בכל פעם שיוצא לי לקרוא (או לבקר) ספר של סופר ישראלי, אני נגש אליו בחיל ורעדה.

"הוא משלנו" אני חושב ותמיד חושש להתאכזב, ובדרך כלל מתחיל לקרוא בהססנות –  הרשו לי להרגיע אתכם – מדובר על יצירת מופת של ממש.

"אנחנו חולמים קונצנזוס של מציאות," אמר הרובוט, הוא השתעל שוב, היה לו אוסף של שיעולים שנבחרו בקפידה. "תארו לכם את העולם כרשת עצומה, שבה כל היצורים החיים הם צמתים מחוברים זה לזה באמצעות חוטים עדינים בלעדי הרשת הזו נהיה לבדינו, צמתים מבודדים, הבלחים זעירים של אור בתוך חשכה אינטרגלקטית עצומה.

כמות הרעיונות שנורות ממוחו של תדהר לתוך הדף לא מצליחה לסגור את הפער של הספר הכה קצר. במילים אחרות, כל רעיון, כל עלילת משנה יכולה הייתה למלא בקלות ספר עב כרס של עולם ומלואו, אולם תדהר בוחר שלא למלא אותו, הוא משאיר חללים וחדרים אפלים ונותן לנו , הקוראים , להבין את הטכנולוגיה, התיאור, וההרגשות לבד.

הספר מתאר בצורה צבעונית ו"שוקקת חיים" את התחנה המרכזית, אולם גיבוריה, הם הנדכאים, החלשים , הרסיסים החיוורים, והשברים של החברה המודרנית.

למרות שהספר נכתב כספר "עלילתי" מדובר על אוסף סיפורים קצרים, סיפורים קצרים שנוגעים לא נוגעים אחד בשני, וכולם סובבים סביב "התחנה המרכזית" אותה תחנה עזובה בתל אביב העתידית  זו המכילה עובדים זרים, פליטים, מבקשי מקלט , זונות ונרקומנים לצד תימהוניים ופליטים של החברה המודרנית– את כל אלה מחליף תדהר בערפדית מידע, רובוטניק – חייל עשוי בשר וחלקים רובוטים הפצוע נפשית וגופנית, רובוכומר (שלא בכדי מכונה ר' תטליא – הוא מנסה להטליא את כל השבור או דורש תיקון). ועוד רבים וטובים, שבורים וחבוטים מרוסקים ופצועים…

את הספר אבחר לקרוא הזה יותר מפעם אחת, ולו רק בשל ברובד הגלוי והעלילה המרתקת, שוב, כמות הפרטים, התיאורים ועושר העלילה דורשים מיקוד נוסף רק כדי לרדת לעומק הרציני של "איך כל המערכת הזו עובדת", אין ספק שכמות הטכנולוגיות שמשתמש בהם המחבר בספר היא הגדולה ביותר שיצא לי לראות (נציין לדוגמה ספרים שלמים שנסובו כולם סביב טכנולוגיה אחת בלבד או נושא אחד כמו טאו אפס או עולם הפוך לדוגמה). כאן, כמות הטכנולוגיה או עושר הדמויות הוא כה רחב עד שהרובד הגלוי עצמו יוצר עושר של ממש שמהנה מאוד לקרוא ושווה לחזור אליו.

ברם, כמו כל ספר מדע בדיוני טוב, אנו מחפשים את הרבדים הסמויים, מה הספר\הסופר בוחרים לומר לנו?

את הספר עצמו קראתי בטיסה לפולין (עניני עבודה), הטיסה אורכת  כשלוש וחצי שעות ובמהלכה (הדרך לפולין) קראתי את כל הספר (231 עמודים) , בדרך חזור מאידך, מצאתי את עצמי חושב על הספר, ופשוט הרגשתי סוג של ערפל מסחרר, את אותו ערפל שהרגשתי כשקראתי את "ואליס" של פיליפ ק.דיק , במבט ראשון זה מזכיר אוסף של הזיות ותיאורים על רקע של עולם אפוקליפטי (או פוסט אפוקליפטי) במקרה של "התחנה המרכזית" לאחר שתאורי הנוף הגלקטיים, הצבעוניות של הדמויות והטכנולוגיה הססגונית דועכת, הפילוסופיה מתחילה לתפוס את מקומה.

שימוש במדע בדיוני כפלטפורמה פילוסופית אינה כלי חדש, הטיבו לעשות בה שימוש היינלין , אסימוב וענקים אחרים. כאן אולי התמה הפילוסופית שהזכירה לי כל כך את הספר היא קהלת (אותו ספר שכתב שלמה סמוך למותו). הכל הבל הבלים, הבל = ריקנות, אפסות, וכלום – לכאורה האדם ניצח את מגבלות גופו, הוא יכול לחיות עם חלקים רובוטיים, שתלים ביולוגים, לחיות כתודעה וכקוד טהור, לטייל במרחבי הגלקסיה ולחוות הכל, פשוט הכל. אבל התכלית? ההנאה? מאין זה מגיע ולאן הולך? במה מותר אדם, מבהמה, מקוד בשפת מחשב או ערפד?

כמו קהלת – לשום מקום, לא קיימת תכלית כהווייתה, אבל קיים היום יום, הדרך, החוויה כאן ועכשיו בהווה (הסוף הרי ידוע) – קהלת והתחנה המרכזית דומים ל"הכל קבוע מראש, אז למה בעצם להתאמץ"? (השקפה דטרמיניסטית) , ובנקודת האור הקטנטנה (והאופטימית שגם היא מוטלת בספק) של "אכול ושתה כי מחר נמות", נחיה את ההווה וננסה למצות משהו מהחיים….

אין קשר לתקופה או למקום – בכל מקום נוכל למצוא את התחנה המרכזית שלנו, היא יכולה להיות מקום גאוגרפי שנוקזו אליו האנשים השבורים, החולים והפצועים.

ואני מעז לומר כי והתחנה המרכזית יכולה להיות אצלנו בפנים, בלב לשם אנו מכניסים את כל אותם הדברים הלא שלמים, והמצולקים

אנחנו היא התחנה המרכזית

הוצאת יניב מסתמנת כהוצאה אלטרנטיבית מצוינת המתרגמת ומוציאה כותרים מדהימים – שאפו

עבודת התרגום של חמוטל ילין, מלאכת מחשבת – תענוג

סופרת המדע הבדיוני הכל כך מיוחדת , אורסולה לה גווין הלכה לעולם שכולו טוב בגיל 88.

לה גווין נולדה בשנת 1929 בארה"ב וידועה בעיקר בכתיבה של מדע בדיוני ופנטזיה, אולם באמתחתה גם שירים, ספרי ילדים ומאמרים רבים. לה גווין ידועה בכתיבתה הפמיניסטית, האנרכיסטית עם מאפיינים, איך לומר "פילוסופים עמוקים".

אורסולה לה גווין כתבה מהספרים היותר מוערכים בז'אנר ספרות המדע הבדיוני ביניהם "צד שמאל של החושך" "המנושל" וספרי ארץ-ים.

הסופרת זכתה להוקרה ופרסים בן לאומיים רבים ביניהם פרס הוגו ונבולה.

מה משאיר אחריו סופר או סופרת? כנראה את אותו אייקון ואת אותו נרטיב ספרותי יוצא דופן, אצל לה גווין אני זוכר בבהירות את "צד שמאל של החושך" ספר שעוסק בתושבי כוכב אשר חסרי מין לחלוטין, סממנים אלה אינם קבועים ומשתנים רק בתקופת הייחום. (וגם הם אינם קבועים…לעיתים זכר ולעיתים נקבה…).

היכולת לקחת עולם ללא מגדר ולהעמיק את הסוגיות התרבותיות והפילוסופיות הם ליבו של הספר והם מה שעושות את לה גווין לסופרת כל כך מיוחדת. הספר נכתב ב1969 (המהפכה הפמיניסטית) ולה גווין לוקחת את ז'אנר המדע הבדיוני ומתחת אותו לכדי משל והגדה על מיניות האדם ועל אהבה.

היכולת לבנות עולם דמיוני, עם חוקי משונים ולבעוט במוסכמות וללמד אותנו "תרבות" אחרת גורמת לנו לחשוב, ולחשוב עמוק.

נוחי בשלום על משכבך לה גווין

הספרים של לה גווין שפורסמו בתרגום עברי:

https://simania.co.il/authorDetails.php?itemId=2111

גר בארץ נוכרייה נחשבת לעבודתו המבריקה ביותר של רוברט היינלין(1907-1988), ספר זה יצא ב1961 לאחר "לוחמי החלל" (ולאחר שהיינלין הואשם בדעות פאשיסטיות בגינו), והפך לגמרי את הקערה על פיה .

לספר יש כל כך הרבה רבדים  כשניסיון לנתח את הספר ברובד אחד, מיד נוגעת ברובד אחר, הבא ננסה לפרוס את הספר דק דק ורק לצורך מבני, נחלק אותה לרבדים שונים, התמונה בספר היא כאמור חיבור הרבדים לתמונה אחת.

עלילת הבסיס :הספר מספר את סיפורו של ולנטין מיכאל סמית(המכונה מייק), בן אנוש אשר הוריו מתרסקים במהלך משימה כושלת על המאדים, התינוק הוא הניצול היחיד. התינוק גדל אצל בני המאדים עד בגרותו ושב לכדור הארץ (כבן אנוש אמנם) אולם זר מוחלט לתנאים, לחברה, ואפילו לשפה – אכן זר בארץ זרה.

האחות הרחמנייה , גילאן בורדמן מבינה עד מהרה שהזר הופך לאיום על בעלי ה"הון שלטון" של כדור הארץ היות ובמצבו החוקי הוא נחשב לבעלים של כוכב הלכת "מאדים". גילאן מבריחה את מייק החוצה מבית החולים. בעזרת ידידה העיתונאי "בן קקסטון" החבורה בורחת ומוצאת מקלט בבייתו רחב הידיים של הסופר (המיליונר) ג'באל הרשו, שם מסתגל מייק לתנאים ומתחיל (במהירות על טבעית) ללמוד על כדור הארץ, במהרה מובן לכולם כי מייק מסוגל בקלות לבצע פעולות שמוגדרות על ידינו כ"ניסים" כגון הזזת חפצים בכוח המחשבה או העלמת חפצים.

סמית אוסף סביבו מאמינים ומייסד את "כנסיית כל העולמות", ומייסד כחברה אשר מאמצת אליה את התרבות המאדימית, תרבות אשר אמות המוסר שלה שונות לחלוטין מתרבות כדור הארץ ומושגים כמו הוללות מינית, נודיזם או קניבליזם מוגדרות כנורמות לצד פתיחות מוחלטת.

הכנסייה צוברת לה איבה בעיקר מצד הכנסייה השמרנית (המכונה בספר הכניסיה הפורסטרית) , מיקומם מתגלה וה"קן" מוצת, המון זועם מקיף את המלון שבו מייק נימצא, ובדיאלוג האחרון עם הרשו שוטח בפניו מייק את עקרונותיו משנתו ואז יוצא אל הקהל, שם עובר לינץ אכזרי ומחוסל, חבריו אוכלים את גופתו ומייק עולה השמימה ופוגש את פוסטר המלאך.

עבודה נאה של ניתוח העלילה ברובד בגלוי נעשתה כאן, כולל מראה מקומות ועמודים לצד סיכום ממצה של "התרבות המאדימית"

 הנגיעה בדת :

כותרת הספר לקוחה מספר שמות (פרק ב'), משה בורח מארץ מצריים ומתחמק מפרעה לאחר שהרג איש מצרי וטמן אותו בחול, בארץ מדיין מתחתן משה עם ציפורה אשר יולדת לו בן "ויקרא את שמו גרשום, כי אמר "גר הייתי בארץ נוכרייה". הספר נוגע, לא נוגע כל העת בדיון פילוסופי תאולוגי על מהות הדת, על מושגים של טוב ורע ועל כוחות או חוסר כוחות האל. העלילה שתוארה קודם לכן היא רק כסות חיצונית, קליפה ותו לו, לסערה סביב אמות המוסר של החיים המודרניים, שעל כולם מנצחת הדת. כמעט כל החיים על פני כדור הארץ מוצגים בספר כבעייתיים , הדת האנושית מוצגת בספר בצורה נלעגת וחומרית ושונה לגמרי מאמות המוסר הגבוהות המתוארות (לשם השוואה כמובן) מול "הדת של מייק".

מייק הוא סוג של נביא, סוג של "אל" בעל כוחות מיסטיים חזקים, אין הסופר מכביר מילים על מוצא כוחות אלה והמציאות משוטחת לנו כעובדה מוגמרת שאדם בעל אמונה וחינוך מאדימי מסוגל להעלים חפצים או אנשים, ללמוד מאות ספרים תוך דקות וכדומה.

 אתה הוא האלוהים – תפישה זו אשר חוזרת לכל אורך העלילה , מוצגת על ידי מייק כעובדה ברורה בכל אחד מאיתנו לא קיים רק "ניצוץ אלוהי" או שבריר של צלם או דמות, אנו אלוהיים בעצמינו, העובדה שטרם גילינו אותה או חווינו אותה נעוצה בחוסר יכולתנו להבין או להפנים את המסרים (אשר ניתנים בחינוך המאדימי). המשמעות של "אני הוא האלוהים" היא האחריות שאנו נושאים למעשינו והיכולת (או אי היכולת במקרה של אדם מין הישוב) להבין את משמעות מעשינו. התפיסה הדתית המוצגת בספר כה עמוקה עד שבהשפעת הספר נוסדה כת של ממש המכונה "כנסיית העולמות" כת אשר מאמצת חלקים מתוך תורתו של מייק המאדימי – חלוקה לקינים, טקס המים המסורתי וההבנה שבכל אחד מאיתנו יש את אלוהים. ממדע בדיוני לדת?! מוזר ומעניין , לא מעט שנים לאחר מכן סופר מדע בדיוני אחר לגמרי יסד דת אחרת (האברד \סיינטולוגיה).

פעולת ה"גריקה" – הפועל לגרוק To Grok הינו מטבע לשון ופועל שמגיע ממאדימית, הפועל מדבר הרובד הגלוי על "שתיית מיים" אבל כוונתו האמיתית היא להבין לעומק ולמעשה להזדהות ולקבל חלקים מתוך התמונה כשלעצמה ואת התמונה הכוללת . אם פעולת "הגריקה" מתבצעת בצורה נכונה הרי שכוחות העל יכולים להיות מנת חלקו של זה ש"גורק" נכון. אגב הפועל "גריקה" הפך כבר למטבע לשון רשמי וקיים במילון אוקספורד האנגלי

ג'ובאל הרשו –הרשו ברובד בגלוי הינה הדמות האקסצנטרית, המצחיקה הצבעונית והשוביניסטית לצד חוכמת חיים והבנה עמוקה של "איך כדור הארץ הרקוב עובד", לא מעט דיונים ישנן בין הרשו לבין מייק, למעשה הרשו כדמות משנית היא הקטליזטור שמניע את העלילה בכך שהוא מעניק למייק את תובנותיו על החיים בכדור הארץ, הדיאלוגים העמוקים בין מייק להרשו מציגים לנו את דעת המחבר (היינלין) דרך דמותו של הרשו על "איך פועל העולם" מהם יחסי הכוחות בין שלטון, משטר ודת לצד נשים ואלכוהול. שום דבר לא מפספס את החרב החדה של העיתונאי המשכיל הרשו\היינלין , מייק גורק בצורה העמוקה ביותר את הרשו ומציג את תורתו שלו, אותה אלטרנטיבה לכדור הארץ – היא זו שהיינלין מניח לפתחינו (הקוראים) ולמעשה מזעזע אותנו באמות מידה חלופיות הנמצאות (לכאורה) על כוכב אחר (מוסד הנישואין הוא המלצה בלבד, בגדים הם מעמסה ועוד).

הספר מוגדר כספר "מדע בדיוני" אולם הוא רחוק מאוד מכך, ספר זה הוא למעשה ספר פילוסופיה הקורא תיגר על אמות המידה הקיימות ומציג אמות מידה אלטרנטיביות. אין כלל מיקוד בטכנולוגיה יוצאת דופן, חרבות אור או פעלולים מרשימים, יש כאן שימוש במדיום כמעבדה לחקר האנושות. בכל דיאלוג פעולה או תיאור מתגלה המציאות על כדור הארץ במערומיה ומוצגת אלטרנטיבה, זו שעל מאדים – טובה יותר או פחות זו כבר שאלה פילוסופית מיסטית או תאולוגית והייתי מסווג את הספר לסוגה הזו הרבה יותר מאשר מדע בדיוני.

 במאמר מוסגר וצניעות – ספרים של ממש נכתבו וניתחו את היצירה הזו, אני רחוק מאוד מכתיבה ביקורתית הולמת על יצירה מהסוג הזה, אבל לטעמי היא אמורה להיות קריאת חובה לכל בן נוער שהוא

תמלול הפודקאסט של רן לוי על רוברט היינלין

אתם האלוהים ! גורקים אותי?

הוצאת כתר , 1980, תרגום דפנה לוי , 420 עמודים

• לא קל למצוא את הספר, הוא כבר אינו מודפס ואינו נימצא בחנויות הספרים, ממליץ לחפש אותו דרך האתר "סימניה".

בעתיד הלא רחוק ,כדור הארץ מיושב כולו וכך גם הכוכבים הקרובים אליו, האוכלוסייה האנושית גדלה בקצב אקספוננציאלי והמשימה היא למצוא כוכבי לכת נוספים המתאימים להתיישבות המין האנושי.

הנעה בין כוכבית אפשרית (חפשו בגוגל  – "מגח בוסארד")וכך מחפש המין האנושי מקום חדש לרבוץ ולהתרבות ,החללית "ליאונרה כריסטין" יוצאת למסע התיישבות עם צוות אנושי שמטרתו ליישב כוכב לכת זר.

בחללית כמה עשרות אנשים במספר שווה של גברים ונשים, כאשר החללית אמורה להאיץ בחצי הראשון של המסע ולהאט בחלקו השני. עד כאן יופי של שלד עלילתי, רעיון חביב וידוע אשר ניתן לשזור לתוכו עלילה מרתקת של יחסים סבוכים בין הדמויות בתוך המרחב המוגבל של החללית, הרפתקאות וכ"ו.

כאן המצב קצת שונה, הספר שייך לסוגת "מדע בדיוני קשה" רוצה לומר – הנה מתחילות המשוואות והפיסיקה. נכון יותר לכתוב : אם אינכם אוהבים ראליסטיות קשוחה כמו חוקי הפיסיקה בעלילה בדיונית, כנראה שהספר הזה אינו בשבילכם.

אם המילים "מהירות האור" , או יחסויות מדליקים אתכם המשיכו לקרוא.

כאשר החללית תוך כדי האצה עוברת בתוך ערפילית מתרחשת תקלה טכנית אשר משביתה את מערכת ההאטה והבלימה של החללית, ולמעשה מתקבל מצב – שהחללית מאיצה ומאיצה ומאיצה (אני משתמש במילה האצה שלוש פעמים במקום במשוואות…). ובמקום המסע המקורי שאמור היה להתרחש 10 שנים (חמש שנים הלוך וחמש שנים חזור), יש לנו לפתע חללית שאינה יכולה לעצור ולמעשה מאיצה למהירות אין סופית (המהירות התאורטית הגדולה ביותר היא מהירות האור) וכאן מונח "הזמן" מקבל משמעויות חדשות לגמרי.

אתנחתא להסבר : הספר עוסק ומציג את אחת הבעיות הקלאסיות של אלברט איינשטיין (נו ההוא עם השפם השיער המוזר והגאונות). איינשטיין גרס שהזמן זורם בצורה שונה בהתאם למהירות הנסיעה (מדובר על נסיעה בן כוכבית במהירויות אדירות ולא נסיעה במהירויות המוכרות לנו ביום יום – אלה מצייתות לפיסיקה הניוטונית), כלומר הזמן על כדור הארץ עובר מהר הרבה יותר מאשר הזמן על החללית המאיצה, (חפשו בגוגל פרדוקס התאומים).

מהו הטאו על שמו ניקרא הסיפור?! הטאו הוא ההפרש בין מהירות האור למהירות הספינה, כאשר הטאו שווה לאפס, אין הבדל בין מהירות הספינה למהירות האור, כאשר החללית שלנו טסה במהירות האור, כאן מבחינה פיזיקלית מתחילה המופרעות האמיתית, היות והזמן החולף ביקום הופך להיות מהיר מאוד (שואף לאינסוף), הזמן על הספינה עומד מלכת.

בסופו של דבר מוצאת המשלחת את היקום מגיע אל סופו, נולד מחדש ושם מוצאים חברי המשלחת מקום מחייה הולם. סוף טוב הכל טוב.

האם לקרוא?! העלילה נעה בין ההסבר הפיסיקלי הקשה לבין הדמויות עצמם והחוויות שהן עוברות, מבחינת הדמויות מדובר כאן על מדע בדיוני קשה פשוטו כלשונו, הדמויות חד ממדיות, עונות כמעט לכל הסטראוטיפים כאשר אפילו תיאורי הסקס בספר סופר מכאניים (אגב, הדבר מאפיין את ספרי המדע הבדיוני הקשה בתקופות אלה).

אני ממליץ על הקריאה בעיקר על מנת לחוות את תיאורי הסופר "מה קורה כאשר מאיצים לאינסוף" ולא כספר עלילתי פשוטו כמשמעו.

לחובבי מדע בדיוני קשה– קריאת חובה.

טאו אפס – נכתב ב1970 ע"י הסופר פול אנדרסון

הוצאת ינשוף, תרגום :רז גרינברג 238 עמודים.

לא יצא לי לכתוב כאן כמה שבועות (עיסוקים, טיסות ושאר מרעין בישין), אבל בימים גשומים אלה, אפשר לשבת בנחת, למזוג כוסית קטנה של Southern Comfort, להאזין לNightwish ולכתוב… 🙂

הפוסט הבא יוקדש לאחד היוצרים הכי מוערכים בתחום מדע הבדיוני (שבוודאות נימצא על גבול הדמדומים).

מגב הספר:

מלחמת העולם ה-2 הסתיימה בניצחון גרמניה ויפן, ומה שהיה ארצות הברית מחולק לשלוש יחידות מדיניות. במדינות החוף המזרחי שלטון גרמני-נאצי מלא. במדינות החוף הפסיפי שליטה יפנית, ובהרי הרוקיס אזור חיץ ללא עצמאות אמיתית. העבדות מותרת שוב, מעשי זוועה נעשים באפריקה. כל זה עדיין לא מספק את תאבונו של הרייך, ומותו של הקנצלר בורמן (היטלר לקה בשיטיון זה כבר) מעורר בגרמניה כוחות להרפתקת כיבוש חדשה. המכשול היחיד העשוי לעמוד בדרכם, כך יתברר, הוא דווקא הפן האנושי והמוסרי של המורשת הבודהיסטית של יפן הקיסרית.

פיליפ קיי דיק, לסופר המדהים הזה שווה להקדיש פוסט מיוחד, ברם הפעם נתמקד ביצירה בודדת "האיש במצודה הרמה" The Man in the High Castle, את האיש במצודה הרמה קראתי באחת השהיות שלי בחו"ל, הייתי לבד לחלוטין והעברתי ערב ערב במלון גשום אי שם באירופה לבד (מה שמעצים מאוד את החוויה).

הספר הוא סוג של רומן מסוג "מציאות אלטרנטיבית" קרי הוא מתאר את עולמינו שלנו אבל מדגים מציאות שלא התרחשה "באמת", הספר מתרחש 15 שנה לאחר מלחמת העולם הII , גרמניה הנאצית מנצחת במלחמה (!) והעולם החדש מחולק ל"מנצחים" (בעיקר גרמניה ויפן). הספר מתאר את אורח החיים והדמויות במציאות הכל כך שונה (שונה כמובן מהידע שלנו).

מספר דמויות בספר מחפשות וקוראות בספר "סודי" שנאסר לקריאה, הספר ניקרא "החגב עומד יציב" או בתרגום החדש יותר "יסתבל החגב" (לקוח מתוך קהלת , יב ,ה) המדגים ספר שמראה מציאות אחרת מעולם ה"אמיתי" בספר הזה מתואר המצב כפי שאנו מכירים מהמציאות שלנו (מדינות הברית מנצחות במלחמת העולם הII).

בשלב זה הגבולות בין מציאות אמיתית למציאות אלטרנטיבית מטשטשים, כל אחד מהגיבורים מסתיר משהו וכל אחד מהם נוגע-לא נוגע במציאות האמיתית או מתלבט מה היא למעשה מציאות, והאם היא אמיתית. (זה המשפט המבולבל ביותר שאי פעם כתבתי ובכל זאת אני משאיר איתו, היות והוא משקף את המצב לאשורו).

כאן היא בעצם גדולתו של הספר, המיקוד הוא לא "בעולם החדש" המיקוד הוא במתרחש במוחם של הדמויות וההתלבטות שדמויות אלה מציבות לעצמם (בדיוק כמו השאלות שהקורא שואל את עצמו), מסובך?! זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה, העלילה פשוטה נקייה ולא מכילה קטעים פילוסופים או טכנולוגים, ואיכשהו הפאזל הזה שמתאר מציאות לא ממש מתחבר לעולם "שלם" מכאן מתחילות התהיות (של הדמויות שכמובן משתקפות לקורא).

האיש במצודה הרבה נכתב ב1962 (זכה בפרס הוגו ב1963) – ומהווה בעצם סגנון בפני עצמו, סגנון אשר לא מתמקד בטכנולוגיה עילית או מסע בין כוכבים, הסגנון מתמקד בדמויות מפתח (עמוקות לשם שינוי), אבל בניגוד לדוגמה ל"מטריקס" שם משקיעים מאות מליוני $ באפקטים על מנת לתאר את המציאות החלפית והחוקים המתקיימים או נשברים בסוג כזה של מציאות, ב"איש במצודה הרמה" מדובר על כנות , הבנה והצצות חטופות במציאות אחרת שמערערת הדמות. ישנו שימוש באמצעים כמו "האי צ'ונג" משחק הדוקים הסיני אשר דוגמאות המקלות הנופלים מתורגמות לעצות והבנה כיצד יראה העתיד.

בשנת 2015 יצאה סדרת טלוויזיה , צפייה בשני הפרקים  הראשונים היא זו שגרמה לי לכתוב על הספר, הסדרה לטעמי עשויה היטב, אבל הבלבול ודיס האוריינטציה שחש הקורא לא מסוגלים לעבור למימד המסך ("מה לכל הרוחות קורא כאן, זו מציאות או חלום?"). גדולת מימד הספר דווקא היא בפשטות הנחרצת שלו, העלילה אינה מפותלת ומוגזמת (אם כי אינה מתפשרת ומלאה מושגים מתרבויות, שפות, וספרים שונים).

לא קשה לקרוא את ספריו של פיליפ קי דיק, אבל יצא לי לעצור כל כמה דקות כדי לחשוב על דבריו או על הסיפור יש לא מעט עיסוק במוות , בבדידות ושאר מושגים אשר לא מקבילים בקווי העלילה שעל פני השטח), וכמובן לתהות או לחפש מושגי תרבות שאיני מכיר

ספר נוסף ששווה להזכיר– ישראלי הפעם המתאר מציאות אלטרנטיבית הוא "השלישי" של ישי שריג.

גיבור הספר הוא הכהן השלישי של בית המקדש (שניבנה שנית), לאחר שואה גרעינית במדינת ישראל, ובנייתה מחדש תחת שלטון דתי. בניגוד לאיש במצודה הרמה, שם הסיפור הפשוט לכאורה גורם לקורא לחשוב, ולשאול שאלות לגבי המציאות, מה עדיף, היכן היינו חיים טוב יותר. "השלישי" בוטה יותר ביחס למציאות המודגמת בספר.

הפודקאסט של רן לוי – פיליפ קי דיק

ונסיים בברכה" שלעולם לא יסתבל לכם החגב" – שלא ייכפף גבכם !

האיש במצודה הרמה – פיליפ קי דיק. 1962

הוצאה ראשונה 1981 מסדה תרגום: יוסף גרודזינסקי 216 עמ'

הוצאה שניה 2012 הוצאת עם עובד : תרגום: שמעון אדף 311 עד'

לעיתים אני מתקשה לקרוא ספרות "כבדה", לעיתים אני טרוד, לעיתים אני קורא בטיסות (ורעש המטוס מפריע לי לקרוא משהו "כבד"). בעיתות כאלה אני מעדיף לקרוא משהו פשוט ולא רציני מידי, רומן רגעי, לא משהו שצריכים לחשוב או להתעמק בו, או רחמנה לצלן, ספר שכל פסקה בו יש לקרוא אותו שוב ושוב על מנת להבין או לדמיין את הסיטואציה או המיקום.

במצבים מעין אלה, אני מתאהב מחדש ברוברט היינלין, קל, מותח, חמוד לא רציני מידי.

מגב הספר :"מחר, עם שחר, תידחף דרך שער קוסמי הנפתח לתוך עולם שמימיך לא ראית. אינך יודע אם העולם שאליו אתה עומד להיכנס הוא קפוא או לוהט, מדבר או ג'ונגל. ייתכן ותמצא עצמך בתוך בצה קדמונית השורצת זוחלי-ענק; אולי תחליק על קרחון של עולם עתיק הגווע תחת קרניה של שמש עתיקת-יומין ובודדת".

'מנהרה בשחקים' של רוברט היינליין הוא סיפורה של כיתת-שרידה בעתיד שבו – באמצעות מנהרה על-חללית – יכולים בני-אדם מכדור-הארץ להיזרק לכל כוכב-לכת בערפיליות האינסופית של היקום.

סיפור שבו הושלכו ספינות-החלל לערימות הגרוטאות והצלחות המעופפות הן אגדות של סבתות לא-אינטליגנטיות.

הרעיון המנחה  בספר היא העבודה הפשוטה שהאדם גילה\יצר שער בין ממדי אשר "עוקף" באלגנטיות את מגבלת המרחק\זמן. ניתן להגיע בכל שבריר שניה לכל מקום ביקום, הדבר כמובן מייתר את ספינות החלל, וסיפרנו מתאר כיתה צעירה של סטודנטים אשר נבחנת ב"שרידה" ועוברת לכוכב לכת עוין למשך שבוע לערך ומתן ציון לסטודנט האמיץ (אלה ששרדו כמובן, שהרי מדובר על משימה מסוכנת). הכוכב "המוגרל" לטובת הבחינה הוא אקראי לחלוטין (למעט העבודה שיש בו את התנאים הבסיסים להתקיימות חיים).ומכאן הכל פתוח, חיות טורפות, קור מקפיא, מתחרים עוינים (כן, כן מזכיר את סצנות משחקי הרעב שנעשו כמה עשרות שנים לאחר מכן).

מכאן הספר מתפצל לשני כיווני עלילה, האחת היא החלק הגלוי בו על כיתת השרידה למלא אחר המשימות היום יומיות על מנת לשרוד, מים, מזון, אש ומחסה הם אבני הבניין של האדם המנסה לשרוד במקום לא נודע. חלקו הסמוי יותר של הספר מדבר על חברה, חוקים, בחירה מרצון או כפיה, נישואין וזוגיות, ובעצם משמעותה הכוללת של הקמת חברה אנושית במקום חדש לגמרי והמשמעויות שלה.

היינלין תוקף כמעט בכל ספר את "המוסד" החברתי , מתחת לרובי הלייזר (לוחמי החלל), לסכין המבריקה (מנהרה בשחקים), הסופר מעמת אותנו עם הדעות הקדומות שלנו על אנושיות וחברה, מזכיר אגב במידה מסוימת את הספר "בעל זבוב" , אולם לא "פילוסופי מידי ועמוק כמו ב"די זמן לאהבה"

ספר לא רע בכלל.

הוצאת מסדה 1955, 203 עמודים.

מגב הספר :

בראשית המאה העשרים ושלוש מתקבל שדר מן הכוכבים. איש אינו יודע מה מקורו או משמעותו. שמעון קרוג, מיליארדר ובעל חזון, מקדיש את חייו ליצירת קשר עם הכוכבים ומקים מגדל זכוכית ענקי, פלא אדריכלי שבנייתו מבוססת על עבודתם של אנדרואידים. מטרתו של מגדל הזכוכית היא ליצור ערוץ תקשורת מהיר עם התרבות הנוכרית.

בעולם שבו מיטשטשים הקווים בין אדם לרובוט ובין אנדרואידים לאקטוג´נים דמויי אנוש, יצר רוברט סילברברג, מגדולי כותבי המדע הבדיוני בכל הזמנים, משל תיאולוגי פילוסופי עמוק ורב רבדים המעלה שאלות של זהות וגורל, אלוהות, תקווה ואמונה, ותוהה מה הופך אותנו לאנושיים ולאן פנינו מועדות.

רוברט סילברברג היה יושב ראש אגודת סופרי המדע הבדיוני של אמריקה. ספריו נמכרו במיליוני עותקים ורבים מהם תורגמו לעברית. מגדל הזכוכית, מהחשובים שבספריו, נראה כיום רלוונטי מתמיד ומגש בראשונה בעברית.

"תראו הוא יגיד, לפני מיליארד שנה אפילו לא היה אדם, היה רק דג. יצור חלקלק עם זימים וקשקשים ועיניים עגולות קטנות. הוא חי באוקיינוס, והאוקיינוס היה כמו בית סוהר, והאוויר היה כמו גג מעל בית הסוהר. אף אחד לא יכול לעבור דרך הגג, "אם תעבור, תמות" אמרו כולם. והיה דג אחד שעבר ומת. אבל היה עוד דג שעבר והוא הרגיש כאילו המוח שלו בוער, הזימים שלו להטו, האוויר הטביע אותו, השמש הייתה כמו לפיד בעיניים שלו והוא שכב שם בבוץ וחיכה למוות, ולא מת. הוא זחל למטה בחזרה לחוף ונכנס למים ואמר, "תראו, יש שם עולם אחר לגמרי". והוא עלה בחזרה ונשאר שם אולי יומיים, ואחר כך מת. והדגים האחרים תהו על פשר העולם הזה. וזחלו למעלה אל החוף הבוצי ונשארו ולימדו את עצמם לנשום אוויר ולימדו את עצמם לעמוד וללכת, לחיות עם אור השמש בעיניים. הם הפכו ללטאות, דינוזאורים, לא משנה מה, והסתובבו במשך מיליוני שנים, והתחילו לעמוד על הרגליים האחוריות והשתמשו בידיים שלהם לתפוס דברים. הם הפכו לקופי אדם, וקופי האדם הפכו לבני אדם ובמשך כל הזמן הזה מעטים מהם המשיכו לחפש עולמות חדשים. אומרים להם , "בואו נחזור לאוקיינוס, בואו נהיה שוב דגים, ככה קל יותר". אולי חצי מהם מסכימים לעשות את זה, אולי יותר מחצי, אבל תמיד יש כמה שאומרים, אל תהיה משוגע. אנחנו כבר לא יכולים להיות דגים: אנחנו בני אדם, אז הם לא חוזרים. הם ממשיכים לטפס…

ספר מדע בדיוני טוב, לא צריך רק לתאר עולם שונה לגמרי, כי אם להכיל טעמים נוספים, אחד מהם הוא היכולת לגרום לנו (הקוראים) לחשוב. האם אנו בני חלוף? לאן אנו מתקדמים? מה מגדיר אותנו כמין אנושי, ומה לכל הרוחות אנחנו כל כך מיוחדים ביקום הזה (אם בכלל…).

הרעיון הגלוי בספר בבסיסיו נחקר, נכתב, ונטחן מכל זווית אפשרית , בעולם עתידי חיים זה לצד זה אנדרואידים ובני אנוש. הם חולקים ביחד את הכוכב , כאשר האנדרואיד מוצג  כמוצר ככול המוצרים (מקוטלגים, בעלי המעמד ברור לרבות תתי המעמד של סוגי האנדרואידים השונים שנועדו לתפקידים שונים). הם משמשים גורם מסייע של כוח העבודה אשר דה-פקטו עובד בכדור הארץ . עד כאן עשרות עלילות של ספרי מדע בדיוני החלו. אבל מכאן העלילה מתפתלת והטקסט הופך להיות דתי בחלקו, פילוסופי עם אמירות חברתיות נוקבות אשר ממקמות אותנו במקום שונה לגמרי מאשר "מדע בדיוני קלסי". לא תמיד ניתן להתחבר ל"לוגיקה" שהסופר מעביר, לא תמיד ישנה הבנה בין הסופר לקורא מול ההיגיון "הספרותי" אולם אין זה הדבר החשוב ביותר, הדבר המרכזי כאן נעוץ בחשיבה שהעולם הפנימי של הספר מספק לנו הקוראים. לא ניתן להתעלם מעובדה כי יש יותר ממטפורה אחת של אותם אנדרואידים אשר מתייחסים אליהם כאל אזרח סוג ג' (אין זכות בחירה, אין שוויון זכויות) המשווה היסטורית בין שחורים לבנים, דיקטטורה מעמדית , וחלק מצורות השלטון אשר רווחות עד היום בחלקים שונים בעולם.

בהקדמה שכתב סילברברג לספר "Galactic Dreamers: Science Fiction as Visionary Literature" הוא מסביר את ששאף להשיג בעבודתו: "להראות לקורא משהו שמעולם לא היה מסוגל לראות בעיניו, משהו מוזר וייחודי, משהו יפה שגורם אי נוחות, משהו שימשוך לכמה רגעים את הקורא מעבר לגבולות המוכרים לו וימקם אותו במרחב היקום, ייתן לו לרגע תוסס אחד תחושה שהוא שותף למרקם החלל והזמן וישאיר אותו שונה לתמיד, בעל מודעות רחבה יותר".  (נלקח במקור מWIKI) – לא יכולתי לנסח טוב יותר את ההרגשה שהספרים של סילברברג מעניקים.

סיפור קצר שמעביר אין ספור רעיונות בתחומי הפילוסופיה, דת, שוויון חברתי, האנושיות שלנו , הברכה והקללה. – יופי של יצירה

ציטוט נוסף ברשותכם (אני באופן אישי כל כך מתחבר אליו):

בשעת מתח או עייפות הוא נימלא מודעות חולנית לגופו המתפקד כבית סוהר שבו אסורה נשמתו. קפלי הבשר שבבטן, האי של הנוקשות התמידית בבסיס העורף, הרעד הזעיר בעפעף השמאלי, הלחץ הקל והקבוע על השלפוחית, הגירוי בגרון, הפכפוך בפיקת הברך, על עדותו להיותו בן תמותה הדהדה בו כצלצול פעמון. לעתים קרובות נראה לו גופו מגוחך, שק של בשר ועצמות ודם וצואה ומיני חבלים ומיתרים וסמרטוטים, קורס תחת מתקפת הזמן, מתפורר משנה ושנה ומשעה לשעה. מה אצילי כל כך בערמת פרוטופלזמה?, הגיחוך שבציפורניים? האידיוטיות שבנחיריים? הטיפשות שבמרפקים? ובכל זאת מתחת לגולגולת משוריינת מתקתק לו מוח אפור וערני, כמו פצצה קבורה עמוק בבוץ. בז לבשר של גופו, הגוף הלך ונרקב בשעה שבעליו עדיין השתמש בו, אבל השכל שבתוכו המריא לגלקסיות הרחוקות ביותר.

מגדל הזכוכית-רוברט סילברברג

הוצאה לאור: מובי-דיק 2012

 מתרגם : עומר כביר ,

 עמודים 270

זומבים עליך שמשון –אז במבט ראשון הספר המכובד נראה כמו עוד ספר זומבים פוסט אפוקליפטי. בשנים האחרונות טרנד הזומבים מרקיב כל חלקה טובה. בספרות, קולנוע (ואחד שיגיד מילה רעה על Milla Jovovich, היא פנטזיית הנעורים שלי !) , סדרות ואפילו אביזרים סמי-מתחכמים נגד המתקפה הגדולה.  אני לא בטוח שזומבים" מהווה ספוילר לעלילה עצמה, הספר הרבה יותר עמוק ומזה ומתמקד בילדה בת ה-10 (מלאני) – הגאונה ביותר בכיתה, ומכאן העלילה מתפתלת.

 כיאה לסופר שמגיע מתרבות הקומיקס, העלילה מתוארת בדיוק מותח, צבעוני ומהמם, ניתן ממש לראות את התמונות של הסצנות השונות, אגב גם החלוקה של הספר (קצת פחות מ400 עמוד) לעשרות רבות של פרקים מזכיר סצנה אחרי סצנה שנחתכות ל – Fade to Black, והנה אני בדיוק מגגל את שם הספר על מנת למצוא תמונה נחמדה לכותרת, ואני רואה כבר את הTrailer המהוקצע בYouTube…

יש רובד נוסף בספר, שליטה עצמית (זומבים = רוצים לאכול תמיד). מול ילדה שלא ממש מודעת למה שהיא ומגלה תכונות הרבה יותר אנושיות, רגישות, חומלות, מהדמויות האחרות בספר אשר "אנושיות לחלוטין" ברובד הזה הסופר מכה בנו עם האמירה – לא ממש משנה איזו מחלה אתה נושא, אני אשקף את ההתנהגות לקרוא, והוא עצמו ישפוט.

מגב הספר – מלני מיוחדת מאוד. ד"ר קולדוול מכנה אותה "הגאונה הקטנה שלנו." בכל בוקר מלני מחכה בתא שלה שיאספו אותה לכיתה. כשהם באים לקחת אותה, סמל פארקס מכוון אליה אקדח בזמן ששניים מאנשיו קושרים אותה לכיסא גלגלים. מלני חושבת שהם לא אוהבים אותה. היא מתבדחת ואומרת שהיא לא תנשוך, אבל הם לא צוחקים. מלני אוהבת את בית הספר. היא אוהבת ללמוד איות וחשבון ועל העולם שמחוץ לכיתה ותאי התלמידים. היא מספרת למורה האהובה עליה על כל הדברים שתעשה כשתהיה גדולה. מלני לא יודעת מדוע זה מעציב את גברת ג'סטינו.

הנערה עם כל המתנות איננו עוד סיפור על עולמנו אחרי האפוקליפסה. הוא מותחן שובר מוסכמות שלאחריו דבר לא נשאר כפי שהיה.

בקיצור ולסיכום– העביר את יום כיפור בצורה נאותה, לא יותר מידי מעבר לזה. כן, הדמויות כתובות טוב, טוב מאוד. יש יופי של עלילה ואפילו צורת הכתיבה מגוף ראשון של כל דמות, יוצר עומק המתאר לנו בעצם את אותה סיטואציה בעיניהם של דמויות שונות. זה לא ה-"מאסטר פיס" של השנה אבל בהחלט ספר מומלץ.

הוצאה לאור – יניב (הספר במקור מ2014 הודפס ב2016)

תרגום – איריס בוסקו