שם בגן? לפני שהרוח הופיעה?"

"אה, רואים?" גיחך ג'וליאן, מניף את אצבעו מדאבראן בחזרה לקוסיה. "הוא חכם. אולי אינך יודע זאת, בן המקום, אבל המקום שקוסיה אמרה שהגיעה ממנו אינו רחוק במיוחד מהמקום ממנו אני באתי. וכך הקדשתי זמן מה כדי לברר אודותיה".

"אין לך מושג על מה אתה מדבר". קולה של קוסיה נטף לעג.

"ואין לנו זמן לזה", הוסיף רומר.

"הו, אני חושב שיש לנו". ג'וליאן פנה בחזרה לדאבראן. "התבין, גיליתי שאכן היתה נערה בשם קוסיה שחיה בטֶפֶּסְט. כפי שהתברר, המקומיים התכוונו לשרוף אותה כמכשפה". ג'וליאן דחף את עצמו מהדלת הכבדה, פוסע כמה צעדים לעבר קוסיה. "ואכן היה אביר צללים שהתפרץ להציל אותה. אבל הנה הדבר שמטריד אותי, חלק אחד מהסיפור שכולם מסכימים עליו". ג'וליאן פזל אחורה אל דאבראן מעבר לכתפו. "הם מסכימים שהאביר בשריון הנוצץ הגיע מאוחר מדי. הנערה נשרפה".

דאבראן הזדקף. "מה כוונתך?"

ג'וליאן טפח בראש האלה שלו כנגד שוקו. "כוונתי היא, שהנערה הזו – הדחליל הזה – או שאינה קוסיה, או שאינה בחיים". ג'וליאן הפנה את תשומת לבו המלאה לדמות השחורה, והידק את אחיזתו על האלה. "אם ברצוננו למצוא את הבוגד, אני אומר שנתחיל מהמפלצת הזו".

ובזאת הרים ג'וליאן את האלה להתקפה. לפני שקוסיה או רומר הספיקו להגיב, חלפה האלה בקשת באוויר, שורקת במורד דרכה לעבר ראשה של קוסיה – אבל באמצע התנופה נראה היה כאילו פגעה לפתע בקיר, נשמטת כמעט מאחיזתו של ג'וליאן. הוא הביט בתדהמה על נשקו הלכוד, וראה את ראש אלתו שלוב בראש גרזנו של דאבראן. ג'וליאן פנה לעבר דאבראן, פניהם במרחק זרת בלבד.

"נראה לי", נהם דאבראן, "שאם ברצונך לחתוך אותה, תצטרך לחצוב את דרכך דרכי קודם".

ג'וליאן הביט שוב באלתו, מבולבל. ואז נזכר, וחייך באכזריות.

"אני לא צריכה שתציל אותי", אמרה קוסיה בלחישה צרודה. דאבראן פנה להביט בה בעוד ג'וליאן נסוג, מצחקק בייאוש.

"והוא צודק", הוסיפה. "לגבי חלק מזה".

ג'וליאן צחק פעם נוספת, בינו לבין עצמו. רומר ודאבראן הרימו שניהם גבה. "קוסיה…" פתח דאבראן בהיסוס.

"הם אכן התכוונו לשרוף אותי כמכשפה. והאביר שהציל אותי אכן איחר את המועד. ה…עדים לא נשארו לראות מה קרה לאחר שהשומר שלי הופיע. הם כבר ראו דיים". קוסיה החלה להתיר את השרוכים המקיפים את גרונה, משחררת את ברדסה. "הלחשים שלו הצילו את חיי, אבל הם לא יכלו לעשות הרבה מעבר לזה".

"קוסיה", מלמל דאבראן, קולו יציב. "את לא צריכה לעשות את זה".

קוסיה הניעה את ראשה. "אני כן". היא קילפה את הברדס, חושפת את פניה. עיניה היו עדיין אבני חן תכולות. שיניה נצצו כמו פנינים. לא נותר הרבה פרט להן. רק כמה קווצות של שעיר דהוי נצמדות לראש שנראו כאילו עוצב בידיים גרועות משעווה נמסה.

קוסיה הזעיפה פנים, ככל יכולתה, שומרת את עיניה נעולות על מבטו המבועת של ג'וליאן. "אני יכולה להראות לך כמה שתרצה מזה. אתה עדיין חושב שאני אחד מהגועלים של אבונביין? או אולי אתה חושב שאני משהו גרוע יותר?"

צעד אחר צעד, דחקה קוסיה את ג'וליאן לפינה, שם עמד כעת, חיוור ואילם. קוסיה הבחינה ברומר המנסה להסיט בנימוס את מבטו. אלה היו ההבעות שהכירה. היא ראתה אותן פעמים אין ספור, אפילו על פניהם של אותם אנשים שהצילה ממכשפות או גובלינים או גרוע מזה.

אבל אז זרוע נוספת – זרועו של דאבראן – נשלחה מאחוריה, נכרכת בעדינות סביב עצם הבריח שלה.

"קוסיה", שמעה את קולו של דאבראן לוחש, רך ורגוע. "קוסיה, אנחנו לא בטוחים עדיין. עלינו לזוז". מופתעת, היא פנתה לעברו. פניו היו פלא עבורה, נטולי חמלה, נטולי שנאה, פרט לרגע אחד: הרגע בו הציץ דאבראן מעבר לה אל האביר הבלונדי הרועד.

רומר כחכח בגרונו. דאבראן התרחק מקוסיה. היא המשיך להביט בו, מבולבלת.

"כמה עוד עלינו ללכת?" שאל דאבראן.

רומר חייך בחולשה. "אחרי הדלת הזו, יש לנו חדר אחד, מסדרון אחד, וגרם מדרגות אחד לעבור. כמעט הגענו".

ג'וליאן התעקש לצעוד במאסף.

* * *

דלת הברזל הכבדה צווחה בצורה נתעבת על ציריה, אבל נפתחה למרות זאת. רומר, קוסיה, דאבראן וג'וליאן נכנסו למרתף הקטן, ומצאו את עצמם לבסוף לפני יעדו של מסעם. כור ברזל עמד כנגד הקיר המרוחק, הפחמים שבו עדיין חמים, שוטפים את החדר באור אדום מהבהב.

באור הזה ראו הרביעיה את ארון המתים העשוי מבדולח שתפס את מרכז החדר. דאבראן מעולם לא ראה דבר דומה בעבר, והוא הבחין בהתרגשות גם על פניהם של האחרים, אפילו של רומר. ארון המתים גולף מגוש יחיד של בדולח, וכל זרת בו היתה מכוסה בחריטות מורכבות. בתחילה חשב דאבראן שהבדולח היה מעונן ואפל – אבל אז התעוות הכתם בצבע דיו. בבהלה, קלט דאבראן שהבדולח היה שקוף כזכוכית – אולם החשיכה בהתגלמותה זרמה ממש מתחת לפני השטח שלו.

"מה הדבר הזה?" שאל דאבראן, מבלי להסיר את עיניו מארון המתים.

"זהו המייסד של מסדרנו", השיב רומר. "זהו אלכסי שאדובורן".

ג'וליאן הרים את מבטו בחשד. "זה האבונביין".

"זה שניהם". רומר חייך חיוך מתוח.

קוסיה החלה להעביר את אצבעותיה לאורך ארון המתים. דאבראן ניתק לבסוף את מבטו. "אני לא מבין".

"וגם לא תבין", לגלג ג'וליאן.

רומר הזעיף פנים לעבר האביר הבלונדי. "האבונביין אינו דומה לשום דבר אחר. הוא יותר משד, ופחות מאל. הוא גם חסר צורה. ללא גוף מוחשי, אין כלא שיכול להחזיק אותו. בתחילה הוא לקח את גופו של ח'אליף גדול, ובתוכו זמם להשחית אימפריה, ולאחר מכן, עולם. אבל תוכנית זו סוכלה במידה רבה בידי אשה בודדה".

"קאטרי שאדובורן?"

"נכון. היא גירשה את האבונביין בחזרה לממלכתו. היא הרסה את תוכניותיו המפלצתיות. היא הכריתה את עושי דברו הנתעבים. שלושת המשרתים האחרונים של האבונביין זימנו אותו בחזרה לעולם, נועלים אותו בתוך ה'גוף' של אותה חרב שראיתם בחוץ. מאותו יום והלאה, הקדיש האבונביין את כל כולו להשמדתו הרוחנית המוחלטת של כל דבר שהיה יקר אי פעם לגבירה קאטרי. הוא רצח את הגבירה קאטרי, וזו היתה רק תחילת זעמו. נקמתו היתה נוראה בהרבה אלמלא מצא האבונביין את עצמו לכוד באחוזה זו – כלא זה, שהושרץ על ידי כוח רצונה המרוט של רוחה של הגבירה קאטרי. אבל אפילו כך, כיבושיו היו רבים. ובכל פעם שהאבונביין החריב פיסה נוספת מעולמה של קאטרי, היא התוספה לאוסף של האבונביין ביער הרפאים. האחוזה הזו; טֶרְגֶרוֹן; אפילו מולדתך נידאלה ותריסר אתרים שמעולם לא שמעת עליהם, הם כולם רק מזכרות התלויות ברשתו של האבונביין".

דאבראן נגע בהיסוס בארון המתים. החשיכה הסתחררה תחת ידו. "אז מהו הדבר הזה?"

"אף חרב לא יכלה ללכוד את האבונביין לנצח", מלמל ג'וליאן. "וכאן אלכסי שאדובורן נכנס לתמונה. הוא היה בנה של הגבירה קאטרי, התבין. הוא בא הנה, לחדר זה ממש, לנקום את נקמת אמו. הוא לחם באבונביין, והביס אותו".

"בכך ששיחרר אותו מהחרב, ולכד אותו בתוך נשמתו שלו", סיכמה קוסיה.

"הכל נכון", אישר רומר. "אלכסי נותר באחוזה זו למשך שארית ימיו. הוא ייסד את המעגל כדי שימשיך את העבודה בה החלו הפאלאדינים של מולדתו. והוא נאבק לשמור את האבונביין לכוד בכל יום שנותר מחייו. אבל הוא היה רק אדם בן תמותה, כמו כולנו, וידע שהזמן פועל לרעתו. הוא ידע שהאבונביין ישתולל בחופשיות ברגע מותו. היה זה לפני כשמונים שנה כאשר החליט אלכסי לשמור על האבונביין כלוא לנצח.

"לאלכסי היתה אחות, אוֹרוֹרָה שמה. תודות לאותו רב-מג, מורגורות' השחור, היא ישנה לנצח בארון מתים מבדולח, עמוק בתוך אחוזת טרגרון". רומר העביר כעת את ידיו שלו מעל החריטות שבארון המתים. "אותו ארון מתים עצמו שלפיו עוצב הארון הזה".

"מורגורות' השתכנע ליצור את ארון המתים הזה, משום שהיה חכם דיו להבין שהדבר הראשון שהאבונביין ישמיד ברגע שיצא לחופשי יהיה אורורה. והיא הדבר היחיד בעולם כולו שמורוגורות' אינו מוכן לאבד".

רומר הניח את קופסת העץ הקטנה שלו על גבי ארון המתים, ליד שקערורית עגלגלה קטנה. דאבראן הבחין שבכל צד של ארון המתים היה שקע עגול דומה. רומר פתח את קופסתו, חושף בועה זוהרת זעירה, פועמת באור אדום בוער. הוא שלף את הבועה הזוהרת ואחז בה בעדינות בין אצבעותיו.

"רק מורגורות' יכול היה ליצור את ארון המתים הזה, וכך רק הוא יכול ליצור את המפתחות הללו". קוסיה וג'וליאן פתחו את קופסאותיהם, חושפים בועות זוהרות בצבעי כחול ים וענבר כהה, בהתאמה. דאבראן עשה כמותם, פותח את קופסתו שלו. הבועה זהרה בכסף. הוא הוציא את הבועה שלו מהקופסה כפי שעשו האחרים. התחושה היתה של זכוכית. הוא הנהן בזיהוי.

"אותם מפתחות יסודניים שהשמידו את החרב", המשיך רומר, "שומרים את ארון המתים שלם כנגד הסתערותו הבלתי פוסקת של האבונביין".

קוסיה הביטה מעבר לארון אל דאבראן. "כל שעלינו לעשות הוא להכניס את המפתחות היסודניים לתוך השקעים, ככה – "

קוסיה עשתה כפי שתיארה, ממקמת בעדינות את בועת הזכוכית הכחולה הזוהרת בשקע העגלגל. הבזק קל של אור הופיע. הבועה נעלמה, אבל ההילה הכחולה שלה זרמה כעת דרך החריטות שעל הארון.

דאבראן קימט את מצחו. "חכו".

"מה עכשיו?" נהם ג'וליאן. "הייתי רוצה לגמור עם זה כבר".

דאבראן בחן את הבועה הזוהרת שלו. "הזכוכית באותו מפתח – מה בדיוק קרה לה?"

קוסיה משכה בכתפיה. "אוכלה על ידי הקסם".

הקמט במצחו של דאבראן העמיק. הוא פנה לרומר.

"מה יקרה אם נאבד מפתח? אם לא נשתמש בכולם?"

כעת משך רומר בכתפיו. "הטקס לא יושלם. הוא ייכשל. כאילו לא טיפלנו בארון המתים כלל".

"וכמה זמן ייקח לאבונביין להימלט מארון המתים הזה של מורגורות' אם המפתחות לא יחודשו?"

"שנה אחת", הרהר רומר. עכשיו החל הוא לקמט את מצחו. "…אולי שנתיים, במזל".

"מה העניין, דאבראן?" חקר ג'וליאן.

דאבראן הביט בג'וליאן, ואז בקוסיה. "אני שואל משום שמצאתי אחת מהבועות הללו בחוץ. היא היתה ריקה ושבורה, אבל לא ייתכן שנעשה בה שימוש".

הוא פנה שוב לרומר. "באמת השלמת את הטקס בשנה שעברה… נכון?"

כל העיניים פנו לעבר רומר. כתפיו שחו.

"ג'וליאן", נאנח, מושיט את ידו לתוך קפלי גלימתו. "אני צריך להדגים משהו. תחזיק את זה בשבילי, בסדר?"

כאשר הופיעה שוב ידו של רומר כעבור רגע, היא אחזה בצרור של סכינים.

ג'וליאן התפרץ. "הבאת סכינים לתוך האחוזה! אתה מטורף?"

רומר הניד את ראשו בעצב. "אילו רק היה זה כה פשוט". הוא שיחרר. שבעת הלהבים הסתחררו באוויר לרגע לפני ששיגרו את עצמם לעבר ג'וליאן כמו חיצים. הקללה שהתכוון ג'וליאן לירוק אבדה כאשר שיקעו הלהבים את עצמם עמוק בבשרו. ג'וליאן קרס, מחרחר. קוסיה זינקה מעל גופתו של ג'וליאן לתפוס את המפתח שלו לפני שיתגלגל מהארון ויתנפץ על הרצפה.

"כך", לחשש דאבראן. "אתה הוא המרגל של אלנה!"

כמעט כלאחר יד, הכניס דאבראן במהירות את הבועה שלו לתוך השקע, שם נעלמה בהבזק. אור כסוף התערבב כעת עם הכחול בין החריצים שעל הארון.

רומר נסוג לאחור מארון המתים, אוחז את המפתח הבוער שלו בצורה מגוננת. "כן ולא", השיב.

קוסיה הופיעה מאחורי הארון, דוחפת את בועת הענבר למקומה. שלושה צבעים של אור ריקדו כעת בתוך הבדולח. "מה עלה בדעתך?" לחששה, מתרוממת מהרצפה כשבידיה המגלב שלה והאלה של ג'וליאן.

רומר קימט את מצחו. "מה, התוכנית שלי? זהו טריק פשוט לגרום למישהו לבחור את פיסת הנייר הנכונה מתוך כובע. לא היה קשה יותר לגרום לעצמי להיבחר בשנה שעברה, מאשר לבחור את כל הילדים המתקוטטים שאתם השנה. ובשנה הבאה…" רומר החל לגחך. "נו, השנה הבאה כבר לא משנה, נכון?"

"אבל למה?" שאג דאבראן. "למה אתה עושה את זה? אפילו אלנה מחנק-עוז לא תרצה בכך!"

עיניו של רומר רעדו. "הגבירה אלנה לא יודעת מה באמת היא רוצה. אני יודע זאת; ביליתי מספיק זמן איתה, בצינוקים הללו, לאחר שלכדה אותי לפני שנתיים". קולו של רומר היה חנוק מרגש. "זה הכאיב בתחילה, כמובן. כך היא תמיד הגאולה, האין זאת? אולם אז, כאשר המשיכה להרעיף עלי את מלאכתה, התחלתי להבין אותה. התחלתי אפילו לאהוב אותה, התבינו. ויש כל כך הרבה שאהובתי לא מוכנה לקבל – שהיא אינה מוכנה לדעת".

"אתה אוהב אותה?" גיחך דאבראן. "אתה לא רק מטורף, אתה שוטה. אלנה מגדל-עוז לא יודעת אפילו את משמעות המילה".

רומר הנהן. "לצערי, אתה צודק. היא לא מסוגלת להבדיל עוד בין אהבה ושנאה. זה בדיוק כפי שאמרתי לך, דאבראן – היא נותרה לבדה עם השנאה שלה במשך זמן כה רב, שזו אכלה אותה בחיים".

הרצפה החלה לרעוד.

"אבל אלנה לימדה אותי שכל אחד יכול להיגאל, אפילו אני. אפילו היא. מה שאלנה צריכה הוא באמת פשוט מאד. היא זקוקה למשהו מלבד שנאה בחייה. היא זקוקה למשהו גדול יותר משנאתה".

"ומה זה", הלעיג דאבראן, "אהבתך?"

הרצפה בעבעה ונסדקה עכשיו, מאלצת את דאבראן וקוסיה לאחוז בארון המתים כדי לייצב את עצמם.

רומר הזעיף פנים. "לא. מה שאלנה מגדל-עוז זקוקה לו זה אויב מושבע".

ובזאת, פרצו להבות סגולות לרגליו של רומר, והלהב השחור הדק עלה מתוך רצפת האדמה, דביק עדיין מדמו של הגמד.

"כל מה שאלנה זקוקה לו כדי להיות מאושרת הוא אבונביין חופשי, משתולל שוב ברחבי ארצותיה. אויב אמיתי עבורה להילחם בו. הכל יכול להיסלח!" הוא צחקק. "אהבָתי. הא! להציע לאלנה את אהבתי רק היה גורם לי להיהרג. איני כה מסונוור מהאהבה עד שלא אהיה מודע לכך שאלנה היא אכולת אופל".

רומר הושיט את ידו, וניצב החרב הטמאה החליק בקלילות לאחיזתו. הרעידות פסקו.

"אז מה עוד יכולתי לעשות אם לא להצטרף אליה? אבונביין התגלה כהולם ביותר את תוכניותיי".

דאבראן וקוסיה צעדו שניהם קדימה, נשקיהם מורמים. דאבראן הושיט את ידו. "תן לי את המפתח האחרון, רומר. עוד לא מאוחר מדי".

רומר בחן את הבועה השברירית הקטנה שבידו. הוא הרים את עיניו. "אתה צודק". ובזאת השליך את המפתח כנגד הקיר. בועת הזכוכית התנפצה כנגד האבן הקשה. האור שבתוכה פרץ בהבזק של להבה, ואז נעלם הקסם.

"אוי לי", המה רומר. "איבדתי את האש". הוא סיחרר את החרב סביבו, זוקף את הלהב. לפתע פרץ הלהב השחור בלהבות ארגמן. "אוי לי", חייך. "מצאתי אותה שנית".

צורח זעקת קרב, הסתער דאבראן לעבר האביר, קוסיה צמודה בעקבותיו. כאשר צעד רומר קדימה לפגוש אותו, הנחית דאבראן את גרזן הקרב שלו לחצוב דרך גולגלתו של רומר. אבל החרב השחורה ריקדה בידו של רומר. במכה אחת, היא הסיטה את מכתו של דאבראן, קצצה את הקת של גרזנו, והנחיתה את הניצב שלה על מצחו.

מסוחרר, מעד דאבראן לרצפה. רומר חלף על פניו כדי לפגוש את קוסיה. היא הסתערה לעברו, שני כלי נשקה מונפים. פעם נוספת, החרב גררה ממש את ידו של רומר באוויר כאשר קצצה את שני כלי הנשק בקשת אדירה. לפני שיכלה קוסיה להגיב, הניף רומר את ידו החופשית, אגרופו הולם ישירות בפרצופה. היא מעדה לאחור, קורסת כנגד ארון הבדולח.

רומר הביט מטה לעבר דאבראן לוודא שפורע החוק עדיין מחוץ ללחימה, ואז סגר על קוסיה כדי לחסל אותה.

"אנא, חכה", הפצירה קוסיה, עדיין נשענת כנגד קצהו של ארון המתים.

רומר עצר, מוטרד למראה. "בואי נשמע. היה עלי להמתין כבר מספיק זמן עד שהחרב הזו חצבה את דרכה אל מחוץ לאובריג; אין לי מצב רוח להאזין לנאומים כלשהם ממך".

קוסיה הנהנה, מבטה עדיין לא ממוקד. "רק… בקשה אחת. סיים זאת במהירות. מכה אחת, דרך הלב".

רומר בדק היטב פעם נוספת את דאבראן השרוע, ואז חייך. "את המשאלה הזו ביכולתי להעניק", המה. "אינני אדם אכזרי מטבעי, אחרי הכל". הוא הזעיף פנים כאשר עיניו דילגו מעל השרידים ההרוסים של פניה. "למעשה, זה משהו שהיה על אביר הצללים הראשון בחייך לעשות לפני זמן רב".

קוסיה עצמה את עיניה כמעט לגמרי כאשר קירב רומר את הלהב הבוער לליקוי החמה שעל שריון החזה שלה. הוא משך בנחת את הלהב לאחור, ואז היכה.

ברגע האפשרי האחרון, זינקה קוסיה הצידה – אבל מאוחר מדי, כאשר הלהב החד כתער פילח את צידה. היא זעקה כאשר הלהב השחור מיסמר אותה לרגע לארון הבדולח. להבות הארגמן ליחכו את פצעה של קוסיה, וזרמו אל מאחורי גבה. רומר צחק בניצחון – אבל צחוקו נחנק במהירות.

כאשר נפלה קוסיה על גבי הארון, בקושי בהכרה, החל צבע חדש לזרום דרך החריטות שבבדולח. אדום בוער התערבב כעת עם צבעי האדמה, המים והאוויר, שהסתחררו יחד לאור לבן מסמא.

"לא!" צרח, מושך לאחור את הלהב. כאשר נפלה קוסיה לרצפה, ראה רומר מה עשתה – מה הוא עשה. קצה הלהב השחור נגע בשקע העגול האחרון. הלהבות של חרבו שלו סיפקו את המפתח היסודני של האש.

רומר צרח בזוועה, וקול נוסף – קול משולל אנושיות לחלוטין – הצטרף אליו בראשו. בעוד רומר צופה, משותק מפחד, נסוגה החשיכה המסתחררת בתוך ארון המתים מפני האור הבוהק, זרת אחר זרת, עד שלבסוף נבלעה בתוך דיירו של ארון המתים. פניו של האיש היו חרוצים מזקנה, שיערו כסוף, אבל גופו הכיל עדיין ניצוץ של חיוניות. ופעם נוספת, שיקפו פניו של אלכסי שאדובורן את השלווה של תרדמתו הנצחית.

רומר המשיך לצרוח, בזעם כעת, עיוור למחושי האנרגיה השחורה שהזדחלו במעלה זרועו מלהב חרבו. רומר הביט מטה לעבר קוסיה, שנאבקה להחזיר לו מבט. מזמנת את כל כוחותיה, היא חייכה.

זעמו של רומר היה כעת מעבר למילים, מעבר למחשבה. צורח מילים חסרות פשר, הוא הניף את חרבו למחוק את החיוך המלגלג מפניה ההרוסים.

ואז פגע בו משהו. קוסיה ראתה אותו מתקשח בכאב. רומר שרט במשהו שעל גבו, פניו אינם ניתנים לפענוח. מקרטע על רגליו, פנה רומר להביט במשהו מאחוריו, וקוסיה ראתה את להבו של גרזן קרב, רוב הקת שלו קצוצה בצורה חלקה, מזדקר מבין שכמותיו. רומר שמט את חרבו הטמאה, והיא התנפצה כאשר פגעה בקרקע. לבסוף, משאזל כוחו, שקע רומר לרצפה. קוסיה הביטה מעל גופו המפרכס של רומר וראתה את דאבראן שרוע כגד הקיר מעבר לחדר, מצמיד את ידו לחבורה מכוערת שעל מצחו.

דאבראן זחל על הרצפה לעבר קוסיה. הוא משך אותה אליו, מחבק אותה בחוזקה. היא נחה בנוקשות בזרועותיו לרגע, אבל אז חש בתחילה זרוע אחת, ואז את האחרת, מזדחלת בחשש לאורך גבו, עד שלבסוף החזירה לו חיבוק.

"אני לא צריכה שתציל אותי", לחשה קוסיה.

דאבראן משך את עצמו למחצה מחיבוקם כדי שיוכל לראות את פניה. "את היא שהיצלת אותי", לחש בחזרה.

רק אז הבחין בפצע הצרוב שחלף בצידה של קוסיה. כאשר החל להיבהל, הנידה קוסיה את ראשה בביטול. "זה לא רע כמו שזה נראה", לחשה. "היו לי גרועים יותר". היא חייכה בחולשה. "אני חושבת שאחיה".

רומר פירכס שוב. דאבראן הביט בקור בגופה המעוקמת. "אני חושב שגם הוא עשוי לחיות".

קוסיה הביטה בלהב הגרזן שהזדקר עדיין מגבו של רומר. "תוכל לתקן זאת".

דאבראן שקל את הדבר. "לא, לא נראה לי". הוא חייך בקדרות. "יש דרך טובה יותר".

* * *

רומר ישב באורה הקלוש של טבעת הנרות שהקיפה אותו. הוא היה בחדר זה בעבר, למרות שהיה חשוך מכדי להבחין בפרטיו כעת. קולר של שרשראות כבדות כבל אותו לרצפה, מונע ממנו לעמוד.

דאבראן כרע לבדו במרכז חורשת עצים. טבעת של גברים ונשים – הן פורעי החוק שקראו ליערות המערב בית, והן אבירי הצללים שקראו להם בית רק יום אחד בשנה – הקיפו אותו, ממלמלים ביניהם ומביטים בו בעיניים מצפות.

דלת כבדה נפתחה על צירים משומנים היטב. אור עששית מהמסדרון נשפך בחטף על כלי העינויים שבחדר, ורומר החל לרעוד. אשה בשריון צעדה דרך הדלת, סוגרת אותה מאחוריה. רומר הרים את מבטו לעבר פניה השרויים בצל של הגבירה אלנה מגדל-עוז.

גונדגאל צעד קדימה מתוך טבעת הצופים, והתייצב מול דאבראן. הוא סימן לדאבראן לעמוד.

אלנה צעדה הלוך ושוב בגבול אור הנרות. פניה היו מתוחים ומרירים. "אין מילים בפי לתאר כמה אני עצובה לראות אותך פה שוב, רומר. היו לי כאלה… תקוות גבוהות עבורך. הגבת כה היטב לחינוך מחדש שעברת. חשבתי שיש בך כזו… הזדמנות".

"הריני להודיע היום", הכריז גונדגאל בפני הקהל הנאסף, "שגבר אציל-נפש נוסף עתר להצטרף למעגל". הוא הנהן לעבר דאבראן. "הכרז את שמך בפני האסיפה". הוא חייך.

"נכון שהסתרתי ממך פרטים חיוניים, גברתי", הפציר רומר. "אבל אני נשבע שחשבתי שאני פועל כשורה. אבונביין הוא אמיתי, אני נשבע לך בכל הקדוש. ואני יודע איך לשחרר אותו, כדי שתוכלי להשמיד אותו! האינך מבינה?" רומר חיפש רחמים בעיניה של אלנה. כל שמצא הוא שרידי דמעות.

גונדגאל פנה את האסיפה ושאל אותם אם ישנו אביר המוכן לפרוש את חסותו על  עתירתו של הטירון. אבירה אחת מיהרה לפסוע קדימה, צועדת להצטרף אל דאבראן במרכז הטבעת שנאספה. דאבראן חייך כאשר הביט בנותנת חסותו עטוית הרעלה מתקרבת. קוסיה אישרה את בקשתה בפני האסיפה. עיניה נצצו.

רומר בכה, דמעותיו סמיכות ושחורות. "איני יודע מה עוד לומר", התייפח. "איני יודע מה עוד ביכולתי לעשות כדי לגרום לך להאמין לי".

גונדגאל העניק לדאבראן את סמל ליקוי החמה. הוא קרן. "אני מכריז עליך כעת כעל אביר שלם של המעגל".

אלנה הפסיקה לצעוד. היא התקרבה לעברו, והרימה מראה קטנה מול פניו של רומר. "אמור לי למה עלי להאמין למשהו שנאמר על ידי אחד מאלה". רומר הביט בהשתקפותו בזוועה גוברת. הוא נרתע מפניו שלו – מהבשר האפור המתוח, מהלוע מלא הניבים, מהעיניים השחורות המתות.

קוסיה לחצה את זרועו של דאבראן. "ברכותיי", אמרה. "נו, עכשיו מה אתה רוצה לעשות?"

"כל מה שעשיתי אי פעם", בכה רומר, מפציר עדיין בגברתו המתהלכת. "עשיתי למען אהבתך!"

אלנה קפאה על עומדה. כאשר הביטה לעבר הגועל, הוא התכווץ באימה מפני ארשת פניה.

דאבראן נטל את ידה של קוסיה בשלו וחייך. "נראה לי שהייתי רוצה לראות איך נראה החלק שלך של העולם".

אלנה רכנה קרוב אליו, בוחנת את פניו של רומר. "למה?" ירקה. "למה תועבות שכמותכם ממשיכים לענות אותי באותן… הצהרות סוטות של אהבה? האם אתם מפיקים מכך הנאה חולנית כלשהי?"

רומר נותר דומם. לא היה לו דבר לומר.

"בכך פעם שאני מאזינה ליצור כמוך, אני מרגישה את הטינופת מצטברת עלי! כאילו עצם מילותיכם מזהמות אותי במגיפה! מספיק!" אלנה שלפה לפתע את חרבה. "עלי לשחרר את שנינו מהסטיה שלך".

דאבראן וקוסיה צעדו יחד אל מחוץ לחורשת העצים, לעבר קרון ויסטאני ממתין. טבעת הצופים התפזרה סביבם, מריעה. יחד, הם צעדו לעבר עולם רחב יותר.

רומר הרים את מבטו בפעם האחרונה לעבר פניה המלאכיים של האשה שאהב. "אלנה, אנא ממך", הפציר. "אהבה היא מה שעושה אותנו אנושיים". רומר ראה את חרבה של אלנה חולפת בקשת דרך האי של אור הנרות, זוהרת כמו חיוך כסוף. ואז זרמה החשיכה פנימה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s