תגית: לביא תדהר

 בכל פעם שיוצא לי לקרוא (או לבקר) ספר של סופר ישראלי, אני נגש אליו בחיל ורעדה.

"הוא משלנו" אני חושב ותמיד חושש להתאכזב, ובדרך כלל מתחיל לקרוא בהססנות –  הרשו לי להרגיע אתכם – מדובר על יצירת מופת של ממש.

"אנחנו חולמים קונצנזוס של מציאות," אמר הרובוט, הוא השתעל שוב, היה לו אוסף של שיעולים שנבחרו בקפידה. "תארו לכם את העולם כרשת עצומה, שבה כל היצורים החיים הם צמתים מחוברים זה לזה באמצעות חוטים עדינים בלעדי הרשת הזו נהיה לבדינו, צמתים מבודדים, הבלחים זעירים של אור בתוך חשכה אינטרגלקטית עצומה.

כמות הרעיונות שנורות ממוחו של תדהר לתוך הדף לא מצליחה לסגור את הפער של הספר הכה קצר. במילים אחרות, כל רעיון, כל עלילת משנה יכולה הייתה למלא בקלות ספר עב כרס של עולם ומלואו, אולם תדהר בוחר שלא למלא אותו, הוא משאיר חללים וחדרים אפלים ונותן לנו , הקוראים , להבין את הטכנולוגיה, התיאור, וההרגשות לבד.

הספר מתאר בצורה צבעונית ו"שוקקת חיים" את התחנה המרכזית, אולם גיבוריה, הם הנדכאים, החלשים , הרסיסים החיוורים, והשברים של החברה המודרנית.

למרות שהספר נכתב כספר "עלילתי" מדובר על אוסף סיפורים קצרים, סיפורים קצרים שנוגעים לא נוגעים אחד בשני, וכולם סובבים סביב "התחנה המרכזית" אותה תחנה עזובה בתל אביב העתידית  זו המכילה עובדים זרים, פליטים, מבקשי מקלט , זונות ונרקומנים לצד תימהוניים ופליטים של החברה המודרנית– את כל אלה מחליף תדהר בערפדית מידע, רובוטניק – חייל עשוי בשר וחלקים רובוטים הפצוע נפשית וגופנית, רובוכומר (שלא בכדי מכונה ר' תטליא – הוא מנסה להטליא את כל השבור או דורש תיקון). ועוד רבים וטובים, שבורים וחבוטים מרוסקים ופצועים…

את הספר אבחר לקרוא הזה יותר מפעם אחת, ולו רק בשל ברובד הגלוי והעלילה המרתקת, שוב, כמות הפרטים, התיאורים ועושר העלילה דורשים מיקוד נוסף רק כדי לרדת לעומק הרציני של "איך כל המערכת הזו עובדת", אין ספק שכמות הטכנולוגיות שמשתמש בהם המחבר בספר היא הגדולה ביותר שיצא לי לראות (נציין לדוגמה ספרים שלמים שנסובו כולם סביב טכנולוגיה אחת בלבד או נושא אחד כמו טאו אפס או עולם הפוך לדוגמה). כאן, כמות הטכנולוגיה או עושר הדמויות הוא כה רחב עד שהרובד הגלוי עצמו יוצר עושר של ממש שמהנה מאוד לקרוא ושווה לחזור אליו.

ברם, כמו כל ספר מדע בדיוני טוב, אנו מחפשים את הרבדים הסמויים, מה הספר\הסופר בוחרים לומר לנו?

את הספר עצמו קראתי בטיסה לפולין (עניני עבודה), הטיסה אורכת  כשלוש וחצי שעות ובמהלכה (הדרך לפולין) קראתי את כל הספר (231 עמודים) , בדרך חזור מאידך, מצאתי את עצמי חושב על הספר, ופשוט הרגשתי סוג של ערפל מסחרר, את אותו ערפל שהרגשתי כשקראתי את "ואליס" של פיליפ ק.דיק , במבט ראשון זה מזכיר אוסף של הזיות ותיאורים על רקע של עולם אפוקליפטי (או פוסט אפוקליפטי) במקרה של "התחנה המרכזית" לאחר שתאורי הנוף הגלקטיים, הצבעוניות של הדמויות והטכנולוגיה הססגונית דועכת, הפילוסופיה מתחילה לתפוס את מקומה.

שימוש במדע בדיוני כפלטפורמה פילוסופית אינה כלי חדש, הטיבו לעשות בה שימוש היינלין , אסימוב וענקים אחרים. כאן אולי התמה הפילוסופית שהזכירה לי כל כך את הספר היא קהלת (אותו ספר שכתב שלמה סמוך למותו). הכל הבל הבלים, הבל = ריקנות, אפסות, וכלום – לכאורה האדם ניצח את מגבלות גופו, הוא יכול לחיות עם חלקים רובוטיים, שתלים ביולוגים, לחיות כתודעה וכקוד טהור, לטייל במרחבי הגלקסיה ולחוות הכל, פשוט הכל. אבל התכלית? ההנאה? מאין זה מגיע ולאן הולך? במה מותר אדם, מבהמה, מקוד בשפת מחשב או ערפד?

כמו קהלת – לשום מקום, לא קיימת תכלית כהווייתה, אבל קיים היום יום, הדרך, החוויה כאן ועכשיו בהווה (הסוף הרי ידוע) – קהלת והתחנה המרכזית דומים ל"הכל קבוע מראש, אז למה בעצם להתאמץ"? (השקפה דטרמיניסטית) , ובנקודת האור הקטנטנה (והאופטימית שגם היא מוטלת בספק) של "אכול ושתה כי מחר נמות", נחיה את ההווה וננסה למצות משהו מהחיים….

אין קשר לתקופה או למקום – בכל מקום נוכל למצוא את התחנה המרכזית שלנו, היא יכולה להיות מקום גאוגרפי שנוקזו אליו האנשים השבורים, החולים והפצועים.

ואני מעז לומר כי והתחנה המרכזית יכולה להיות אצלנו בפנים, בלב לשם אנו מכניסים את כל אותם הדברים הלא שלמים, והמצולקים

אנחנו היא התחנה המרכזית

הוצאת יניב מסתמנת כהוצאה אלטרנטיבית מצוינת המתרגמת ומוציאה כותרים מדהימים – שאפו

עבודת התרגום של חמוטל ילין, מלאכת מחשבת – תענוג