הִילְדָה פון קָרְסְפֶלְד רעדה מעדנות. הרגע והמקום היו מושלמים. היא מעולם לא הרגישה כה מלאת חיים, כה נרגשת, כה… מפוחדת.
בית הקברות גְרֵיימוּר היה, כפי ששמעה, המוזר ביותר מכל בתי הקברות הרבים באִיל אָלוּק. ושם היא היתה. לבדה. בחצות הלילה. אם אי פעם תתברך בהשראה לעבודתה, יהיה זה כאן.
היא עמדה ממש מתחת לשער הקדמי. השדרה הרחבה שלפניה נראתה כמו נתיב בג'ונגל. צמחיה נרקבת שרטה את המשעול, ואבנים עתיקות התנשאו משני הצדדים. רבות מהמצבות היו שקועות, חושפות רק את קצות האובליסקים שלהן, כמו אצבעותיו של אדם טובע המושטות בייאוש מתוך ים של אצות חונקות.
הו, כן, זה היה נהדר! היא יכלה לראות זאת כעת, כותבת סצנות בראשה בעודה עושה את דרכה מסביב לצמחים החולניים ולגושי האבן האפורה שנטשו את תפקידם ונפלו מקצות האנדרטאות. אֶרְמֶנְטְרוּד, הגיבורה שלה, באה לבית הקברות באישון ליל כדי לפגוש את אהובה ראול, מכיוון שידעו שלא יראו אותם שם, שכן כולם פחדו מגְרוֹץ, הליץ' הרודף את בית הקברות. וארמנטרוד מגיעה לשם לפני ראול, ומוצאת את עצמה לבדה, והמחשבות החולפות בראשה…
נו, איזו דרך טובה יותר יש ליצור את המחשבות הללו מאשר להתנסות בהן בגוף ראשון? כך הרי עשתה גם גברת פליסיה הנרי, סופרת הרומנים מלאי-הפעולה האהובה על הִילְדָה, שהעזה להתייצב מול הסכנה במקומות בהם שוטטו בחופשיות קובולדים וגובלינים וגועלים כדי לקבל את הטעם המתאים במדויק לספרים אותם קראה הִילְדָה מנעוריה ועד בגרותה.
כאשר צעדה הִילְדָה ברחבי עיר המתים רחבת הידיים, החלה לחוש את התרגשותה משתנה באיטיות למשהו שלא היה שונה במיוחד מפחד אמיתי. האם גברת הנרי, תהתה, הלכה לכל המקומות הללו לבד? או שמא לקחה איתה בן לוויה חזק כלשהו, או קוסם חמוש בלחשים?
טוב, זה לא ממש משנה, נכון? הִילְדָה פון קרספלד הלכה לבדה, והיא תקצור יבול הרבה יותר מגוון תודות לתעוזתה.
לא היה לה נר וגם לא לפיד, והיא חשה הרבה יותר טוב בלעדיהם, שכן האור היה רק מושך אליה תשומת לב – אם היה משהו שחי כאן כדי לראות. מלבד זאת, ירח מעוגל, כמעט מלא, זרח מלמעלה, שוטף את בית הקברות בזוהר חיוור. היא לא היתה מעלה בדעתה לבוא הנה כאשר הירח היה מלא לגמרי, מפחד הליקנתרופ המזדמן, אדם שהפך לחיה רעבתנית כאשר הירח היה במלואו. היו כבר מספיק יצורים כאלה בדארקון.
היא צעדה הלאה, נצמדת לשביל המרכזי בבית הקברות ומקווה לצאת בקצהו השני. כמה פעמים נבהלה למראה מה שנדמה היה כאנשים – או גרוע מזה – עומדים בדממה מוחלטת בינות לצמחים, אבל בכל פעם התגלו הדמויות כלא יותר מפסלי קבורה, והיא נשמה אנחת הקלה שקטה.
בקצהו הרחוק של בית הקברות עמד המעגל הגדול, מבנה מעוגל רחב עם קברים הן לאורך קצהו הפנימי והן החיצוני. בתוך המעגל היה חלל גדול פתוח, מנוקד במצבות נוספות. הִילְדָה החליטה להיכנס לאזור, לצפות בו באור הירח, ואז לעזוב את המקום הזה של עובש ומוות. ומהר.
אבל כאשר התקרבה יותר למעגל, נדמה היה לה שהיא רואה אור עמום בוקע מבין הפתחים שהיוו את הכניסה לקברים הפנימיים. בתחילה חשבה לשוב על עקבותיה ולחזור בדרך בה נכנסה, אבל אז החליטה שהצמחיה גבוהה מספיק בכדי שלא יבחינו בה אם תצעד בשקט.
היא עשתה את דרכה לאחת הקשתות, שם עמדה לרגע, אוזרת אומץ להתקדם הלאה. במעומעם הגיע לאוזניה צלילו של קול, עמוק ומהדהד, מתוך המעגל הגדול. היה מקצב מסוים למילים, כאילו הדובר מדקלם, והיא דשדשה קרוב יותר למרות פחדה, עושה את דרכה ממצבה אחת לזו שאחריה. היא שמעה שמועות על בעלי-אוב המטילים את לחשיהם המבעיתים בבית הקברות גריימור, אבל שמעה גם שלחשים כאלה היו יעילים רק במהלך אפילת הירח.
בין אם הירח היה נכון ובין אם לא, הִילְדָה רצתה נואשות לראות מה מתרחש. היא תהתה האם תראה משהו הדומה לטקסים הנתעבים שגברת הנרי תיארה ב"המכשף והסוקובוס". אולי היא תוכל אפילו לכתוב כמה מהמילים כדי להפוך את כתיבתה שלה ליותר מציאותית.
הִילְדָה נברה בתיק היד שהיה תלוי מחגורתה. היא שלפה מתוכו עיפרון וכמה גיליונות נייר מקופלים, ואז אזרה את עוז הלב הדרוש כדי להביט אל מעבר למצבה שמאחוריה הסתתרה.
סוף סוף יכלה לראות את הדובר, ובתחילה חשה רק אכזבה. היה זה אדם זקן עם זקן לבן ארוך ופנים חרושות שתי וערב בחריצים עמוקים. אבל היו אלה הפרטים היחידים בהופעתו שתאמו למסורת.
לא היה לו הגובה המלכותי שרוב המכשפים, הבדיוניים לפחות, יכלו להתהדר בו, והוא היה למעשה שמנמן למדי. במקום ללבוש גלימת מכשפים וכובע מקושט בסמלים המסתוריים של מקצועו, לבש האיש הזקן מעיל מרופט למדי עם טלאים על השרוולים, וכובע רך ושמוט ששימש יותר לנוחות מאשר לטקסיות.
לפחות קולו היה עמוק ומצווה, והאביזרים שלו נראו אותנטיים. שני נרות שחורים עבים, מפיצים עשן שמנוני שיכול היה להיות רק התוצר של שומן גופות, ניצבו משני צדיו. בידיו עבות האצבעות אחז בספר שנראה עתיק כיאות. על הקרקע שלפניו, נתלשה חלקת עשבים הצדה כדי לחשוף את האדמה שתחתיה, ועל זו שורבטו מבחר סמלים קסומים. מטה גדול, שאולי שימש להכנת השרטוטים, היה שעון על מצבה שהושחרה עם השנים, והִילְדָה התרגשה לראות שגולת המטה היתה גולגולת מצהיבה.
היה זה הרבה יותר ממה שקיוותה לו, וכמו כן, כך חשבה, היה זה יחסית בטוח. היא יכלה לצפות מבלי להיראות, ואפילו אם הוא יבחין בה, רוב הסיכויים שתוכל לרוץ מהר יותר מהאיש הזקן.
אלא אם כן…
אלא אם כן המכשף לא היה לבדו.
במהירות בה עלתה בראשה המחשבה, היא הביטה סביבה וראתה פרצוף חי במרחק רגל בלבד מפניה.
לשבחה יאמר שהיא לא צרחה, אבל היא לא יכלה שלא לשחרר קריאת הפתעה חדה שניתן היה לשמוע בקלות. היא עומעמה בחלקה עם זאת בידי הקריאה שהשמיע הצד השני, מבוהל גם הוא.
נדרשה לה רק שניה כדי לראות שלא מפלצת עמדה לפניה, אלא גבר צעיר, חי מאד ולגמרי לא מפלצתי בהופעתו. מארשת פניו ומהאופן בו הפנו שני הצעירים את ראשם בו זמנית בחזרה לעבר המכשף, היא קיבלה את הרושם שאין לטעות בו שגם הוא היה פולש בטקס הזה בדיוק כמוה.
המכשף, בשלב זה, הרים את עיניו מהספר לעבר כיוונם הכללי, מבט נרגז על פניו העגולים, הקמוטים. כאשר הזעיף את פניו, הזכירו החריצים שעליהם מפת רחובות של איל אלוק. "מי שם?" קרא.
הִילְדָה והאיש הצעיר הביטו שוב אחד בשני, והסכמה שבשתיקה להישאר בשתיקה חלפה ביניהם.
"בסדר, בסדר, צא החוצה עכשיו, או שאפוצץ אותך בלחש שיגרום לעיניך הסקרניות לנזול מחוריהן כמו נזיד שפנים! אני מתכוון לכך! צא החוצה! ועכשיו!"
הם הביטו אחד בשני בחשש, ואז התרוממו כמו רוחות רפאים תואמות מאחורי המצבות שלהם כדי להופיע לפני האיש הזקן.
"שני חטטנים, אה? בסדר גמור, אל תתביישו, בואו אל האור. הרסתם לי כבר את הטקס שלי, אז בואו נראה איך אתם נראים!"
כאשר דשדשו קדימה לעבר המכשף, חשה הִילְדָה בדחף מכריע לאחוז בידו של האיש הצעיר – לבקש את הנוחות ששני ילדים אשמים יכולים למצוא האחד אצל השני. היא הושיטה את ידה ולא הופתעה למצוא את ידו שלו מושטת לעברה גם היא.
"אתם מכירים זה את זו, אני רואה", אמר המכשף בערמומיות.
הִילְדָה והאיש הצעיר החליפו מבטים, ואז הביטו בידיהם והפרידו אותן בעדינות. "לא ממש", אמר האיש הצעיר.
"אנחנו… רק נפגשנו", אמרה הִילְדָה.
"בסדר גמור, אז אולי תואילו להציג את עצמכם גם בפניי", אמר הזקן.
"או, אנחנו לא… הצגנו את עצמנו", אמר האיש הצעיר, נבוך בעליל.
המכשף הליט את עיניו בידו, כמתקשה להאמין לאבסורדיות של מה שהפריע לטקס החגיגי שלו. "לאור הנסיבות, הבה לא נשתהה על כללי הטקס". הוא הביט בסמלים המשורבטים שלו ונאנח. "אם כי זה בדיוק מה שאני ניסיתי לעשות". הוא העיף מבט לעבר האיש. "שמך, אדוני, ומהר!"
"קְרוּיצֶר", אמר במהירות שכזו שהִילְדָה חששה שלשונו תסתבך. "פרידריך קרויצר".
הקוסם הפנה את מבטו הפראי לעבר הִילְדָה, שאמרה "הִילְדָה פון קרלספלד!" כאילו השיבה לשאלה במבחן בבית הספר.
"ואני", אמר הזקן, "הרמן פון שְרֶק. אבל ללא ספק ידעתם זאת, מכיוון שבאתם הנה לרגל אחרי. עכשיו, מי שלח אתכם? אָזָארְיאָן? גוּסְטָאבוּס גְרִים? אִיזוֹדְיוּס הזקן? הצעיר? מי?"
פרידריך ניצב בפני הִילְדָה כאילו כדי לגונן עליה, אבל זה הפריע לה והיא זזה מאחוריו. "אדוני", אמר. "על דברת כבודי, לא נשלחתי על ידי אף מכשף. הייתי כאן מרצוני, שמעתי אותך מדקלם, והחלטתי לחקור, וזה הכל".
"הסיפורים שלנו דומים מאד", אמרה הִילְדָה. "שנינו נבהלנו כאשר נתקלנו במקרה אחד בשני, ו… טוב, שמעת אותנו".
"ואתם מצפים ממני להאמין לזה?" שאל פון שרק. "אולי תואילו להסביר לי מה עשיתם כאן מלכתחילה. טיול של חצות, אולי, בבית הקברות הרדוף ביותר באיל אלוק?"
פרידריך כחכח בגרונו. "באתי לכאן", אמר, "בשביל… אווירה".
"אווירה?" אמר פון שרק בחוסר אמון.
"אני משורר. אולי קראת את ספרי, 'מזמורים של אובדן'".
"ואולי לא", אמר פון שרק. "ואת, יקירתי?"
"אני גם כותבת… או מנסה לכתוב. רומנים. ליתר דיוק, עבדתי על סצנה המתרחשת בבית קברות בחצות הלילה". היא פנתה לעבר פרידריך. "אתה סופר? ועוד אחד שהוציא לאור?"
הוא חייך במעוקם. "בהוצאה עצמית. יכולתי להרשות לעצמי רק חמישים עותקים".
"סלחו לי", אמר פון שרק. "האם נוכל לדחות את כנס האגודה הספרותית של איל אלוק לפעם אחרת? אתם מצפים ממני להאמין לשניכם? עם אותו הסיפור?"
פרידריך הניף את ידיו באוויר. "אני משורר ומזכיר, מה עוד אוכל לומר לך? האם אני נראה לך כמו שולייה של קוסם?"
פון שרק קימט שוב את מצחו. "לא". ואז חייך בפעם הראשונה. "אבל אולי עליך להיות".
"אבקש את סליחתך?"
"ואת, יקירתי. מה משלוח ידך? האם את חיה בבית הוריך?"
"הוריי מתו שניהם", אמרה הִילְדָה. "אני מחנכת את בנותיו של הֶר גִימְפְּפֶל".
פון שרק הנהן. "אני מכיר היטב את הסוחר הטוב. דרכינו… נפגשו בעבר. איני יכול להעלות בדעתי שאותו נאד נפוח צדקני רואה בעין יפה את ניסיונותייך הספרותיים, עם זאת".
"הוא… לא. הוא אינו יודע דבר עליהם".
פון שרק שילב את זרועותיו השמנות על חזהו. "כך. הבה נראה אם הבנתי זאת כהלכה. מחנכת ומזכיר. שניהם כמהים להתנסויות רומנטיות ומרגשות, ומנסים למצוא אותן מיד שניה באמצעות כתיבה. הייתם אומרים שזה מדויק?"
הִילְדָה ופרידריך הביטו שוב זה בזו, ואז פנו לעבר פון שרק והנהנו.
"אם כך", אמר הקוסם הזקן, "למה לא להפוך את החלומות הללו למציאות? למה לא להיעשות לשוליות של קוסם?" הוא החווה לעבר כלי אומנותו. "אלה הקסימו אתכם, לא כן? והייתם מוקסמים הרבה יותר אילו ראיתם מה שעמד להתרחש הלאה. כל אחד מכם בא הנה לבדו, מה שמוכיח את אומץ לבכם, ומאחד מכם לפחות – את, עלמתי – אני חש במידה רבה של יכולת פסיכית. אני טועה?"
הוא לא טעה. מאז שהיתה קטנה, ידעה הִילְדָה היטב מה חושבים אלה שסביבה, אם לא את הפרטים, לפחות את הרושם הכללי. ולעתים תכופות יכלה לומר מתי משקרים לה. "אתה צודק", אמרה.
"מי כמוך יודעת", השיב פון שרק. "באשר לך, איש צעיר, אולי אינך מחונן להדהים, אבל יש לך את הדחף, אני סבור. התשוקה להפוך את חייך לשירה במקום את השירה לחייך, כן? מלבד סודות הלב האנושי, אתה חפץ ללמוד גם את אלה של הלב הלא-אנושי, יחד עם סודותיהן של הספירות, ומה שנח מעבר לקבר. אתה חפץ לדעת את מה שכל המשוררים האמיתיים מבקשים, כן?"
"אה, כן, אני מניח שכן".
"ואני יכול ללמד אתכם. אני – וספרי". הוא הושיט אותו כך שיכלו לראות את העור אכול התולעים של הכריכה. "אבל ישנו… מחיר".
למרות שפיה של הִילְדָה היה יבש, היא שמעה את פרידריך בולע את רוקו. "כוונתך", אמר, "לנשמותינו?"
"לא, כוונתי לחמישים קרונר מכל אחד מכם עבור קורס שלם של לימודים. אולי אני מסוגל לזמן רוחות ממעמקי השאול, אבל עלי לקנות מצרכים כמו כל אחד אחר". היה זה מחיר מאד לא רומנטי אבל מציאותי לשלם, ולהִילְדָה הוקל מאד לשמוע זאת.
* * *
תורגם מתוך הספר "מוֹרְדֶנְהֶיים", מאת צ'ט ויליאמסון. כפי שניתן לצפות, פרידריך והילדה הפכו לזוג, ומאוחר יותר להרפתקנים בעל כורחם. הם הסתבכו עם המדען המרושע ויקטור מורדנהיים ועם הגולם שיצר, אָדָם, אדון האופל של לאמורדיה. אבל זהו סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.
המשך:
האיש הזקן עמד בדיבורו. אם בעבר רק הירצה ועסק בתאוריה, הרי שעכשיו לקח אותם החוצה "לשטח", לבתים נטושים וטירות מתפוררות, בורות מטבחיים שננטשו מזמן ובתי קברות נשכחים. שם העלה באוב רוחות ורפאים, ובלילה אחד מבעית במיוחד, יסודן קברים, יצור ענקי ונתעב שנראה שנוצר מעצמותיהם של אנשים מתים, פיסות נרקבות של ארונות קבורה ואדמת בית הקברות עצמה. לחרדתם של הִילְדָה ופרידריך ולרוגזו של פון שְרֶק, סירב היסודן לחזור למנוחה עד שהירשה לו הקוסם לנתץ את מה שנותר ממקדש אבן שעמד בסמוך לבית הקברות. רק אז שקע היצור המפלצתי בחזרה לתוך האדמה שממנה בא.
"יהא זה שיעור עבורכם", אמר להם פון שְרֶק בדרכם הביתה. "לעולם אל תאבדו את הריכוז. מחשבתי נדדה רק לרגע, וראיתם מה קרה?" הם אכן ראו, ולעולם לא ישכחו זאת.
הם למדו רבות מהזקן, ולמדו אפילו יותר בחודשים שחלפו. ימים אלה נעשו מהנים כפליים כאשר שכר הר גִימְפְּפֶל את פרידריך כמזכירו החדש. הִילְדָה ופרידריך כבר היו מאורסים אז, וכאשר התפנה מקום במזכירות אחוזתו של גִימְפְּפֶל, סיפרה הִילְדָה לסוחר הצדקני שהיא שמעה על אדם מוסמך ומנוסה שמתאים מעל ומעבר לתפקיד. פרידריך עבר בהצלחה את הראיון, ועד מהרה חיו השניים תחת אותה קורת גג.
הם נזהרו, עם זאת, לשמור בסוד את אהבתם זה לזו, מאחר שגִימְפְּפֶל ראה בעין רעה כל צורה של חיבה בין משרתיו ועובדיו. הפעמים היחידות בהן נפגשו שני האוהבים היו באותם הלילות בהם התגנבו שניהם מהאחוזה כדי להשתתף בשיעורי הכשפים של פון שְרֶק.
הגילוי שלהם בידי גִימְפְּפֶל לא היה הטרגדיה היחידה שהתרחשה באותו לילה, אבל היא הייתה המיידית ביותר. משרת אורווה ששם עין על הִילְדָה ראה את השניים מתגנבים מהאחוזה, ובקנאתו דיווח על כך לגִימְפְּפֶל, שלמרות משמני גופו היה זריז דיו כדי לעקוב אחריהם עד לכניסה לאחוזה. שם ראה את הִילְדָה ופרידריך מטפסים לתוך מרכבה נהוגה בידי משרתו הקשיש של פון שְרֶק.
בתוך המרכבה, בינתיים, הופתעו הזוג למצוא לא רק את מורם, אלא גם אדם בגיל העמידה ואשה צעירה, שפון שְרֶק הציג כהֶר מֶיֶיר ובתו.
פון שְרֶק הסביר שהלילה יראו הִילְדָה ופרידריך דבר מה מאד מיוחד, העברה של נשמה מאשה מתה לגוף חי. "להֶר מֶיֶיר יש בעיה", סיפר להם פון שְרֶק. "אשתו נהרגו בתאונה לפני מספר שבועות. היא ניהלה את כל ענייני הכספים של הבית, מאחר שהֶר מֶיֶיר, ובכן…"
"אני שותה יותר מדי", התוודה האיש הרזה, אדום האף.
"בכל אופן", המשיך פון שְרֶק, "הֶר מֶיֶיר ובתו לא הצליחו, למרות כל ניסיונותיהם, לגלות היכן פְרָאוּ מֶיֶיר הסתירה את כספם, הכולל את כל חסכונותיהם. כך שהלילה נלך לבית הקברות שבו קבורה פראו מֶיֶיר, נוציא אותה, ונגלה את הסוד שלקחה איתה לקברה".
הר מֶיֶיר הניע את ראשו בהערצה. "אתה גורם לזה להישמע כה פשוט".
"הרשה לי להבטיח לך, זה לא. וגם לא יהיה זה פשוט לך או לבתך. אולם אם תעשה כדבריי, זה יהיה בטוח דיו לכולנו".
אותו הלילה, בבית הקברות הקטן במרחק מיילים מאִיל אָלוּק, היה הלילה המזעזע ביותר בחייה של הִילְדָה. בעוד היא ובתו של מֶיֶיר אחזו בלפידים, פרידריך ומֶיֶיר חפרו באדמה הקפואה כמעט של הקבר הטרי, ופון שְרֶק שרטט תבניות אזוטריות בעפר האדום. ערפילים כבדים נתלו באוויר, לוכדים את אור הלפידים ומעוותים אותו כמו פאנטומים מיוסרים.
מלבד צלילם של המעדרים הנושכים בעפר, הצליל היחיד שנשמע היה שיעולו הכבד של המכשף. הוא הגיע בתדירות ובאריכות שכזו שהִילְדָה חששה לבריאותו באוויר הלילה המקפיא, אולם הוא דחה בהינף יד את דאגותיה והמשיך להעתיק את הסמלים במטהו.
"דרוש יותר משיעול קטן כדי להאט את אשף בית הקברות", נהם, ואז השתעל במשך דקה שלמה בלי הפסקה.
כאשר סיים לשרטט את סמליו, שמעו בני הקבוצה רעש צורם שגרם להִילְדָה לחשוק את שיניה. היתה זה צליל הריסוק של להבי המעדרים הפוגעים בעץ של ארון המתים. כעבור כמה דקות נוספות נחה תיבת העץ הגסה על הקרקע, ממוקמת בזהירות בהתאם להוראותיו של פון שְרֶק.
פרידריך החליק את להב המעדר מתחת למכסה ארון המתים ודחף למעלה עד שהמסמרים פרצו בצווחה מתוך העץ הנוקשה. המכסה נפל על הקרקע, ופראו מֶיֶיר, במצב ריקבון מתקדם ואכולה בידי התולעים הרעבתניות, נחה חשופה לאור הלפידים.
פון שְרֶק לקח את הלפיד מבתו של מֶיֶיר, כרע על ברכיו, הדליק את נרות שומן הגופות שלו, ואז תחב את הלפיד לתוך ערימת העפר כדי לכבותו. הִילְדָה עשתה בדומה לו. אז הורה המכשף לבתו של מֶיֶיר לשכב על הקרקע בסמוך לארון המתים של אמה, כשפניה אליו.
"על האדמה החשופה?" שאלה הנערה. היו אלה המילים הראשונות שהשמיעה.
"זוהי העברת נשמות", אמר פון שְרֶק. "לא פיקניק. שכבי". היא עשתה כדבריו. "עכשיו עצמי את עיניך ואל תחשבי על דבר". הִילְדָה שמעה אותו מוסיף מתחת לאפו, "זה לא אמור להיות קשה מדי…"
הוא פנה למקום בו עמדו פרידריך והִילְדָה וצפו, שלובי זרועות. "המילים המתאימות נמצאות בספר. אני מכיר את הלחש הזה היטב, ולכן אין לי צורך להטיל אותו מתוך הדף. כפי שאמרתי לכם בעבר, אם לא שיננתם את הלחשים מראש, שימוש אחד בלחש ימחוק אותו מספרכם עד שתעתיקו אותו מחדש. ובכן…"
פון שְרֶק החל אז לדקלם, והנערה שעל הקרקע הפסיקה מיד לרעוד. עיניה נעצמו, והיא נראתה שרויה בשלווה מוחלטת.
כעבור כמה דקות נוספות, שבמהלכן הצטרד קולו של פון שְרֶק אולם הוא הצליח לא להשתעל, החלה גופתה של האשה המתה לזהור באור כחול קר. האור נלכד בידי הערפילים כך שנראה כאילו מכסה זכוכית כחול נוצץ מונח מעל ארונה הגס של פראו מֶיֶיר. מילותיו של פון שְרֶק פסקו, והזוהר התרומם מעל פראו מֶיֶיר ונע למרחק כמה רגליים מהגופה, עד שריחף מעל דמותה הדוממת לחלוטין של בתה של האישה המתה. אז זרם מטה וכיסה את הנערה כך שגופה פלט כעת את אותו אור מוזר.
"גְרֶתֶה מֶיֶיר, התיישבי", ציווה פון שְרֶק, והבת, שטופה באור הכחול, התיישבה בקלות כאילו מישהו דחף אותה בעדינות כלפי מעלה, מבלי שתצטרך להשתמש כלל בשריריה.
"פקחי את עינייך והביטי על אדונך". העיניים נפקחו, והִילְדָה חשה את עצמה נדרכת. אכן היה מישהו אחר בגופה של הנערה. העיניים היו זקנות בהרבה, והִילְדָה ידעה שהן הביטו בדברים שהיו מוציאים כל אדם חי מדעתו.
"אני מצווה עלייך לספר לנו", המשיך פון שְרֶק, "תחת אזהרה שנשמתך תשוטט ללא מטרה לנצח נצחים, היכן נמצא הכסף ששייך לבני משפחתך".
פיה של הנערה נפתח, וקול חורק וחלול בקע מהפתח האפל. "בתוך המזרקה היבשה שמאחורי הבית. מצד שמאל. מאחורי אבן רופפת. עכשיו שחרר אותי, אנא ממך".
פון שְרֶק פנה אל הִילְדָה. "היא אמרה אמת?"
הִילְדָה הנהנה. דומה היה שייסורים ופחד זרמו מרוחה של האישה המתה לזו של הִילְדָה. אפילו ללא האימונים שהעניק לה פון שְרֶק כדי להגביר את רגישותה, היתה מאמינה לאשה המתה ללא עוררין. איזה עינוי, תהתה הִילְדָה, עשויה לחוש הרוח מכך שנתלשה מקברה או מהעולם הבא? היה זה ללא ספק עינוי נורא, מעבר לכל דמיון של עינוי אנושי.
"אם כך", אמר פון שְרֶק, "אני פוטר אותך, ומשחרר אותך ל – "
אבל השחרור הופרע במפתיע בצעקת "הא!", שהִילְדָה ופרידריך היטיבו שניהם להכיר יותר מדי. היה זה קולו שאין לטעות בו של הר גִימְפְּפֶל, שעמד במרחק כמה מטרים עם הרכּב גדול המימדים שלו.
"אני… אני משחרר אותך לשוב ל – " ניסה פון שְרֶק להמשיך, אבל קולו רעד, ושיעול צרוד בקע מגרונו, מחניק את המילים.
"אז כאן אני מוצא אתכם!" המשיך גִימְפְּפֶל. "באמצע בית קברות באישון ליל עם הידוע לשמצה ביותר מבין זרע המכשפים! קוסמים! כאילו אין מספיק זדון בארץ הזו!"
"אדוני", אמר פרידריך, "אנא ממך! תן להר פון שְרֶק להשלים את הטקס שלו! הפרעה עלולה להיות -"
הִילְדָה לא ידעה האם ארוסה התכוון לומר מסוכנת או קטלנית, משום שגִימְפְּפֶל התפרץ שוב. "ואין לדעת מה עוד אתם שניכם זממתם לכם יחד! לא אסבול מעשים כאלה תחת קורות ביתי. אתם מפוטרים! שניכם! חפציכם יושלכו החוצה לרחוב, ותוכלו לקחת אותם כשתחזרו!" ובדברים אלה, שבו הוא והרכב בסערה אל תוך החשיכה ממנה באו בחשאי.
"אדוני, אתה בסדר?" שאל פרידריך את פון שְרֶק, שנראה כאילו הוא מתאמץ לפלוט החוצה בשיעול את ריאותיו הבלויות.
פון שְרֶק הרים את ידיו. "אל תיגע בי! זה יהרוס את שניהם…" מילותיו נבלעו בפרץ עוויתות שיעול נוסף.
כאשר זה חלף, הוא נשם כמה נשימות עמוקות, ואז בדממה שמעה הִילְדָה צליל קינה גבוה, וראתה שהוא בוקע מבתו של מֶיֶיר, שעיניה היו פעורות ובוערות בכאב ואימה.
"אני משחרר אותך", ירק פון שְרֶק עם טיפה של דם, "לשוב לקברך לנוח בין צללי המתים עד אשר אקרא לך שוב!" ובמילים אלה, התמוטט הזקן.
באותו רגע ממש, נפלה הנערה אחוזת הדיבוק לאחור. ההילה הכחולה זרמה לעבר האישה המתה, התיישבה סביב גופתה, ונבלעה בתוכה, נעלמת כמו ציפור השבה לקינה.
הִילְדָה ופרידריך מיהרו לצדו של מורם שנפל, ופרידריך הסיר את גלימתו ועטף אותה סביב האיש הזקן. "זה נעשה", לחש בצרידות, דם נוטף במורד שפתו התחתונה. "קחו אותי הביתה ותנו להם לקבור את המתה שלהם בעצמם".
הם עזרו לו לעמוד על רגליו והוליכו אותו לעבר המרכבה. המשרת, שנרדם על מושבו ולא שמע את בואו של גִימְפְּפֶל, עזר להם להרים את פון שְרֶק אל תוך המושב. לפתע הרים המכשף הזקן את ראשו כאילו נעקץ הרגע.
"מה הדבר, אדוני?" שאלה הִילְדָה.
"התשלום…" לחש פון שְרֶק. "אל תשכחו את התשלום".
הוא לא הרשה להם לעזוב עד שפרידריך העביר את חמישים הקרונר המובטחים ממֶיֶיר לידו.
הוא מת שבועיים אחר כך, ממלמל מילים טקסיות בשפות זרות. הִילְדָה ופרידריך והמשרת הזקן עמדו לצדו. "הוא היה חולה", אמר המשרת שוב ושוב. "אמרתי לו לא לצאת החוצה בלילה קר שכזה, אבל הוא לא הקשיב, מעולם לא הקשיב לי…"
* * *
יומנו "המסעיר" של האיש השביר 