אודותי

לא איש נחמד, איש נחרץ ביקורתי, אי שם על הקשת. מאזין למוסיקה, אוכל,צופה במרקע ובעיקר קורא. היות וגרגרי שעון החול מתקצרים והולכים. אנסה לכתוב יומן אישי שיתאר את חוויותי לדורות הבאים.

מזמן הבנתי שכולנו נמצאים בפרוזדור ארוך בסופו נגיע אל אותו המקום בדיוק, ההבדל הוא בחוויות שצברנו לאורך הדרך, ובעיקר איך אנו מרגישים עם עצמנו. זוהי אולי הדרך המורבידית לתאר מדוע אנו זקוקים לבלוג על מנת לפרוק את הדברים, ואולי אני פשוט שוכח דברים ורוצה לתעד אותם.

בשעת מתח או עייפות הוא נימלא מודעות חולנית לגופו המתפקד כבית סוהר שבו אסורה נשמתו. קפלי הבשר שבבטן, האי של הנוקשות התמידית בבסיס העורף, הרעד הזעיר בעפעף השמאלי, הלחץ הקל והקבוע על השלפוחית, הגירוי בגרון, הפכפוך בפיקת הברך, על עדותו להיותו בן תמותה הדהדה בו כצלצול פעמון. לעיתים קרובות נראה לו גופו מגוחך, שק של בשר ועצמות ודם וצואה ומיני חבלים ומיתרים וסמרטוטים, קורס תחת מתקפת הזמן, מתפורר משנה ושנה ומשעה לשעה. מה אצילי כל כך בערמת פרוטופלזמה?, הגיחוך שבציפורניים? האידיוטיות שבנחיריים? הטיפשות שבמרפקים? ובכל זאת מתחת לגולגולת משוריינת מתקתק לו מוח אפור וערני, כמו פצצה קבורה עמוק בבוץ. בז לבשר של גופו, הגוף הלך ונרקב בשעה שבעליו עדיין השתמש בו, אבל השכל שבתוכו המריא לגלקסיות הרחוקות ביותר.

מגדל הזכוכית – רוברט סילברברג