כאשר שמי הלילה של דארקון העמיקו את גונם מעבר לארגמן, גולשים מבעד לאחיזתם הנמוגה של הדמדומים, החלו ערפילים דקיקים להזדחל בין העצים ולהתערבל לחזיונות עמומים על דרך היער הישנה. צללים איבדו את גבולותיהם, התמזגו והתעבו. הייתה זו סכלות קטלנית לנטוש מחסה בטוח בארץ הערפילים לאחר השקיעה, אבל עבור נוסע אחד, ההבטחה של אח מבוערת ומיטה חמה שקעה זה מכבר אל תוך החושך.
ד"ר רודולף ואן ריכטן פנה לאחור והעווה את פניו לעבר המשא הקשור לגב סוסתו: גופתו המתקשה של גבר צעיר שחור שיער.
"יתכן ששנינו נהיה מזון לגועלים הלילה, אבל אני אתפוס את אנשיך לפני שאוכלי הבשר ימצאו אותי, ויסטאנה!" ירק בהרבה יותר שכנוע ממה שחש באמת.
העשבונאי הרזה בגיל הביניים סקר את האופק המחשיך שלפניו, מחפש נואשות סימן לקרון צבוע בצבעים בוהקים. הוא רכב במהירות מאז הבוקר, אך משום מה שיירת הצוענים המשיכה להקדים אותו. לא היה מסלול אחר שיכלו לקחת מריבאליס, אבל הוא לא ראה סימן להם כל היום. למרות זאת המשיך ואן ריכטן לרכוב בעקשנות, נטול-מורא אל מול הלילה המתקרב כמו כבש לנוכח המאכלת. הוויסטאני חטפו את ילדו האהוב ארסמוס, וכל הייסורים שעשויים לצלול עליו מתוך הלילה היו לא-כלום בהשוואה לאובדן זה!
בעוד טאשה דוהרת לאורך השביל השוקע, סרק ואן ריכטן את הצמחייה המגודלת שבשוליו. הוא קלט ענף אלון דק שהיה תלוי ברצועה קלושה של קליפת עץ; הענף נתלש בקלות בידו כאשר הוביל את טאשה מתחתיו. כשהוא מלפף את המושכות סביב האוכף, שייף וקילף את הענף לצורת מטה גס, גבוה כמעט כמוהו. הוא אחז את חולצת הפשתן הגסה של הויסטאנה חסר החיים, ותלש ממנה רצועת בד רחבה, אותה כרך סביב קצה המטה כשהוא הופך אותו ללפיד מאורך. עכשיו נדרש רק האומץ להדליק אותו.
מעל ראשו, חופת העלים הטילה רשת של צללים על הסוסה ורוכבה, הופכת את דרך העפר המחוספסת לרצועה חסרת צבע שהתפתלה אל תוך החלל הריק לפנים. דממת מוות החניקה את היער, והסטקאטו הבודד של פרסותיה של טאשה הדהד בתוך השקט, מכאיב לאוזניו של ואן ריכטן. הוא קיווה לשווא שהסוסה תוכל להלך מעל פני הקרקע כדי שיוכלו לחלוף ביערות ללא קול, אבל עם כל צעד נוסף, אפילו האוכף שלה חרק בבוגדנות. כל יצורי היום ישנו עמוק במאורותיהם, ואילו הדברים השורצים בלילה רק החלו להתעורר, זוקפים את אוזניהם לצליל הקליפ-קלופ המבודד בחשיכה המתפשטת.
האב המיוסר תהה אם יצליח לשמור על הנתיב ללא לפיד. הם היו לבדם, והוא רצה שכך זה יישאר. ד"ר ואן ריכטן היה רק עשבונאי שוחר שלום מכפר קטן – לא יריב שקול לסכנה – ורק מראה דמותו המיוסרת של ארסמוס דרבן אותו להמשיך. אדם המתגרה בלילה של דארקון, כך אומרים, יראה דברים מופלאים לפני מותו. עד עכשיו, היה זה רק פתגם של מטיפים זקנים, שנאמר בצחקוק… ומאחורי דלתות מוברחות היטב.
הרמז הקלוש ביותר לצליל מוזר נקלט באוזנו של ואן ריכטן, וצמרמורת קרה חלפה בגוו. סליל עמום של אור הבריק בין השיחים הסמוכים – או כך חשב. הוא בחן את הנקודה האפלה, אבל לא ראה דבר מעבר לקו המתאר המעורפל של הדרך. צל רפרף בקצה שדה הראיה של ואן ריכטן. הוא הביט במהירות לעבר התנועה, אבל קלט רק פיסת ערפל מרחפת. הוא מצמץ וכיווץ את עיניו לנוכח החושך חסר התחתית שסביבו, ואז הצטמרר שוב.
"אולי זהו רק ההד של האור שאדם רואה כשהוא עוצם את עיניו", מלמל בחוסר תקווה.
טאשה פלטה צהלה נמוכה, מתוחה, והפנתה את ראשה החלק לעבר אותו כיוון.
גם היא ראתה משהו.
ניצוץ רפאים נוסף הבהב במעמקי הסבך, ואז התפוגג. ואן ריכטן פנה לעברו בבהלה. מקבץ של נקודות אור ניצתו בסמוך, גוועות במהירות ברגע שהסתכל לעברן. הוא הביט לצדה השני של הדרך, שם ניצתו להבות חיוורות נוספות מתחת השיחים. מספרן הלך וגדל, ועד מהרה הזדחל זוהר ירקרק בין תווי המתאר המשונים של הצמחיה, מאיר את הגידולים באור חיווריין.
צל נוסף התגלגל על הקרקע, מבהיל את הסוסה, והרוכב כמעט איבד את שיווי משקלו כאשר היא נרתעה מפניו. "הירגעי, טאשה, הירגעי ילדה", הפציר בה, מרגיע את הסוסה בליטוף על צווארה האפור המנוקד. "אלה הם רק ערפילים ואש פיות".
טאשה השליכה לאחור את ראשה ונחרה בעצבנות, רוקעת בפרסה אחת ואז באחרת.
"אני מניח שיהא עלי להדליק את הלפיד", מלמל ואן ריכטן, שומט את המושכות פעם נוספת ושולף מתוך כיס החזה של מעיל הצמר שלו קופסת הצתה קטנה, מופעלת בקפיץ. הוא לחץ את רצועת הפלדה המחוספסת כנגד גלגל אבן הצור הקטן, הידק את הקפיץ ואז שחרר אותו. הרצועה התחככה כנגד האבן כאשר הקפיץ השתחרר, משחררת ענן קטן של ניצוצות בוהקים.
"אני מקווה שאנחנו לבדנו, ילדה", העיר לטאשה. "הלפיד הזה י – " ואן ריכטן עצר את נשימתו ובלם את פיו.
משהו לחש בערפילים מתחתיו.
אוזניה של טאשה הזדקרו לפתע, זוויתיות ורועדות, ושריריה התקשחו בין רגליו של ואן ריכטן. גניחה מקפיאת דם, לא טבעית, הרטיטה את חוטמה של הסוסה, מעוררת עקצוץ מבשר רעות תחת עורו של האיש. באופן מוכני הכניס את קופסת ההצתה לכיסו ותפס את המושכות. ואז אוזניה של טאשה השתטחו –
בתנופה חדה ניפצה צרחתה הסוסית את הדממה, מפלחת את לבו של ואן ריכטן באימה קפואה. הסוסה התרוממה על רגליה האחוריות וזינקה כאילו היא מנסה לטפס באוויר, כמעט מתהפכת על גבה. ואן ריכטן השליך בפראות את הלפיד, תפס את רעמתה בשתי ידיו ורכן בתוך האוכף המתנועע, נצמד אליה בכל הכוח שיכול להפיק מארבעת גפיו. החיה המוטרפת קפצה והסתחררה בהיסטריה עיוורת, נטולת בינה, ממלאת את האוויר בצווחות שעלו גבוה יותר עם כל נשימה אחוזת עווית. כל אותה העת, גופתו של הויסטאנה שמאחורי ואן ריכטן התנופפה בפראות על ירכותיה של טאשה, חובטת בדוקטור באבריה הנוקשים. עם כל זינוק נוסף הלכה והחליקה רעמתה של טאשה מבין אצבעותיו של ואן ריכטן. לרגע הרגיש את עצמו חסר משקל באופן מוזר, עד שהוא והסוסה התנגשו במחסום של עצי אורן בחבטה שסחטה באלימות את האוויר מריאותיו. טאשה התפתלה כנגד מחטי האורן השורטות וזינקה משם בצרחה נוספת, מותירה את הדוקטור אחוז בסבך הענפים, ונעלמה מטווח ראייתו בעודו צולל כשראשו תחילה לתוך שיח קוצני עבות.
למשך רגע ארוך ומסוחרר שכב ואן ריכטן ההמום על המצע הרטוב והקוצני, אבל החשש שטאשה תדהר לעברו בחזרה ותרמוס אותו המריץ אותו לפעולה. הוא התגלגל אל מחוץ לשיחים ולעבר השביל, המואר כעת בזוהר העדין של אש הפיות. בקדחתנות סקר את סביבתו מפני פרסות שועטות, אבל טאשה הסתערה בכיוון אחר. המחשבה שהיא עלולה לשעוט בחזרה לריבאליס ולהשאיר אותו שם הכתה בוואן ריכטן, והוא זחל בטפשות לעברה כשרגליו עדיין רועדות.
הערפילים התפרדו לפתע, והאימה היכתה בו כברק – ואן ריכטן התרומם בחדות על ברכיו וכיסה בידיו את פיו.
בה בעת שטאשה השליכה את עצמה באוויר בפראות, נחיל של דמויי אנוש נמוכים, גוצים, זינק לעברה ונצמד אליה! הסוסה שדעתה נטרפה התפתלה ובעטה בפראות, אך השטנים הקטנים רק הסתערו במספרים הולכים וגדלים. מבעד צרחותיה מעוררות הרחמים של טאשה, נשמעה תערובת של נקישות ולחשושים שחלפה בין הנבלים השטניים כאשר דילגו לאורך הקרקע, חסרי מורא מפני פרסותיה, והשליכו את עצמם עליה. הם ניתלו על רגליה וכתפיה וירכותיה בשיניהם, גפיהם הגדומות, חסרות האצבעות מתפתלות בעודה מנסה לשווא לנער אותם ממנה. החיה האומללה החלה להתנודד ולרכון, עד שלבסוף התקפלו רגליה הקדמיות. היא התמוטטה על הארץ בחבטה כבדה, והנחיל כיסה אותה.
ואן ריכטן לפת את חזהו וזעק "טאשה!" בניגוד לרצונו. בתגובה, חצי תריסר מהיצורים הלא-טבעיים פנו והביטו לעברו, כורעים במרכז השביל אפוף הערפילים.
בעיניים גדולות, בולבוסיות, בעלות אישונים דמויי חריץ, הם הביטו באיש. לא הזדקרו אפים בין שתי הבועות התפוחות הללו; פיותיהם היו לא יותר מחורים מהם הגיחו לשונות שחורות צינוריות, כשל לטאה, ופרצופיהם המחרידים נתפרו בתפרים גסים לגופותיהם העטופים בגלימות שק. היו אלה יצירי-כפיים, הבין הדוקטור מבעד לערפל האימה שאפף אותו; דחלילים גרוטסקיים שהופחה בהם רוח חיים מלאת שטנה בידי כוח חורש רעות כלשהו. הוא רעד בחוסר שליטה תחת מבטיהם הזגוגיים. נגעל ומרותק בו זמנית, בהה ואן ריכטן בעיניהן הטורפניות של התועבות דמויות הבובה, ואלה בתורן סרקו אותו בדממה.
היצורים הזדוניים החלו לנתר לעברו.
"חשוב, ואן ריכטן, חשוב!" גמגם האיש בעודו צונח שנית על ידיו וברכיו ומתרחק בזחילה דמוית סרטן. היצורים הקטנים התפרשו ודילגו קרוב יותר, מפטפטים זה עם זה בנקישות ולחישות קצרות של לשונותיהם היורקות. כאשר מפלצת-הבובה הקרובה ביותר התנודדה על רגליה הגדומות והתכוננה לזנק, גישש ואן ריכטן בעפר הקר שמאחוריו בקדחתנות, ואז במקרה נפלה ידו על הלפיד. אצבעותיו זיהו מיד את החפץ, ותקווה מחודשת המריצה אותו לפעולה.
עיניים ענקיות כשלהם תוכננו בבירור לחשיכה מוחלטת. אילו יצליח להדליק אש…
הדוקטור התגלגל על ברכיו ונאבק לעמוד על רגליו, אוחז את המטה בעודו מתרומם; אצבעותיו החליקו לאורך הענף עד שפקעת הסמרטוטים היתה בכפו. בסיבוב מגושם הוא פנה להתייצב מול אויביו, ותחב את אצבעותיו לכיס שאכסן את קופסת ההצתה שלו. הטורף המתנודד זינק כמו פרעוש, נחת בפרצופו תחילה על רגלו של ואן ריכטן והצמיד אליו את פיו. למרבה הזוועה, הוא חש בנקודה דוקרנית רוטטת ומפלחת את דרכה מבעד הבד העבה של מכנסיו, מחפשת את בשר השוק שלו. הפולש מצא נקודה רכה ונעץ פנימה, שולח את ואן ריכטן לריקוד מטורף, מצווח ובועט ברגלו המותקפת בתנופה הולכת וגדלה. לבסוף בצליל של פקיעה נשלף היצור הזעיר והושלך אל תוך השיחים.
תוקף שני התנודד בקדחתנות וזינק לעבר ואן ריכטן, אבל הוא חבט אותו הצידה לפני שלשונו יכלה לשפד אותו. שניים נוספים זינקו, אבל הוא נהם והניף את מטהו, פוגע באחד מהם בעודו באוויר ומשליך אותו בסחרור לכיוון ההפוך; את השני תפס בגלימתו והטיל אותו אל תוך היער. עכשיו כבר לא חיכה האיש לאויביו שיתקדמו, אלא הסתער לעבר פרצופיהם הירחיים, בועט באחד במרוצתו ומניף את נשקו על כתפיהם של שניים נוספים. בסופה של ההסתערות הוא הסתובב וניצב מולם שנית – הפעם כשקופסת ההצתה בידו. הוא הנמיך את ראש הלפיד, הרים את הקופסה, וצמצם את עיניו לקראת פרץ הניצוצות הצפוי.
ללא אזהרה, הטיחה חבטה מאחור את ואן ריכטן אפיים ארצה; שאר הלהקה הפסיקה את סעודתה על טאשה המסכנה כדי להכריע אותו. הם התנגשו בבן האנוש בכוח מפתיע והשליכו אותו קדימה, זרועותיו פשוטות לפניו. פרץ קלוש של גיצים נשלח לאוויר, אבל אף אחד מהם לא נתפס בלפיד. הדוקטור פגע בקרקע בכבדות, וההלם של המכה העיף את קופסת ההצתה מבין אצבעותיו. גופות זעירים הסתערו כמו מכרסמים מוכי כלבת לאורך גבו של ואן ריכטן, ותריסר מקדחים בשרניים קרעו את בגדיו וננעצו בו.
הייסורים שיסעו אותו כחוטי תיל מלובן, תולשים צרחה משפתיו הנדהמות כאשר ערב רב של פולשים רוטטים התחפר ורטט כנגד עורו. ועדיין זחל קדימה, שורט את האבק בזמן שמפלצות זעירות נוספות נערמו על גביו ופילחו אותו בלשונותיהן דמויות הפגיון. בייאושו הניף את זרועותיו קדימה ואחורה מעל הקרקע, עד שלבסוף אצבעותיו המחפשות נסגרו על קופסת ההצתה. בעוד אגודלו מגשש אחר המתג, ידו השניה משכה את פקעת הסמרטוט קרוב יותר. העינוי המתגבר שעל גבו החל להוציא אותו מדעתו. הוא איבד את התחושה באצבעותיו וראשו התחיל לרחף. אגודלו החליק במגושם לאורך מתג המתכת, והכלי כמעט נשמט מידו.
מדקרה מפלחת ננעצה בעמוד השדרה שלו ונשלחה בעווית פנימה, גורמת להתקשתות חדה, בלתי רצונית של גבו הפצוע. כל שריר בגופו ננעל, והוא לפת את קופסת ההצתה בכף ידו, סוחט את המתג במהודק כנגד הצור, ואז שחרר את אצבעותיו לרווחה. רצועת המתכת התחככה באבן הצור כאשר שחרר אותה, פולטת החוצה מעיין של אור.
הצינורות המגששים בתוך גוו של ואן ריכטן היססו. הוא השתנק בתקווה, ואז לחץ ושחרר שוב את קופסת ההצתה. פרץ בוהק של גיצים התפזר על כף ידו והלפיד שלצדה. שלפוחיות התנפחו על עורו במקום בו מצאו הניצוצות בשר רך, אבל הוא החל לפמפם בקדחתנות את המצית, מחולל תצוגה מסחררת של הבזקי אור. עד מהרה תפסו הכוויות הצורבות שעל ידו את מקומו של העינוי שעל גבו, והוא הבין שהפולשים נמלטו מגופו. ועדיין המשיך לסחוט את הצור, עד שלבסוף נדלק לפיד הפשתן לחיים. ואן ריכטן התרומם כשיכור על ברכיו, נעץ את קצהו התחתון של המטה בקרקע, ומשך את עצמו על רגליו. הלפיד המעשן שלו פלט שובל מלוכלך של אפר והטיל זוהר צהבהב על השיחים שסביבו, המרשרשים באויבים נמלטים. הוא בהה במסוחרר אחר תנועתם עד שההלמות באוזניו שככה. הקקופוניה השטנית דעכה לאטה, רק כדי שאת מקומה יתפוס קול צעדים נגררים מאחוריו.
ואן ריכטן פנה בחולשה לאחור ומצמץ מבעד אור הלפיד, רק כדי להתמוטט בחזרה על ברכיו ולגנוח בחוסר תקווה למראה פרצופיהם המתקרבים של שני גברים מתים מהלכים!
"מי שמתגרה בלילה של דארקון, אכן רואה דברים מופלאים לפני מותו", נאנק ואן ריכטן. עורם השעוותי של הזומבים שקע מעל העצמות שמתחת לעיניהם, התכווץ סביב הצוואר ונסדק בקפלים. שיניהם השבורות היו מזוהמות בעפר מתחת שפתיים מושחרות, פעורות לרווחה. שיער נוקשה נתלה בתסבוכת מראשיהם הרכונים, גובל פה ושם בפיסת קרקפת חשופה, ובגדים נרקבים נצמדו בחוסר טעם לעצמות חסרות הבשר העטופות בעור קרוע, מחוספס.
"תהיו אשר תהיו", הפציר, "אני מתחנן לפניכם. הקימו אותי למוות-בחיים אם אתם מוכרחים, אבל הותירו לי את הרצון לנקום את נקמתי מהויסטאני…."
הגברים המתים עצרו ורכנו מעליו בדממה, מקרינים שכחה קפואה, ואז דיברו, מניעים את שפתותיהם באחידות.
"אנו קולו של אזאלין רקס", חרקו דרך מיתרי קול עבשים.
המלך-המכשף! כאן? "ל-לורד אזאלין?" גמגם האיש.
המלך היה מכשף רב עוצמה, אבל להבחין במצוקתו של אחד מנתיניו ממש על גבול המלכה, שלא לדבר על להיחלץ לעזרתו, היה הישג מדהים ממש. הוא בוודאי השתמש בקסמו כדי להנפיש את הגברים המתים ולגרום להם לבצע את רצונו.
"הצג את עצמך", הורו המתים בקול חדגוני.
"אני רודולף ואן ריכטן".
גופה נוספת הצטרפה לזוג מאחור – הפעם נקבה, גרונה קרוע לרווחה. "אני מכיר אותך", הכריזו כל שפתותיהם חסרות העור ביחד, חלקן בלחשוש, אחרות בחריקה. "אתה רופא מריבאליס".
"כן, לורד אזאלין. תודה לאלים שאתה כאן!" הכריז ואן ריכטן, נאבק בפרץ מיצי הקיבה שעלו לפיו למראה העיניים המתגלגלות והעצמות החשופות.
"אל תמהר לשמוח, ואן ריכטן. אין רחמים לאלה שמפרים את העוצר. רק דבר אחד משהה את מותך: סקרנות. מהם הויסטאני עבורך?". זומבי נוסף דשדש קדימה והצטרף למקהלה. ואן ריכטן בהה במטופש בגדמים המרוטשים של אצבעותיו, שנשחקו בעודו חופר את דרכו מתוך האדמה.
"דבר! מהם הויסטאני עבורך?" שאלו כולם בקולות הבוקעים מן הקבר.
מבטו של האיש שקע לקרקע בעוד הסיפור מתגבש בראשו. "הם באו אתמול, לביתי בריבאליס, ודרשו שאטפל באחד מבני השבט שלהם: רדובאן ראדאנביץ' – האיש ההוא שם". ואן ריכטן הפנה אצבע רועדת לעבר הויסטאנה בעל שיער העורב, ששכב בערימה לצד ירכותיה המנוקבות, המוכתמות בארגמן של טאשה. "אבל הוא היה חולה מדי. לא יכולתי להצילו".
גרונו של ואן ריכטן נחנק בעוד זיכרונותיו מתמקדים. "הוא היה בנה של המנהיגה שלהם. היא האשימה אותי בכך שהנחתי לו למות, ואיימה לקלל אותי. אמרתי להם שהם יכולים לקחת כל דבר שברשותי אם רק יימנעו מלעורר את כוחותיהם הנוראים. וכאשר התעוררתי הבוקר, גיליתי שהם בחרו לקחת את בני!" הדוקטור עצר, בולע את זעמו כמו רסיס של זכוכית שבורה.
"בלאנדולף הזקן – השכן שלי – ראה אותם נוסעים מערבה", נהם לבסוף. "רדפתי אחריהם כל היום, אבל הם מהירים ממה שציפיתי". זומבים נוספים קרטעו לתוך המעגל הזוהר של אש הפיות, שאורה גבר כעת על האודים העמומים בקצה הלפיד, והוא יכול היה לשמוע את הדשדוש חסר החן של אחרים מהם מתקרבים.
"הויסטאני אינם נוסעים בדרכים", הטעימה המקהלה הצרודה. "הם נוסעים בערפילים. סביר ביותר שהם כבר בבארוביה עכשיו, שכן הם מלחכי הפנכה של סטראד פון זרוביץ', והוא מעניק להם מחסה".
"בארוביה? אבל זה במרחק של ארבעה או חמישה ימי רכיבה מכאן".
"עבורם, זו הליכה של פחות משעה".
"אם כך בני אבוד!" נאנק ואן ריכטן.
"קרוב לודאי", השיב ריבוי הקולות של אזאלין. "ובכן, כיצד היית נוקם את נקמתך, אילו יכולת?"
"אני – " הוא עצר, בלתי מוכן. "איני יודע, אבל הייתי חושב על משהו".
"האם היית… רוצח אותם?"
"אני דוקטור. אני לא יודע איך להרוג שום דבר! אני… אני קיוויתי פשוט לגנוב את בני חזרה. אולי ראיתי יותר מארבעים חורפים, אבל אני עדיין מסוגל לנוע די בחשאיות".
"אינך יכול אפילו לעקוב אחר הויסטאני ממרחק, שלא לדבר על להתקרב אליהם מבלי שיבחינו בך", השיבה אסיפת האל-מתים. אחרים המשיכו להגיע; בוודאי היו שם כבר עשרים או שלושים עד כה.
ואן ריכטן חש דקירה של עצבנות. "איך אוכל לדעת מה לעשות כאשר לא עשיתי דבר כזה בעבר. ללא ידע, ניתן ללמוד רק באמצעות ניסיון – "
"וכך קוסמים שוטים נהרגים".
"אינני שוטה, אני אב נואש! ובנוסף, הלורד, אני לומד במהירות, וכדוקטור אני בטוח שידע הנו כוח".
היער הדהד בצחוקם הגרוני של מיתרי קול נרקבים; הדוקטור חש קרחונים מחודדים מתגבשים במעמקי קרביו.
"אכן, ואן ריכטן, זהו הכוח הטהור ביותר, אבל יש להשתמש בו רק לאחר שרוכשים אותו".
ואן ריכטן הזדקף בניסיון כושל להפגין אומץ והכריז: "הנני כאן, אחרי הכל!"
"יפה דיברת. יש בדעתי לעזור לך בנקמתך, שכן איני יכול לסבול את החטטנים הצוענים של השטן סטראד בארצותיי. בנוסף, יהיה זה מעניין לראות אם הויסטאנה המת הזה שלך יוכל להדריך אותך דרך הערפילים".
"תוכל להחזיר לו את חייו?" קרא הדוקטור בתקווה ויראה פתאומיים. "זה יהיה מושלם! לבטח הויסטאני ישיבו לי את ילדי אם ראדובן יוחזר להם!"
"לא אמרתי שאחזיר לו את חייו…"
המקהלה החלה ללחוש, תחילה באחידות ואז במקצבי-נגד מסחררים שהתמזגו ללחישה חומצתית. סלילי עשן שחורים בקעו מפיותיהם והתפתלו על הקרקע, מתגבשים למיתר מבריק, נחשי, שהזדחל כתולעת אל תוך פיו של ראדובן בחיפוש אחר לבו הדומם. כאשר קצה החוט השחור התפתל ונעלם בין שפתיו, נפסק הדקלום ועיניו של ראדובן נפערו לרווחה. הוא התנודד ונעמד על רגליו בעקמומיות, שכן עמוד השדרה שלו נשבר כאשר טאשה נפלה. פרצופו פעור הפה של הנער הוצף בגוון כחול כגיר, ועיניו החומות כאגוז התגלגלו לאחור, חושפות את הלבן שבהן. לשונו התפוחה הזדקרה בין שיניו והתנועעה באוויר, כאילו טועמת את שרידי העשן השחור כדיו שהנפיש אותו.
"הבא את הרסן של הסוס", ציווה ההמון של אזאלין.
המום מכדי לשאול שאלות, מעד ואן ריכטן לעבר טאשה וכרע ליד ראשה הדומם. עינה הכחולה כקרח היתה פעורה לרווחה באימה קפואה. הוא ליטף את לסתה המנוקבת בפצעים ומלמל, "אני מצטער, ילדה". מדקרת אשמה ננעצה בו כאשר ידו ליטפה את שפתה המשיית. בעדינות התיר את רצועות הרסן והחליק אותו מעל זרבוביתה.
"שים את המתג בפיו של הויסטאנה", הורו הקולות.
ואן ריכטן הביט בראדובן במבוכה. "אתה רוצה שאשים את הרסן עליו?"
"נכון".
"…. הוא לא יתקוף אותי?"
"בכוח רצוני, אף דבר אל-מת לא ייגע בך בלילה זה".
ואן ריכטן פזל לעבר ראדובן, ואז לעבר התקהלות המתים. לבסוף סקר את החשיכה שסביבו. "ומה לגבי המפלצונים שבשיחים?"
"הנך בעל אבחנה חדה, דוקטור. ציידי הדם אכן אינם אל-מתים. אבל כל הדברים בדארקון, חיים או שאינם כאלה, נתונים לפקודתי ולא יעמדו בדרכך. כעת, ציית לי!"
"עד כדי כך גדול כוחך, לורד אזאלין?" מלמל ואן ריכטן, המום מהמחשבה. "כיצד יכול בן תמותה לרכוש לו עוצמה מוחלטת שכזו?"
"ציית לי!" פקדו ההמון.
"כן, הלורד". ואן ריכטן עמד לפני ראדובן ובחן את האישונים הכהים, המתגלגלים. הם השיבו לו מבט במקצב של תנועות, אולם אף ניצוץ של הכרה לא נראה מאחוריהן – לא כלום, פרט אולי לכמיהה אינסטינקטיבית כלשהי לדבר מה נשכח, שאבד מזמן. הדוקטור הושיט את ידו בזהירות, אחז את סנטרו הקר של ראדובן ותחב את המתג של הרסן בין שפתיו היבשות, דוחק לאחור את הלשון המתנועעת. הוא החליק את רצועת הזרבובית מעל ראשו של ראדובן והידק אותה מאחור, מניח לשאר הרתמה והמושכות להשתלשל לקרקע.
קולו המת של אזאלין הורה, "ציית לי! אחוז במושכותיו של המשרת הזה והוא יישמע לפקודותיך. למד האם יש ביכולתו להדריך אותך דרך הערפילים. דווח לי, ואן ריכטן, אם תשוב".
ד"ר ואן ריכטן הרים את המושכות בחוסר רצון. "ראדובן?" לחש, אבל הצועני לא הגיב.
"ראדובן", חזר שנית, בקול רם יותר. "קח אותי לאנשיך".
הזומבי השתהה למשך רגע נוסף, ואז הפנה את גבו אל הדוקטור ועצר שוב.
"ראדובן! ארור תהיה, קח אותי לאמך!" הפעם החל מורה הדרך הכמוש לצלוע קדימה, והאספסוף האל-מת פנה כאחד וצעד בעקבותיו. זרועות מישוש אפורות של ערפילים חיבקו ומשכו את כולם לתוך ערפל עיוור, כשהם מותירים את העולם התחתון של אש הפיות וציידי הדם מאחור. צעדתו של ואן ריכטן בין המתים התארכה לחזיון תעתועים לכוד בזמן, חלום בלהות מדשדש בו רגליו הכבדות כעופרת מתעלמות בצייתנות מהדחף המתמיד והנואש להימלט. הוא לא ראה כמעט דבר בזמן שפסע במורך לב מאחורי חיית המשא המבעיתה שלו, וכל שיכול לשמוע היו צעדי מסע ההלוויה של העדר חסר החיים, ולכן נעץ את מבטו בקדרות בגבו השבור של ראדובן, משחזר שלא מרצונו את רגעי חייו האחרונים של הויסטאנה.
"לא הרגתי אותך, ויסטאנה", הצהיר ואן ריכטן. "ידי לא שפכו את הדם הזה! מצא את אנשיך", נהם. "מצא אותם עכשיו!"
בתגובה, רוח קרירה החלה לנשוב ופיזרה את הערפילים, חושפת במהירות את רגלי הגבעות של חבל ארץ הררי, בלתי מוכר.
ואן ריכטן סקר את פני השטח והשתאה למראה הפסגות הנישאות, החדות כסכין שבמזרח, שחצבו אופק משונן בשמיים המכוכבים. השמיים מאחוריהם היו כחולים במעורפל, מבשרים על הבוקר המתקרב, אבל השחר היה עוד במרחק של שעה לפחות.
בהדרגה, קלט ד"ר ואן ריכטן את גודל האספסוף האל-מת שמסביבו. המון גדול שלהם – אולי מאה! – עמד סביבו בחצי סהר ענק. הם ליהגו בלהיטות קדחתנית בעוד נוכחותם חסרת הבינה לוחצת כנגד המחסום הבלתי נראה של אזאלין, מגששת אחר פרצה ברצון בלתי מודע, חסר חיים. רק ראדובן הפנה את מבטו מואן ריכטן לעבר הדרום, לאורך דרך מכוסה דשא שהובילה מעל גבעה קטנה. לשונו החלה לרטוט תחת מתג הרסן, מרעידה את מוט המתכת כנגד שיניו הצהובות.
"מצאת אותם, האין זאת?" התנשם ואן ריכטן, וכאילו הבינו את מילותיו, פנה לגיון הגופות והתנודד קדימה לעבר מה שנמצא מעבר לרכס.
מה לעשות! האל-מתים יקרעו לגזרים כל יצור חי שייקרה בדרכם. מה יהיה אם שוכנת חווה מאחורי הרכס? אפילו אם החוטפים היו שם, האם זה מה שרצה? מה אם הזומבים יתקפו את ארסמוס?
ואן ריכטן שמט את מושכותיו של ראדובן ופרץ קדימה דרך גוש האל-מתים המתנועע. הם גנחו לעברו ברעב, אבל הניחו לו לעבור. הוא עלה לראש הגבעה והביט מטה מעבר לכברת ארץ קצרה, לתוך חורשת עצי צפצפה, שם הבחין בנצנוץ של אש מדורה. מעטה העלים של החורשה מסביב למאהל לא הצליח להסתיר את גגותיהם המעוגלים של שלושה קרונות גדולים.
היתה זו שיירת הויסטאני.
קהל האל-מתים קרטע קדימה, מגששים בטפריהם ורוטנים בלהיטות נטולת הבנה, אבל כאשר התקרבו למחנה נשמעה קריאת אזעקה. מתוך האספסוף המתקדם צפה ואן ריכטן בצוענים המתרוצצים בחיפזון, משליכים אבק נוצץ לאוויר ומחווים בידיהם בקדחתנות. שני גברים שחורי שיער הניפו מקלות עבים לעבר הזומבים הראשונים שהגיעו למחנה, חובטים אותם לקרקע. פגר נוסף השליך את עצמו על אחד המגנים והשניים נפלו מטה. האיש החל לצרוח כאשר הוא נעץ את שיניו בכתפו. נערה צעירה חטפה אלה כבדה ונעצה אותה בחדות בגולגלתו המרופטת של הגועל, עוקרת את ראשו מכתפיו. בה בעת הקיפו המתים את המחנה, אבל התקדמותם נבלמה כאשר הצוענים השלימו מעגל הגנה.
פקודות חדות נשמעו מעל הרטינות והאנחות של הזומבים המתוסכלים כאשר התקבצו הללו סביב היקף המעגל. ואן ריכטן חיפש את מקורן והבחין לבסוף באשה זקנה גיבנת. היתה זו מאדאם ראדאנביץ', ממהרת בין אנשיה, מתיזה פקודות ומחזקת את קוטר המעגל בהשבעות קולניות משלה. כאשר הביט בפניה המבוהלות אך הנחושות, רתח ואן ריכטן מזעם. ללא תוכנית, הוא פילס לו דרך בין קיר האל-מתים וחצה את מעגל ההגנה. שניים מבני השבט נעו לעצור אותו, אך נרתעו בתדהמה כאשר זיהו אותו.
"מאדאם ראדאנביץ'! גנבת!" האשים.
"ד"ר ואן ריכטן!" השתנקה האשה הקמוטה. "איך הגעת לבארוביה? האתה זה ששילחת את אוכלי-הבשר הללו עלינו?"
"היכן בני? תני לי את בני!" זעק בתשובה.
ראדאנביץ' הביטה לעבר הזומבים, ואז בחזרה אל ואן ריכטן בעיניים קשות. "לא! הילד נמסר בהסכמתך שלך וכן בשל אזלת ידך".
"החזירי לי אותו או שאני – אני אשחרר את המתים עליכם", איים הדוקטור.
שני גברתנים אחזו בדוקטור, והויסטאנה הזקנה צחקה באכזריות. "משרתיך חסרי המוח אינם יכולים לגעת בנו, ואן ריכטן", גיחכה. "אנו מכירים את דרכיהם טוב יותר ממך".
"אני רוצה את בני, מכשפה!"
מאדאם ראדאנביץ' פסעה לעבר האסיר והביטה אל תוך עיניו הכחולות הבהירות. "מכרנו את הילד הג'יורג'יו תמורת רווח הוגן. הוא שייך כעת לבָּרוֹן מֶטוּס". היא החוותה בראשה לכיוון מזרח. "אם רצונך לקבל את הילד בחזרה, פנה אליו".
"מכרתם את ארסמוס?" השתנק ואן ריכטן. "מה, אני – אני – " הוא נאבק כנגד הידיים הקשוחות שאחזו בו. הויסטאנה הזקנה צחקה.
"מה תעשה, רופא קטן? בני לווייתך אינם יכולים להגיע אלינו, וזה פלא שהצלחת אפילו למצוא אותנו – " היא עצרה וקימטה את מצחה. "איך באמת מצאת אותנו? רק הויסטאני יכולים לנסוע בערפילים".
למרות חומרת מצבו, הבין ואן ריכטן שהגיע תורו לחייך. "ראדובן הראה לי את הדרך", השיב, מגחך בארשת מסתורית.
"ראדובן?" היא גמגמה, נרתעת לאחור. "ראדובן שלי?" היא החלה לשלוח מבטים מודאגים לעבר האל-מתים. "ד"ר ואן ריכטן, היכן הבן שלי?"
"קראי לו", לחש ואן ריכטן בקרירות. "קראי לבנך".
"לא!"
"אם כך אעשה זאת אני. ראדובן! ראדובן, בוא אלי!"
הויסטאנה המת נדחק לחזית ההמון ועצר מול מעגל ההגנה. הצוענים שאחזו בוואן ריכטן זעקו בבהלה והרפו ממנו, נסוגים לאחור למראה חברם חסר החיים, שהתנודד כבובה שבורה כשרסן של סוס בפיו. מאדאם ראדאנביץ' ייללה ופכרה את ידיה, נאנקת, "אלים שחורים, אלים שחורים, בני האומלל!"
ואן ריכטן נחפז לעבר ראדובן, אחז במושכות שלו ונהם, "הנה בנך, מכשפה! אינך רוצה אותו בחזרה? הבאתי אותו בשבילך!" הדוקטור הניף את המושכות מעל ראשו של הצועני המת והחל למשוך אותו מעבר למחסום הבלתי נראה. כפות רגליו של ראדובן נשארו נטועות על עומדן, אבל גופו התקפל באופן לא טבעי לאורך עמוד השדרה השבור שלו – נראה היה כאילו הוא מביט בוואן ריכטן בתחינה שלא ימשוך אותו כך, אבל האיש משך ביתר שאת. לבסוף, כשהוא מועד, חצה הזומבי את הקו.
"הוא בתוך המעגל!" צרחה נערת ויסטאני צעירה. כעת קרטע ראדובן מעבר לואן ריכטן ונע לעבר אמו.
"עצור!" זעקה, מתווה סימן כנגד בנה, אבל הוא המשיך להתקדם לעברה.
ואן ריכטן תפס את המושכות ואחז בהם, וראדובן עצר. "אמרי לי היכן למצוא את בני!" דרש הדוקטור, וכל צבא האל-מתים הצטרף לדרישתו. "איפה ארסמוס?" תבעו כאחד.
ארשת פניה של מאדאם ראדאנביץ' השתנתה מפחד לאימה ולבסוף לזעם. היא הניפה שתי אצבעות ואגודל לעבר הדוקטור ולחששה, "אני מקללת אותך, רודולף ואן ריכטן, בכל הכוח שברשותי! חְיֵה תמיד בין מפלצות, וראה את כל האהוב עליך נופל תחת טפריהם, החל בבנך!
"ארסמוס הוא עבדו של בָּרוֹן מֶטוּס, וכך יישאר לנצח". היא צחקה בהיסטריה וזעקה, "הברון הוא ערפד!"
"לא!" זעק ואן ריכטן באימה. "לא! ערפד! לא!" שנאה התפקעה בלבו, שולחת אותו מעבר להיגיון, והוא התפרץ.
"את מקללת אותי, מאדאם ראדאנביץ'? את מקללת אותי? אני אומר, חושי את כוחה של אותה אָלָה שב אליך בכפליים – אני מקלל אותך! אני אשיג את בני חזרה, כפי שאת השגת את שלך!" הוא השליך את המושכות מידו וצעק: "לך אליה, ראדובן!"
ואן ריכטן פנה לעבר כל הצוענים המבועתים וצרח: "אני מקלל את כולכם! מתים-חיים ייקחו אתכם, כשם שלקחתם את בני!" ואל הזומבים שאג: "קחו אותם! קחו את כולם!"
צבא האל-מתים רחש ורגש סביב המעגל, נדחק כנגדו בלהיטות מחודשת, עד שלפתע פרץ אחד מהם פנימה במקום בו חצה ראדובן. ואז חדר אחד נוסף את ההגנה בצדו השני של המחנה. צרחות אזעקה נשמעו בין בני השבט כאשר קרס המעגל והמוני הגופות הרעבתניות נהרו אל תוך המחנה. כמה מהחיים הניפו נשקים בחוסר תוחלת או ניסו להימלט לפני שקרסו תחת שטף הטורפים המורעבים, חסרי הדעת. יללותיהם המבועתות של הויסטאני הדהדו ברחבי האזור כאשר הגועלים לעסו את בשרם האנושי הנא. צחנת הבשר הטרי הציפה את האוויר, וחדרה בהדרגה את שכרון הזעם של ואן ריכטן – הוא בהה בהלם כאשר ראדובן תלש את הרסן מפיו והחל לטרוף את אמו לנגד עיניה היוצאות מחוריהן.
"עצרו!" צעק, אבל טירוף האכילה כבר יצא מזמן מכלל שליטה. "עצרו!" הוא שאג שוב, ואז נמלט מבית המטבחיים, משאיר את האל-מתים לסיים את המשתה האנושי שלהם בשפתיים ממצמצות ולשונות מלקקות. הוא שעט במורד משעול, הרחק מזירת הטבח, קרס אל תוך מספר שיחים והקיא שם את נשמתו באומללות מוחלטת. שיעוליו היבשים הפכו במהרה להתייפחות, והוא בכה עד עלות השחר.
"אני רוצח", התוודה ביגון, "ולעולם לא אהיה כפי שהייתי".
כאשר החלה השמש לשלוח את קרניה בין פסגות ההרים, מבריקה את השלגים שעליהם בזוהר לבן-כחול, התיישב ואן ריכטן ומחה את עיניו ואת פיו. שם, במרחבי הפרא של בארוביה, הרחק מביתו, הבין ששרד את הלילה. היה זה נורא מכל מה שיכול לדמיין, ועם זאת הוא נותר בחיים.
ד"ר ואן ריכטן הביט לעבר המזרח. שם במקום כלשהו, בנו נותר אסירו של ערפד. אומרים שיצורים אלה חייבים לישון במשך היום, ואם ארסמוס שרד איכשהו את הלילה אף הוא, אולי ואן ריכטן יוכל עדיין למצוא אותו! הוא נעמד בחולשה, והחל בצעד כושל לעלות במדרון הסלעי.
הוא ימצא את אותו ברון מטוּס, ודבר לא יעצור אותו עוד, לעולם!
* * * * *
במידה כלשהי של חרדה ועם זאת בנחישות אינסופית, אני, רודולף ואן ריכטן, פותח את יומני הזה כאשר אני פותח בחיים חדשים – אם אפשר לקרוא לכך "חיים". למען האמת, הריני יותר כמו יצור אל-מת, שכן כל מה שידעתי בחיי כבר איננו, והנני לבטח רוצח נתעב.
שבטה של מאדאם ראדאנביץ' נשחט בידי, שכן שילחתי את האבדון עליהם ככלבי פרא על חיה שנפלה. בני, שהצלתו היתה הסיכוי היחיד שלי להצדקה – לגאולה עצמה – מת, גם הוא מידי שלי, שכן הוא נהפך למפלצת בידי הערפד מטוּס, ואני הוא זה שנעצתי את היתד הקוטל לתוך לבו הרך. אשתי האהובה אינגריד מתה, וגם הפעם מוטלת האשמה עלי, שכן איימתי על ברון מטוס לפני שנמלטתי מבארוביה, והוא הקדים אותי לדארקון ושפך את זעמו עליה!
היה עלי למות באותו לילה על דרך לודנדורף, כאשר ציידי הדם תקפו, ואולי אכן מתי, שכן כל מה שנותר ממני הוא שנאה וזדון, המציתים את רוחי מעבר לגבולות אנוש! בגלל מטוּס, טבלתי את ידי בדם שכתמו לא יסור ממני לעולם! אני אבוד לנצח בלילה, ומקומי הוא רק בין אלה שרצוני הוא להכחיד בידיי החשופות!
אם יאפשר לי המוות להיות אלופו רק עוד פעם אחת – אם אזכה לחיות רק כדי לראות את ברון מטוס נשלח לאפלה נצחית – אוותר בשמחה על אותם "חיים" שנותרו בי. לא אטען לכל גבורה בהתנקשות בשטן זה, אבל אם אפילו אדם אחד יינצל מייסורים כשלי בזכות השמדתו של מטוס, אוכל לנוח בשלום…
רודולף ואן ריכטן
ריבאליס, דארקון
735 למניין המלך
יומנו "המסעיר" של האיש השביר 