הוזהרנו מראש כשקיבלנו את ההזמנה ללוות את יובל לתחרות פסנתר במוסקבה. מוסקבה זה אחרת אמרו לנו, או (במבטא רוסי) "מוסקבה זה מוסקבה".
לא התרשמתי, הייתי ברוב הערים באירופה, הייתי בניו יורק ,אטלנטה, ושיקגו ראיתי מטרופולינים עצומים ,אולם דבר לא הכין אותי לחוויה כזו
נתחיל בהתחלה :
מדובר על עיר גדולה , ממש גדולה, 15 מיליון תושבים רשומים, ועוד מיליונים לא רשומים, עיר ענקית , מרושתת ברכבת תחתית בת 80 שנה, של אנשים חמורי סבר, ומעט מידי חיוכים, מיעוטם דובר אנגלית. בשעות השיא 17:30 לדוגמה ,כאשר חוזרים מהעבודה, עשרות אלפי אנשים גודשים את הרציפים ,והמראה הוא של נחיל של אנשים שמסתער על הרכבות. המטרו של מוסקבה מהווה את מערכת הדם והעצבים של הגוף הענק הזה, ניתן להגיע במהירות אדירה כמעט לכל מקום על פני העיר העצומה הזו. בימים אלה נערכת מוסקבה למונדיאל שיקום בה בשנה הבאה, תוך 9 חודשים בלבד הוקם "מעגל" נוסף נחפרה מנהרה אשר מקיפה את כל מוסקבה ובנוסף הוקמו 35 תחנות נוספות (קצב שלא יאמן בכל קנה מידה, רק נשווה לדוגמה את פרויקט הרכבת הקלה אצלנו , לוחות הזמנים והתכנון שלא לדבר על הביצוע).
יש כמה מעגלים למוסקבה, אנחנו היינו במעגל השלישי די רחוקים ממרכז העיר(למרות שהנתון היחידי החשוב כאמור, הוא המרחק מתחנת המטרו, מהרגע שנכנסים אל מערכת המטרו אין משמעות למרחק הפיזי בתוך העיר), המחירים אגב מוזרים מאוד ישנו פער עצום במחיר בין מרכז העיר אשר הולך ומוזל ככול שמתרחקים ממנו.
מבחינת מראה זו אחת הערים היפות ביותר והמטפחות ביותר שיצא לי לבקר בהם. העיר שמורה ומטופחת בקפדנות ישנה כמות עצומה של מנקי רחובות מכשירי שטיפה ו.. המון המון שוטרים בכל פינה, בכל תחנה בכל גן או אתר, המדריכה שלקחנו אמרה שבשל כך רמת הפשע בעיר כמעט אינה קיימת כמו גם העלאת רף הענישה. ההחלטה לקחת מדריכה לסיור של 6 שעות בעיר התגלתה כהחלטה ממש חכמה (וזה אגב מוטיב חוזר כמעט בכל עיר – תמיד ההדרכה שלקחנו הייתה שווה את מחיר ההשקעה). אז למדנו המון על מוסקבה מאות רבות של שנות היסטוריה צפופת אירועים, אין ספור מלחמות(מלחמות דת, שטחים, עמים אחרים) ועשרות מיליוני הרוגים, לצד תרבות עשירה הישגים אדירים של תעשייה כבדה, ותשתיות הופכים את המשפט (יש לקרוא במבטא רוסי) "מוסקבה זו מוסקבה" למשפט המאגד סביבו את כל העומק התרבותי, מלחמתי, שילטוני ודתי.
כחובב אוכל מושבע אגב, בנימת אכזבה אני חייב לכתוב שהאוכל שניסיתי וטעמתי היה ממש לא לטעמי (וזה בכדי להיות מנומס ולא לכתוב שחור על גבי לבן, שהיה ממש נורא), תיבול הוא לא חלק אינטגרלי מהמנות, הבשר הקפה דלוח (למעט התנסות אחת או שתיים), ירקות טריים הם לא החלק החזק, ואפילו המאכלים המסורתיים כמו כיסונים, פירושקי ואחרים הרבה יותר טעימים בנוסח הפולני \ הונגרי או סלובקי. נכון בורשט עשוי כמו שצריך על רצועות בשר טוב בהחלט ערבים לחיך, אבל איכשהו ציפיתי ממשינה אשר חרתה על דיגלה עושר תרבותי כמעט בכל תחום לדאוג ליצירתיות גם בתחום הזה, אולי החוויה שלי הייתה של אוכל סגפני רדוד ותפל ואולי לא אכלתי במקומות הנכונים – שאלה זו נשארת פתוחה
אבל היי, נסענו לתחרות פסנתר אז הנה כמה תובנות אני מגיש לכם את המסקנות על המגש:
לאחר מספר ימים פיצחתי את השיטה, הבנתי איך המערכת עובדת, ואיך לכל הרוחות ילדים כל כך קטנים מנגנים כמו פסנתרנים עם עשרות ניסיון, מצאתי את עצמי נכנס לחדרי התחרות (תחרות כלי מיתר, כלי נשיפה, כלים חשמליים, הרכבים, שירה, ריקוד – אלפים רבים של מתחרים מכל הגוש המזרחי לרבות סין, טאיוואן וקוראה).
אז העיקרון עובד כך : קח אחד ילד צעיר (יש לומר במבטא רוסי!) רצוי בגיל 4-5, שים אותו בבית ספר למוסיקה לפחות ל14 שנה בתוך המערכת וגם הוא יהיה מוסיקאי (ברוסית "מוסיקאנט"). בבית הספר שבו אנו מתארחים הוא בית ספר במימון המדינה ההורים אינם מוציאים רובל אחד מהכיס, יש בו 4 קומות ומאות (מאות רבות) של חדרי מוסיקה,
בחדרי המוסיקה יש מאות פסנתרים, כינורות, כלי נשיפה וכל כלי נגינה אפשרי לרבות כלים מסורתיים עתיקים ואפילו עוגב, כל זה משולב עם ציוד אולפני חדיש – מוניטורים, מחשבים כרטיסי קול וכד', וכמובן עשרות כיתות ללימוד תאוריה, יום הלימודים מתחיל ב7:30 ומסתיים בדרך כלל ב18:00 הלימודים מתבצעים בצורה ספירלית, כלומר מתחילים ללמוד חלק קטן של יצירה חשובה ומשפיעה בגיל מאוד צעיר וכל שנה ככול שהילד מנוסה יותר מעמיקים ולומדים חלקים קשים יותר, הלימודים משולבים עם לימודי אומנות כללים כלומר מושגים בספרות, ציור היסטוריה של האומנות וכד', לילדים כמובן יש מערכת חינוך "רגילה לחלוטין" נוסף על המוסיקה.
המכונה עובדת כך (מצטער זה השיר שעלה לי בראש כאשר ראיתי איך בית הספר בנוי), מבוקר ועד ערב לומדים, מתאמנים, מנגנים וחוזרים הביתה בערב או בסופי שבוע, כן יש כאלה שנשארים לישון שם. אגב בית הספר, ניקרא בית הספר ע"ש בלאקירב שהיה מנהיג של 5 מלחינים אשר חרטו על דגלם כתיבה של מוסיקה קלאסית רוסית, אחד מהחמישה היה צאזר קיואי שאותו ניגן יובל, כך שלבחירת היצירה וניגונה במקום הזה הייתה משמעות עצומה (ותודה כמובן למורה אלה, על ההבנה, הרגישות והידע בבחירת היצירה).
בבית הספר עושים שיעורים, יש חוגי העשרה (כמובן באומנויות שונות) ומתאמנים ללא הפסקה. ואז לפתע זה הכה בי, ברגע שמוציאים (או מצמצמים לחלוטין) את הדבר הזה שנקרא "זמן פנוי" לילד פתאום מתפנות עשרות שעות בשבוע שניתן להקדיש ללימודים מפרכים ולאימונים חוזרים ונשנים.
רמת המשמעת כאן היא אבסולוטית, כן ,הילדים צוחקים, מחייכים ומשתובבים ביניהם, אבל ברגע שהם פונים למורה או מתאמנים הם הופכים לאנשים אחרים לגמרי. חמורי סבר ורציניים, הקשיחות כאן מדהימה, ילד מלווה במורה לא הגיע במועד לתחרות (איחור של 20 דקות), וקיבל "נייט" –אתה לא מתחרה. ברור לגמרי שניתן היה להתגמש ולהכניס את הילד על מנת שישמעו אותו , אבל גמישות או "לזרום" היא מילה גסה ואפילו מעליבה. אין כאן גמישות יש שיטה וכל חריגה מהשיטה לא מתקבלת בהבנה ולמען האמת לא מתקבלת בכלל.
אני מגרד בראשי ומנסה להבין, היתרון העצום הוא כמובן הרמה, אין שום ספק שמגדלים כאן נגנים אומנים אבסולוטיים עם בסיס מוסיקאלי שלא ניתן לחקות בארץ. מצידו השני של המטבע האם לקחת לילד את "הילדות" ואת זמנו הפנוי ולמלא את החלל הזה בחומר לימודי מטיב באמת עם הילד? האם החינוך הנוקשה, חינוך למצוינות ללא פשרות מתאים בכלל לחופש אומנותי או סוגר עליו , לשון אחר, בסיס של ידע וטכניקה מעולה יכולה להתקבל תוך השקעת זמן אדירה , אבל "חופש" , "זמן פנוי" וריכוז בדברים שאינם "החומר שיש ללמוד" דווקא מטיבים ומפרים את היכולת האומנותית?
בחזרה למציאות :רמת המתמודדים הייתה מדהימה, כלל לא עוסקים כאן בטכניקה \ טעויות \ או רמת ביצוע, נקודת המוצא היא שהיצירה המוסיקאלית מוגשת בצורה מושלמת לחלוטין ,אין כלל מקום לטעויות, השיפוט או השיח בין השופטים הוא בדרך כלל על ה"רגישות" , והגשת היצירה , כיצד המתמודד הבין את היצירה ובחר לבצע אותה והאם הוא "נגע" בשופטים.
זה בהחלט נשמע כמו "כישורים רכים" או קשה מאוד לשיפוט אבל מסתבר שיש סולם שלם של דרכים לשפוט את היצירות השונות. ואלה, (המורה למוסיקה של יובל) אמרה וצדקה שהחלק החשוב הוא לשמוע את המתמודדים האחרים, על מנת לנתח ולהבין את היצירות של כולם, ובהתחלה יצירות שנראו לי מרשימות מאוד ובעלות ביצוע לא פחות ממושלם לאחר שהוסבר לנו מה בדיוק צריך לשמוע, היכן החלקים הרכים היכן החלקים הנוקשים של היצירה נחשפים לפנינו גוונים נוספים עמוקים הרבה יותר מאשר "שמיעה שטוחה". גם ההערות לתלמידים לא נוגעות לרוב לביצוע הטכני (קרשנדו ,פיאנו, פורטה) אלה נוגעות לביצוע הרגשי , תראה כועס, תגיש מהוסס, בחלק הזה תראה כאילו אין לך חשק, ולאחר מכן נוגה ועצוב.
לגבינו באופן אישי? יובל ביצע את היצירות בצורה מרשימה, יובל ביצע 2 יצירות האחת של מלחין רוסי (חלק מכללי התחרות הוא לנגן מלחין רוסי במקרה הזה -op. 64, Nr. 16 -César Cui ) ואת היצירה הלוליין ( Yuval Alfandary – Ernst Toch – Der Jongleur – שנוגנה בקצב מהיר ביותר) לאחר הביצוע אמר יובל (כמו כל פסנתרן) שהיה יכול לעשות את זה הרבה יותר טוב, אבל… כנראה שהצליח כי קטפנו את המקום הII המכובד ועברנו את המתחרים ממוסקבה, סרביה, אוקראינה, סין והאחרים, למעשה את המקום הראשון לקח ישראלי נוסף ועמית של יובל (אסף גרון המדהים).
אז יש לילד תעודה, מדליה והמון חוויות…
ולי יש עדיין מחשבות האם צורת החינוך שלנו בארץ טובה מגדלת ותומכת באומנים או אומנות? מה טוב ועדיף (אם בכלל נוכל לקבוע), ילדות חופשית יותר או משמעת נוקשה יותר?
יומנו "המסעיר" של האיש השביר 