גר בארץ נוכרייה – אתם גורקים אותי?!

גר בארץ נוכרייה נחשבת לעבודתו המבריקה ביותר של רוברט היינלין(1907-1988), ספר זה יצא ב1961 לאחר "לוחמי החלל" (ולאחר שהיינלין הואשם בדעות פאשיסטיות בגינו), והפך לגמרי את הקערה על פיה .

לספר יש כל כך הרבה רבדים  כשניסיון לנתח את הספר ברובד אחד, מיד נוגעת ברובד אחר, הבא ננסה לפרוס את הספר דק דק ורק לצורך מבני, נחלק אותה לרבדים שונים, התמונה בספר היא כאמור חיבור הרבדים לתמונה אחת.

עלילת הבסיס :הספר מספר את סיפורו של ולנטין מיכאל סמית(המכונה מייק), בן אנוש אשר הוריו מתרסקים במהלך משימה כושלת על המאדים, התינוק הוא הניצול היחיד. התינוק גדל אצל בני המאדים עד בגרותו ושב לכדור הארץ (כבן אנוש אמנם) אולם זר מוחלט לתנאים, לחברה, ואפילו לשפה – אכן זר בארץ זרה.

האחות הרחמנייה , גילאן בורדמן מבינה עד מהרה שהזר הופך לאיום על בעלי ה"הון שלטון" של כדור הארץ היות ובמצבו החוקי הוא נחשב לבעלים של כוכב הלכת "מאדים". גילאן מבריחה את מייק החוצה מבית החולים. בעזרת ידידה העיתונאי "בן קקסטון" החבורה בורחת ומוצאת מקלט בבייתו רחב הידיים של הסופר (המיליונר) ג'באל הרשו, שם מסתגל מייק לתנאים ומתחיל (במהירות על טבעית) ללמוד על כדור הארץ, במהרה מובן לכולם כי מייק מסוגל בקלות לבצע פעולות שמוגדרות על ידינו כ"ניסים" כגון הזזת חפצים בכוח המחשבה או העלמת חפצים.

סמית אוסף סביבו מאמינים ומייסד את "כנסיית כל העולמות", ומייסד כחברה אשר מאמצת אליה את התרבות המאדימית, תרבות אשר אמות המוסר שלה שונות לחלוטין מתרבות כדור הארץ ומושגים כמו הוללות מינית, נודיזם או קניבליזם מוגדרות כנורמות לצד פתיחות מוחלטת.

הכנסייה צוברת לה איבה בעיקר מצד הכנסייה השמרנית (המכונה בספר הכניסיה הפורסטרית) , מיקומם מתגלה וה"קן" מוצת, המון זועם מקיף את המלון שבו מייק נימצא, ובדיאלוג האחרון עם הרשו שוטח בפניו מייק את עקרונותיו משנתו ואז יוצא אל הקהל, שם עובר לינץ אכזרי ומחוסל, חבריו אוכלים את גופתו ומייק עולה השמימה ופוגש את פוסטר המלאך.

עבודה נאה של ניתוח העלילה ברובד בגלוי נעשתה כאן, כולל מראה מקומות ועמודים לצד סיכום ממצה של "התרבות המאדימית"

 הנגיעה בדת :

כותרת הספר לקוחה מספר שמות (פרק ב'), משה בורח מארץ מצריים ומתחמק מפרעה לאחר שהרג איש מצרי וטמן אותו בחול, בארץ מדיין מתחתן משה עם ציפורה אשר יולדת לו בן "ויקרא את שמו גרשום, כי אמר "גר הייתי בארץ נוכרייה". הספר נוגע, לא נוגע כל העת בדיון פילוסופי תאולוגי על מהות הדת, על מושגים של טוב ורע ועל כוחות או חוסר כוחות האל. העלילה שתוארה קודם לכן היא רק כסות חיצונית, קליפה ותו לו, לסערה סביב אמות המוסר של החיים המודרניים, שעל כולם מנצחת הדת. כמעט כל החיים על פני כדור הארץ מוצגים בספר כבעייתיים , הדת האנושית מוצגת בספר בצורה נלעגת וחומרית ושונה לגמרי מאמות המוסר הגבוהות המתוארות (לשם השוואה כמובן) מול "הדת של מייק".

מייק הוא סוג של נביא, סוג של "אל" בעל כוחות מיסטיים חזקים, אין הסופר מכביר מילים על מוצא כוחות אלה והמציאות משוטחת לנו כעובדה מוגמרת שאדם בעל אמונה וחינוך מאדימי מסוגל להעלים חפצים או אנשים, ללמוד מאות ספרים תוך דקות וכדומה.

Dearinth_Goddess
סמל כנסיית כל העולמות

 אתה הוא האלוהים – תפישה זו אשר חוזרת לכל אורך העלילה , מוצגת על ידי מייק כעובדה ברורה בכל אחד מאיתנו לא קיים רק "ניצוץ אלוהי" או שבריר של צלם או דמות, אנו אלוהיים בעצמינו, העובדה שטרם גילינו אותה או חווינו אותה נעוצה בחוסר יכולתנו להבין או להפנים את המסרים (אשר ניתנים בחינוך המאדימי). המשמעות של "אני הוא האלוהים" היא האחריות שאנו נושאים למעשינו והיכולת (או אי היכולת במקרה של אדם מין הישוב) להבין את משמעות מעשינו. התפיסה הדתית המוצגת בספר כה עמוקה עד שבהשפעת הספר נוסדה כת של ממש המכונה "כנסיית העולמות" כת אשר מאמצת חלקים מתוך תורתו של מייק המאדימי – חלוקה לקינים, טקס המים המסורתי וההבנה שבכל אחד מאיתנו יש את אלוהים. ממדע בדיוני לדת?! מוזר ומעניין , לא מעט שנים לאחר מכן סופר מדע בדיוני אחר לגמרי יסד דת אחרת (האברד \סיינטולוגיה).

פעולת ה"גריקה" – הפועל לגרוק To Grok הינו מטבע לשון ופועל שמגיע ממאדימית, הפועל מדבר הרובד הגלוי על "שתיית מיים" אבל כוונתו האמיתית היא להבין לעומק ולמעשה להזדהות ולקבל חלקים מתוך התמונה כשלעצמה ואת התמונה הכוללת . אם פעולת "הגריקה" מתבצעת בצורה נכונה הרי שכוחות העל יכולים להיות מנת חלקו של זה ש"גורק" נכון. אגב הפועל "גריקה" הפך כבר למטבע לשון רשמי וקיים במילון אוקספורד האנגלי

ג'ובאל הרשו –הרשו ברובד בגלוי הינה הדמות האקסצנטרית, המצחיקה הצבעונית והשוביניסטית לצד חוכמת חיים והבנה עמוקה של "איך כדור הארץ הרקוב עובד", לא מעט דיונים ישנן בין הרשו לבין מייק, למעשה הרשו כדמות משנית היא הקטליזטור שמניע את העלילה בכך שהוא מעניק למייק את תובנותיו על החיים בכדור הארץ, הדיאלוגים העמוקים בין מייק להרשו מציגים לנו את דעת המחבר (היינלין) דרך דמותו של הרשו על "איך פועל העולם" מהם יחסי הכוחות בין שלטון, משטר ודת לצד נשים ואלכוהול. שום דבר לא מפספס את החרב החדה של העיתונאי המשכיל הרשו\היינלין , מייק גורק בצורה העמוקה ביותר את הרשו ומציג את תורתו שלו, אותה אלטרנטיבה לכדור הארץ – היא זו שהיינלין מניח לפתחינו (הקוראים) ולמעשה מזעזע אותנו באמות מידה חלופיות הנמצאות (לכאורה) על כוכב אחר (מוסד הנישואין הוא המלצה בלבד, בגדים הם מעמסה ועוד).

הספר מוגדר כספר "מדע בדיוני" אולם הוא רחוק מאוד מכך, ספר זה הוא למעשה ספר פילוסופיה הקורא תיגר על אמות המידה הקיימות ומציג אמות מידה אלטרנטיביות. אין כלל מיקוד בטכנולוגיה יוצאת דופן, חרבות אור או פעלולים מרשימים, יש כאן שימוש במדיום כמעבדה לחקר האנושות. בכל דיאלוג פעולה או תיאור מתגלה המציאות על כדור הארץ במערומיה ומוצגת אלטרנטיבה, זו שעל מאדים – טובה יותר או פחות זו כבר שאלה פילוסופית מיסטית או תאולוגית והייתי מסווג את הספר לסוגה הזו הרבה יותר מאשר מדע בדיוני.

 במאמר מוסגר וצניעות – ספרים של ממש נכתבו וניתחו את היצירה הזו, אני רחוק מאוד מכתיבה ביקורתית הולמת על יצירה מהסוג הזה, אבל לטעמי היא אמורה להיות קריאת חובה לכל בן נוער שהוא

תמלול הפודקאסט של רן לוי על רוברט היינלין

אתם האלוהים ! גורקים אותי?

הוצאת כתר , 1980, תרגום דפנה לוי , 420 עמודים

  • לא קל למצוא את הספר, הוא כבר אינו מודפס ואינו נימצא בחנויות הספרים, ממליץ לחפש אותו דרך האתר "סימניה".

מנהרה בשחקים – רוברט היינלין

לעיתים אני מתקשה לקרוא ספרות "כבדה", לעיתים אני טרוד, לעיתים אני קורא בטיסות (ורעש המטוס מפריע לי לקרוא משהו "כבד"). בעיתות כאלה אני מעדיף לקרוא משהו פשוט ולא רציני מידי, רומן רגעי, לא משהו שצריכים לחשוב או להתעמק בו, או רחמנה לצלן, ספר שכל פסקה בו יש לקרוא אותו שוב ושוב על מנת להבין או לדמיין את הסיטואציה או המיקום.

במצבים מעין אלה, אני מתאהב מחדש ברוברט היינלין, קל, מותח, חמוד לא רציני מידי.

מגב הספר :"מחר, עם שחר, תידחף דרך שער קוסמי הנפתח לתוך עולם שמימיך לא ראית. אינך יודע אם העולם שאליו אתה עומד להיכנס הוא קפוא או לוהט, מדבר או ג'ונגל. ייתכן ותמצא עצמך בתוך בצה קדמונית השורצת זוחלי-ענק; אולי תחליק על קרחון של עולם עתיק הגווע תחת קרניה של שמש עתיקת-יומין ובודדת".

'מנהרה בשחקים' של רוברט היינליין הוא סיפורה של כיתת-שרידה בעתיד שבו – באמצעות מנהרה על-חללית – יכולים בני-אדם מכדור-הארץ להיזרק לכל כוכב-לכת בערפיליות האינסופית של היקום.

סיפור שבו הושלכו ספינות-החלל לערימות הגרוטאות והצלחות המעופפות הן אגדות של סבתות לא-אינטליגנטיות.

הרעיון המנחה  בספר היא העבודה הפשוטה שהאדם גילה\יצר שער בין ממדי אשר "עוקף" באלגנטיות את מגבלת המרחק\זמן. ניתן להגיע בכל שבריר שניה לכל מקום ביקום, הדבר כמובן מייתר את ספינות החלל, וסיפרנו מתאר כיתה צעירה של סטודנטים אשר נבחנת ב"שרידה" ועוברת לכוכב לכת עוין למשך שבוע לערך ומתן ציון לסטודנט האמיץ (אלה ששרדו כמובן, שהרי מדובר על משימה מסוכנת). הכוכב "המוגרל" לטובת הבחינה הוא אקראי לחלוטין (למעט העבודה שיש בו את התנאים הבסיסים להתקיימות חיים).ומכאן הכל פתוח, חיות טורפות, קור מקפיא, מתחרים עוינים (כן, כן מזכיר את סצנות משחקי הרעב שנעשו כמה עשרות שנים לאחר מכן).

מכאן הספר מתפצל לשני כיווני עלילה, האחת היא החלק הגלוי בו על כיתת השרידה למלא אחר המשימות היום יומיות על מנת לשרוד, מים, מזון, אש ומחסה הם אבני הבניין של האדם המנסה לשרוד במקום לא נודע. חלקו הסמוי יותר של הספר מדבר על חברה, חוקים, בחירה מרצון או כפיה, נישואין וזוגיות, ובעצם משמעותה הכוללת של הקמת חברה אנושית במקום חדש לגמרי והמשמעויות שלה.

היינלין תוקף כמעט בכל ספר את "המוסד" החברתי , מתחת לרובי הלייזר (לוחמי החלל), לסכין המבריקה (מנהרה בשחקים), הסופר מעמת אותנו עם הדעות הקדומות שלנו על אנושיות וחברה, מזכיר אגב במידה מסוימת את הספר "בעל זבוב" , אולם לא "פילוסופי מידי ועמוק כמו ב"די זמן לאהבה"

ספר לא רע בכלל.

הוצאת מסדה 1955, 203 עמודים.

מגדל הזכוכית – רוברט סיברברג

מגב הספר :

בראשית המאה העשרים ושלוש מתקבל שדר מן הכוכבים. איש אינו יודע מה מקורו או משמעותו. שמעון קרוג, מיליארדר ובעל חזון, מקדיש את חייו ליצירת קשר עם הכוכבים ומקים מגדל זכוכית ענקי, פלא אדריכלי שבנייתו מבוססת על עבודתם של אנדרואידים. מטרתו של מגדל הזכוכית היא ליצור ערוץ תקשורת מהיר עם התרבות הנוכרית.

בעולם שבו מיטשטשים הקווים בין אדם לרובוט ובין אנדרואידים לאקטוג´נים דמויי אנוש, יצר רוברט סילברברג, מגדולי כותבי המדע הבדיוני בכל הזמנים, משל תיאולוגי פילוסופי עמוק ורב רבדים המעלה שאלות של זהות וגורל, אלוהות, תקווה ואמונה, ותוהה מה הופך אותנו לאנושיים ולאן פנינו מועדות.

רוברט סילברברג היה יושב ראש אגודת סופרי המדע הבדיוני של אמריקה. ספריו נמכרו במיליוני עותקים ורבים מהם תורגמו לעברית. מגדל הזכוכית, מהחשובים שבספריו, נראה כיום רלוונטי מתמיד ומגש בראשונה בעברית.

"תראו הוא יגיד, לפני מיליארד שנה אפילו לא היה אדם, היה רק דג. יצור חלקלק עם זימים וקשקשים ועיניים עגולות קטנות. הוא חי באוקיינוס, והאוקיינוס היה כמו בית סוהר, והאוויר היה כמו גג מעל בית הסוהר. אף אחד לא יכול לעבור דרך הגג, "אם תעבור, תמות" אמרו כולם. והיה דג אחד שעבר ומת. אבל היה עוד דג שעבר והוא הרגיש כאילו המוח שלו בוער, הזימים שלו להטו, האוויר הטביע אותו, השמש הייתה כמו לפיד בעיניים שלו והוא שכב שם בבוץ וחיכה למוות, ולא מת. הוא זחל למטה בחזרה לחוף ונכנס למים ואמר, "תראו, יש שם עולם אחר לגמרי". והוא עלה בחזרה ונשאר שם אולי יומיים, ואחר כך מת. והדגים האחרים תהו על פשר העולם הזה. וזחלו למעלה אל החוף הבוצי ונשארו ולימדו את עצמם לנשום אוויר ולימדו את עצמם לעמוד וללכת, לחיות עם אור השמש בעיניים. הם הפכו ללטאות, דינוזאורים, לא משנה מה, והסתובבו במשך מיליוני שנים, והתחילו לעמוד על הרגליים האחוריות והשתמשו בידיים שלהם לתפוס דברים. הם הפכו לקופי אדם, וקופי האדם הפכו לבני אדם ובמשך כל הזמן הזה מעטים מהם המשיכו לחפש עולמות חדשים. אומרים להם , "בואו נחזור לאוקיינוס, בואו נהיה שוב דגים, ככה קל יותר". אולי חצי מהם מסכימים לעשות את זה, אולי יותר מחצי, אבל תמיד יש כמה שאומרים, אל תהיה משוגע. אנחנו כבר לא יכולים להיות דגים: אנחנו בני אדם, אז הם לא חוזרים. הם ממשיכים לטפס…

ספר מדע בדיוני טוב, לא צריך רק לתאר עולם שונה לגמרי, כי אם להכיל טעמים נוספים, אחד מהם הוא היכולת לגרום לנו (הקוראים) לחשוב. האם אנו בני חלוף? לאן אנו מתקדמים? מה מגדיר אותנו כמין אנושי, ומה לכל הרוחות אנחנו כל כך מיוחדים ביקום הזה (אם בכלל…).

הרעיון הגלוי בספר בבסיסיו נחקר, נכתב, ונטחן מכל זווית אפשרית , בעולם עתידי חיים זה לצד זה אנדרואידים ובני אנוש. הם חולקים ביחד את הכוכב , כאשר האנדרואיד מוצג  כמוצר ככול המוצרים (מקוטלגים, בעלי המעמד ברור לרבות תתי המעמד של סוגי האנדרואידים השונים שנועדו לתפקידים שונים). הם משמשים גורם מסייע של כוח העבודה אשר דה-פקטו עובד בכדור הארץ . עד כאן עשרות עלילות של ספרי מדע בדיוני החלו. אבל מכאן העלילה מתפתלת והטקסט הופך להיות דתי בחלקו, פילוסופי עם אמירות חברתיות נוקבות אשר ממקמות אותנו במקום שונה לגמרי מאשר "מדע בדיוני קלסי". לא תמיד ניתן להתחבר ל"לוגיקה" שהסופר מעביר, לא תמיד ישנה הבנה בין הסופר לקורא מול ההיגיון "הספרותי" אולם אין זה הדבר החשוב ביותר, הדבר המרכזי כאן נעוץ בחשיבה שהעולם הפנימי של הספר מספק לנו הקוראים. לא ניתן להתעלם מעובדה כי יש יותר ממטפורה אחת של אותם אנדרואידים אשר מתייחסים אליהם כאל אזרח סוג ג' (אין זכות בחירה, אין שוויון זכויות) המשווה היסטורית בין שחורים לבנים, דיקטטורה מעמדית , וחלק מצורות השלטון אשר רווחות עד היום בחלקים שונים בעולם.

בהקדמה שכתב סילברברג לספר "Galactic Dreamers: Science Fiction as Visionary Literature" הוא מסביר את ששאף להשיג בעבודתו: "להראות לקורא משהו שמעולם לא היה מסוגל לראות בעיניו, משהו מוזר וייחודי, משהו יפה שגורם אי נוחות, משהו שימשוך לכמה רגעים את הקורא מעבר לגבולות המוכרים לו וימקם אותו במרחב היקום, ייתן לו לרגע תוסס אחד תחושה שהוא שותף למרקם החלל והזמן וישאיר אותו שונה לתמיד, בעל מודעות רחבה יותר".  (נלקח במקור מWIKI) – לא יכולתי לנסח טוב יותר את ההרגשה שהספרים של סילברברג מעניקים.

סיפור קצר שמעביר אין ספור רעיונות בתחומי הפילוסופיה, דת, שוויון חברתי, האנושיות שלנו , הברכה והקללה. – יופי של יצירה

ציטוט נוסף ברשותכם (אני באופן אישי כל כך מתחבר אליו):

בשעת מתח או עייפות הוא נימלא מודעות חולנית לגופו המתפקד כבית סוהר שבו אסורה נשמתו. קפלי הבשר שבבטן, האי של הנוקשות התמידית בבסיס העורף, הרעד הזעיר בעפעף השמאלי, הלחץ הקל והקבוע על השלפוחית, הגירוי בגרון, הפכפוך בפיקת הברך, על עדותו להיותו בן תמותה הדהדה בו כצלצול פעמון. לעתים קרובות נראה לו גופו מגוחך, שק של בשר ועצמות ודם וצואה ומיני חבלים ומיתרים וסמרטוטים, קורס תחת מתקפת הזמן, מתפורר משנה ושנה ומשעה לשעה. מה אצילי כל כך בערמת פרוטופלזמה?, הגיחוך שבציפורניים? האידיוטיות שבנחיריים? הטיפשות שבמרפקים? ובכל זאת מתחת לגולגולת משוריינת מתקתק לו מוח אפור וערני, כמו פצצה קבורה עמוק בבוץ. בז לבשר של גופו, הגוף הלך ונרקב בשעה שבעליו עדיין השתמש בו, אבל השכל שבתוכו המריא לגלקסיות הרחוקות ביותר.

מגדל הזכוכית-רוברט סילברברג

הוצאה לאור: מובי-דיק 2012

 מתרגם : עומר כביר ,

 עמודים 270