דרואידים – תורגם על ידי משה רט

מתורגם במקור מתוך Book of Sorrows

בסופו של היום, שב השרת הזקן לביתו מעבודותיו בבית הקברות הקטן של ויקטאל, וחייך למראה אשתו העובדת עדיין בגינתה האהובה. היא כרעה בקצה ערוגת הפרחים שלה, רוטנת לעצמה. "עשבים שוטים ארורים", חזרה אשתו של השרת הזקן בקול רם יותר, מבחינה בבעלה המתקרב. "לא משנה כמה פעמים אני עוקרת אותם, הם ממשיכים לצמוח מחדש".

"את פשוט צריכה סבלנות, ליקיו. תתפסי את כולם בבוא הזמן", הבטיח השרת הזקן כאשר פנה להיכנס לביתו.

"אני בטוחה שאתה צודק, ריסיארט, אבל – "

מילותיה של ליקיו נקטעו בהשתנקות חדה של פחד, וריסיארט הסתובב לאחור בבהלה, ידו שולפת אינסטינקטיבית את המגל מחגורתו.

ליקיו כרעה עדיין בקצה ערוגת הפרחים שלה, אבל דמות שניה עמדה מאחוריה כעת, זרועה הקטנה והכחושה כרוכה בחוזקה סביבה. ברגע שפגש ריסיארט את מבטו של היצור הקטן והנתעב, הצמיד הגובלין בעדינות סכין קצבים לבשר צווארה של ליקיו. עיניה של ליקיו היו רחבות מפחד; עיניו השחורות הבולטות של הגובלין הוצרו בחשד.

ריסיארט קפא על עמדו, יודע שאין סיכוי שיוכל להגיע לגובלין לפני שזה ישסף את גרונה של אשתו.

"מה אתה רוצה?" סינן השרת מבעד לשיניים קפוצות.

תשובתו של הגובלין היתה קצרה, גרונית ובלתי צפויה.

"איפה דרואידים?"

השרת הזקן היסס לרגע, שוקל בדעתו את השאלה, לפני שהשיב. "אין לי מושג על מה אתה מדבר, יצור קטן ונתעב שכמוך".

הגובלין נהם. "אתה יודע! אתה אומר איפה דרואידים!"

ככל שהתגברה האימה בעיניה של ליקיו, כך גבר כעסו של ריסיארט.

"אני אומר לך", ירק השרת הזקן, "אני לא יודע איפה יש דרואידים כלשהם!"

הגובלין הזעיף פנים. "אבל אתה יודע עליהם…"

תסכול התגנב לקולו של ריסיארט. ,רק מה שלימדו אותי על ברכי אמי – רק מה שכל אחד יודע!"

"אתה אומר!" נבח הגובלין. "אתה אומר מה אתה יודע או שאשה שלך תדמם!"

ליקיו החלה לבכות מפחד. "אנא, ריסיארט", הפצירה. "אנא ממך, פשוט אמור למפלצת מה שהיא רוצה לשמוע".

השרת הזקן הניע את ידו הריקה בחוסר אונים.

"אני… אני יודע שהדרואידים נעלמו, נמחו עד האחרון שבהם. דרכיהם הפגאניות אבדו לנצח. אני לא יודע איפה יש דרואידים כלשהם, מפני שכולם מתים! הם כבר לא קיימים יותר!" עיניו של ריסיארט הוצרו וקולו נעשה צונן. "עכשיו שחרר את אשתי".

הגובלין גיחך, והידק את הלהב חזק יותר לגרונה של ליקיו. "אתה משקר! אתה דרואיד! אנחנו יודעים!"

כאשר ריסיארט לא הגיב מיידית, הסגירו פניה של אשתו את הבלבול הפתאומי שחשה. "ריסיארט? מה שהמפלצת אומרת נכון?"

הגובלין המשיך לנבוח על השרת הזקן. "אנחנו יודעים שאתה דרואיד! השקר שלך לא משטה בנו! הגבירות רוצות למצוא אחרים!"

"אין שום אחרים!" צעק ריסיארט בחזרה בכעס.

הגובלין פיתל את הלהב. "אתה אומר איפה אחרים, ואשה שלך חיה! אתה משקר, היא מתה!"

ליקיו ניסתה לזהות רגש בעיני בעלה. "אנא ממך, פשוט תגיד למפלצת! תגיד לה מה שהיא  רוצה לדעת! הצל אותי!"

ריסיארט לפת את המגל בידו, והרהר בדילמה למשך זמן ממושך יותר ממה שאשתו או הגובלין חשבו לבריא. לבסוף, עצבות נוראה ירדה על פניו.

"אז הרוג אותה. איני יכול לעצור אותך. אבל לא תלמד ממני דבר. תהרוג אותה, ואז אהרוג אותך. לא משנה מה, לא תעזוב את המקום הזה בחיים".

פחד הזדחל לתוך עיניו השחורות של הגובלין. הוא הניח ללהבו להישמט, ואז פיתל את צווארו כדי להביט בליקיו. "מה עושה עכשיו?" שאל הגובלין, קולו רועד. "הוא עדיין לא מדבר!"

ליקיו נאנחה, מגלגלת את עיניה בתסכול. בתנועה חלקה אחת, היא לפתה את ראשו של הגובלין ותלשה אותו כלאחר יד, משליכה אותו ללא מחשבה לעבר השיחים.

גופתו המפרכסת של הגובלין התמוטטה בעוד ריסיארט ניצב המום, ואשתו קמה על רגליה, מוחה את הדם השחור על חצאיתה.

ליקיו גיחכה. "באמת היית נותן לגובלין הזה להרוג אותי, מה?"

בעוד ריסיארט צופה באימה קפואה, בשרה של אשתו זרם כמו מים. בן רגע היא נעלמה, ובמקומה עמדה מכשפה מתנשאת, מעוותת. מהר מכפי שעיניו יכלו לקלוט, זינקה המכשפה קדימה, כורכת את טפרי הפלדה שלה סביב גרונו של השרת הזקן ומניפה אותו מעל הקרקע.

"ילד רע, ילד רע שכמוך", קרקרה התפלצת בקול שנשמע כמו עצמות שדרה מתפצחות.

קולו חנוק בגרונו, ניסה השרת לכוון תנופה נואשת של מגלו לעבר פניה של המכשפה. לפני שהספיק אפילו להגביה את הנשק, זינקה ידה החופשיה של המכשפה כמו נחש ותלשה ללא מאמץ את המגל מאחיזתו, שוברת כמה עצמות במפרק ידו תוך כדי כך.

"דרואידים", נהמה המכשפה. "עשבים שוטים קטנים וארורים שכמותכם! לא משנה כמה פעמים אנחנו עוקרות אתכם, אתם ממשיכים לצמוח מחדש, אתם!"

המכשפה חיכה ברוע, חושפת לוע מלא בשיניים עקומות. "אבל אנחנו נתפוס את כולכם בבוא העת – אנחנו רק צריכות סבלנות, אנחנו!"

שומרת את אחיזת הברזל שלה על גרונו, תחבה המכשפה את ריסיארט תחת זרועה והחלה לשאת אותו אל תוך היערות, מתעלמת ממאבקו ההולך ונחלש בהדרגה.

"בוא, מחמדי", קרקרה. "אני לוקחת אותך הביתה לארוחת ערב עם אחיותי, אני! הן יתאכזבו מאד מכך שנצרת את לשונך, אבל הן עדיין יהיו מרוצות ממך, מעדן קטן ומתוק שלי!"

המכשפה הרגישה את צרחתו החנוקה של ריסיארט מהדהדת כנגד כף ידה.

"כן, אחיותי לבטח מורעבות כבר עכשיו – אני בוודאי כזו! אשתך לא היתה ארוחה משביעה במיוחד, מחמדי", לעגה המכשפה, מקפידה לפגוש את מבטו של השרת. "אבל אם תתנהג יפה, אולי אחיותי ייתנו לך לטעום כמה מהשאריות שלה לפני שיגיע תורך בסיר הנזיד!"

ובזאת דהרה המכשפה אל תוך היערות האפלים, מבלי להשאיר אחריה דבר פרט לגופתו ההרוסה של גובלין, ומגל המונח בין העשבים.