הממלכות שמעבר – תורגם על ידי משה רט

מתוך "The Man who Lost his Mind", מאת ג'ון מאנגרום, בתוך The Forgotten Children.

מתוך יומני המחקר של ד"ר שון מק'קלינטוק, דוקטור בבית ההבראה סולברידג', מורדנטשייר:

כזו ממלכה מסתורית היא הנפש. לעתים תכופות, בסוף המשמרת שלי, אני נושא את מבטי אל דיוקנו של המייסד הנערץ של סולברידג', דוקטור ג'רמיין ד'הונאייר, ותוהה האם באמת למדנו משהו נוסף על סודותיה של הנפש מאז זמנו.

הנפש יכולה להתעוות ולהתפתל, יכולה להסתיר את העבר או לשכתב אותו. רבים בעולמנו הנם חלשים מכדי לשאת את כובד משקלם של החיים; הם נסוגים לתוך עצמם, או מתפרצים לעבר העולם שהם חושבים שפגע בהם. בתאים שבמוסד זה, וביומניהם של עמיתיי למקצוע, ראיתי תיעודים רבים על קריסתה של הנפש. כזה הוא מקצוענו, וצערו של אדם הוא משהו שלמדנו לקבל. מדוע אם כן הדיווח המסוים הזה משתהה בתוך צללי נפשי?

התיעוד הבא הובא אלי על ידי זוג נוסעים. למרות שהוא נשמע דמיוני ביותר, אבקש מכם להעניק לסיפורם שיקול דעת ראוי. למרבה הצער, זהו סיפור שייתכן שטרם נשלם.

ישנם אנשים בארצות אלה הטוענים שברשותם יכולות מנטליות מעבר לגדר הטבעי. הדוגמא שעולה מיד במחשבה היא האמונה התפלה הרווחת לפיה הויסטאני יכולים להביט לתוך עתידו של האדם או עברו, אולם נתקלתי בסיפורים אחרים על אינדיבידואלים שהפגינו כוחות נפשיים בלתי רגילים. אפילו שמעתי שכמה אנשים הציבו להם למטרה לחקור את אותם אזורים "על-טבעיים" של הנפש בכל הבהירות המדעית בה משתמשים אנשי מקצוע כמונו לחקר הנפש "הטבעית". למרות שמעולם לא פגשתי אדם כזה, הם קוראים לעצמם "פְּסָיוֹנִיצִיסְטִים", וקוראים ליכולות הנפשיות שהם משתמשים בהן "פְּסָיוֹנִים". אלה הם אנשים המעבירים את חייהם באוקיינוסים המסתוריים של הנפש, מותחים את תודעתם לתוך מים בלתי ממופים. ונראה שלפעמים, כאשר אדם מפליג לתוך ימים חסרי גבולות, הוא עלול להיתקל באיים שאף אדם לא אמור היה להגיע אליהם.

זהו סיפורו של פסיוניציסט אחד שכזה, שסופר לי בידי חבריו המודאגים. לשם הדיווח, אניח שמה שהם מספרים לי הוא נכון; לכל הפחות, אני מסיק שהם מאמינים לכל מילה ממנו. שמו של אותו האיש הוא מָרְקוּ ו___, ומצבו הנוכחי אינו ידוע. יוצא בּוֹרְקָה במקור, נסע האיש בלוויית קבוצה קטנה של חברים, והיה זה במהלך נסיעה בארצות הדרומיות שסיפורו הפך לעניין עבורנו. למרות שחבריו של מָרְקוּ טענו שהיה מוכשר למדי בשימוש ביכולות הפסיוניות, נראה שמָרְקוּ עשה את כספו בשולחנות ההימורים. ככל הנראה ניחן מָרְקוּ ביכולת להביט לתוך מוחותיהם של אנשים אחרים, ומדי פעם היה מסוגל לתקשר באופן מנטלי באמצעות מחשבותיו. אין צורך לומר, הוא היה שחקן קלפים אומן. חבריו של מָרְקוּ תיארו אותו כאדם עליז ונינוח, שליו גם אם לא לגמרי ישר, הנתון לפרקי זמן של הגות שקטה. לא היה לו עבר של התנהגות אלימה או בלתי רציונלית.

הדיווח על התמוטטותו של מָרְקוּ מתחיל לפני שלושה חודשים, בהיכל הימורים בזיידנבורג. מָרְקוּ היה המהמר; שני בני לווייתו (ארטור ס___ ולידיה ק___, גם הם מבורקה) היו שם למקרה שהאנשים שמָרְקוּ הביס בקלפים לא יקבלו טוב את ההפסד. לפי דיווחם, התוכנית הזו פעלה היטב במשך זמן מה. באותו הלילה, מָרְקוּ ושני בני לווייתו שהו בפונדק זיידנבורגי מפוקפק טיפוסי, משחררים כמה מקומיים ממטבעות הנחושת שלהם. בחוץ הבריח גשם כבד את רוב הלקוחות, אולם את אלה שכבר היו בחדר האורחים של הפונדק ניתן היה לשכנע בקלות לשבת ליד האש ל"רק עוד סיבוב אחד". במשך מספר שעות, הביט מָרְקוּ מעבר לחושים כדי לשלוף את מחשבותיהם של יריביו, וכמובן שהצליח היטב. ככל הנראה, השימוש באותם כוחות פסיוניים הוא מתיש, ומָרְקוּ היה מוכן לפרוש לאותו הערב. לפי כל הדיווחים היה זה לילה מוצלח.

ואז נכנסה לקוחה לפונדק, גלימתה משוכה במהודק סביב גופה, ברדסה מכסה את ראשה כדי להרחיק את הגשם. לפי דיווחו של ארטור, העיף מָרְקוּ מבט לעבר האורחת, ואז הביט שוב בקלפיו. רגע לאחר מכן, כאילו חטף הלם גופני, הלבינו פניו של מָרְקוּ; ראשו זינק בחטף לעבר האורחת, הסוגרת עדיין את הדלת מאחוריה. מָרְקוּ קפץ על רגליו, מפיל את הכסא מאחוריו, והתפרץ לעבר האשה. לעיניהם ההמומות של כולם, תלש ממנה מָרְקוּ בגסות את הברדס כשהוא חושף… פנים רגילות לחלוטין של אשה מבועתת. מָרְקוּ נסוג לאחור, מתנצל, נראה המום ומבולבל כמו כל השאר. בעל הפונדק "הציע" שיפרשו לחדריהם, וזה היה סופם של משחקי הקלפים לאותו הלילה. במעלה המדרגות, ניסה מָרְקוּ להסביר את תגובתו הפתאומית, המטורפת. כאשר הציץ לעבר האורחת, הוא נשבע שהבחין מזווית עינו בזרוע מישוש ורדרדה, מבהיקה, דמוית חבל, שהזדחלה מתוך צללי הברדס, רק כדי לסגת בחזרה למקום מחבואה במהירות בה הופיעה. הוא הגיב מתוך פחד, אינסטינקט בסיסי ראשוני של הילחם או ברח. לא היה לו הסבר למה שחשב שראה. לאחר אירוע מטריד זה, שבו החיים למסלולם הרגיל למשך יותר מחודש.

התקרית הבאה התרחשה באנגראד. האירוע ההזייתי של מָרְקוּ כמעט ונשכח, והשלישיה המשיכה לנסוע ממשחק קלפים אחד למשנהו. במהלך פרק זמן זה, המשיך מָרְקוּ להשתמש ביכולותיו המנטליות בדרכו הרגילה.

התקרית הבאה הגיעה מדיווחה של לידיה ק___. נראה שמָרְקוּ ולידיה היו יותר מאשר ידידים; בזמן האירוע, פרשו השניים לחדרו של מָרְקוּ לאחר לילה מוצלח. לידיה דיווחה שהיא כבר נרדמה. לפתע העיר מָרְקוּ את לידיה ברעש ניכר; ברגע שהתעוררה, שיכנעו אותה תגובותיו של מָרְקוּ שהם תחת התקפה! אבל לא היה שם דבר. מָרְקוּ היה בפניקה, ספוג בזיעה קרה. הוא היה בבירור מפוחד מאד ונראה מבולבל. ברגע שהעיר את לידיה, הדליק מָרְקוּ את מנורת הלילה, שלף פיגיון מתרמילו, והחל למשש את קירות חדר הפונדק, כאילו הוא מחפש משהו. רק לאחר כמה הפצרות הצליחה לידיה לשכנע את מָרְקוּ לזנוח את חיפושו המוזר ולספר לה מה קרה.

סיפורו של מָרְקוּ היה מוזר. הוא שכב במיטה, מוחו רגוע, נסחף באיטיות לעבר השינה. ואז, מתוך השקט, שמע רעשים. הרעשים היו בתחילה בקושי מורגשים, אבל נראה היה שהם הולכים ומתקרבים. כאשר הגיעו לשיאם, עדיין היו הצלילים רכים ומרוחקים. הצלילים הלא-טבעיים הללו, הצלילים המזדחלים, המתחככים הללו, נשמעו כצלילים של תנועה במקום אחר כלשהו בבניין, אולם מָרְקוּ לא יכול לומר מאין הם מגיעים. מָרְקוּ תיאר את ההפרעה כ"הלחישות הגרוטסקיות המרתקות ביותר".

ואז הגיע ריח חזק לאפו של מָרְקוּ, צחנה חומצית, מלוחה. למשך רגע אחד, בחדר החשוך, הבחין מָרְקוּ בצורות מוזרות, לא-טבעיות, מגיחות מתוך הקירות, כמו רוחצים המתרוממים לאטם מעל פני המים באגם. הצורות הללו היו יצורים; דברים מוזרים, מחרידים ובלתי אנושיים. למרות שצורתם היתה אנושית במעורפל, הם לא היו כאלה כלל וכלל. בשרם הלח המבהיק היה בצבעו של פצע מזוהם. בראשיהם היה יותר מן הדיונון מאשר מן האדם; פניהם היו עשויים מזרועות מישוש רוטטות, נשלחות, והם פנו להביט במָרְקוּ בעיניים שחורות בולטות.

מָרְקוּ טען שהיצורים הזרים הביטו בו בעיניהם חסרות ההבעה למשך נצח, אולם הוא הודה מאוחר יותר שכל ההיתקלות עד אותה נקודה לא נמשכה ככל הנראה יותר מכמה שניות. הוא צרח בפניקה, מנער את לידיה שתתעורר. באותו רגע נעלמו הדברים הזרים לחלוטין. הוא חיפש בקירות אחר מעברים נסתרים, אך לא מצא דבר, ולא היה מסוגל להירדם שוב באותו הלילה. כמו עם ההזיה הקודמת, מָרְקוּ לא יכול היה להציע שום הסבר למה שחווה. התקרית הותירה את מָרְקוּ מזועזע קשות. הוא הפך לעגמומי ושקט. מכיוון שלא היתה לו הוכחה כלשהי שמשהו אכן התרחש באחת מהתקריות, ארטור ולידיה נאלצו לפקפק בשפיותו של בן לווייתם. הם הסכימו ביניהם לפקוח עין זהירה על מָרְקוּ. הם קיוו שאותן ההזיות תתגלינה כאפיזודה בודדת. תקוותיהם היו לשווא.

אנו שבים אל מרקו שלושה שבועות מאוחר יותר. למרות מצבו המעורער של מרקו, המשיכה השלישיה במסעותיה, ומרקו המשיך להשתמש בכישוריו הפסיוניים על בסיס קבוע. בזמן התקרית הבאה הם שהו ברוטוולד. אם מרקו סבל מהזיות נוספות כלשהן במהלך פרק זמן זה, הוא לא הודה בהן. היתה זו שעת ארוחת הערב, וארטור ולידיה היו בחדר האורחים, מחכים שבן לווייתם ירד ויצטרף אליהם. לפתע נשמעו צרחותיו המבועתות ממעלה המדרגות. הם שמעו אותו משתולל בחדרו, אך לפני שיכלו לרוץ אליו הופיע מרקו כשהוא מועד במורד המדרגות, משליך את עצמו ממש במאמץ מטורף להימלט מזוועה בלתי נראית כלשהי. לא היה שם דבר שרדף אותו, ודבר לא נמצא במעלה המדרגות. חדרו של מרקו היה מבולגן, אולם היה ברור שהוא עשה זאת בעצמו בבהלתו המטורפת.

שעה מאוחר יותר, נרגע מרקו דיו כדי להסביר את פעולותיו. הוא טען שהיצורים המוזרים באו אליו שוב, ומסר פרטים תואמים ל"התקפה" הקודמת. אולם הפעם ידע שאינו חולם, וההזיה נראתה אמיתית אפילו יותר. הוא טען שכאשר השליך את עצמו במורד המדרגות, הישויות זינבו ממש בעקביו. מרקו בקושי יכול היה להאמין שאף אחד אחר לא ראה דבר.

ארטור ולידיה חששו מבן לווייתם, והחלו לתהות שמא מרקו מהווה איום לעצמו או לאחרים במהלך אותם התקפים אלימים. לידיה עברה לשהות בחדר נפרד. באשר לו, מרקו נעשה זועף וחשדן, כעוס בבירור על כך שאיש לא האמין לטענותיו המדהימות. מרקו התעקש להמשיך בעסקיו, אבל נעשה יותר ויותר פרנואיד.

יותר משבוע חלף, ומרקו לא סבל עוד התקפות הזייתיות. עם זאת, מצבו הלך והתדרדר. מרקו הבהיר שהוא לא מוכן שיהיו אנשים מאחוריו, וגם לא לשבת בגבו לקיר. נראה היה שדעתו מוסחת לעתים תכופות, ודעתו של ארטור היא שמרקו עשה שימוש תכוף ביכולותיו הנפשיות כדי להציץ לתוך מוחותיהם של הסובבים אותו, ככל הנראה מתוך מחשבה פרנואידית שאויביו אורבים מאחורי אותן פנים רגילות. ארטור ולידיה ניסו להניע את מרקו בעדינות לכיוון מורדנטשייר (מתוך כוונה להביא אותו לסולברידג' לבדיקה); הם הספיקו להגיע עד האבלניק כאשר גילתה לידיה בדיוק עד כמה שפיותו של מרקו התדרדרה.

בסופו של אותו היום, מרקו לקח את לידיה לצד וביקש ממנה להישאר איתו. הוא אמר שהוא פוחד להיות לבד, משום שהוא יודע ש"הדברים" באים לתפוס אותו. כאשר לידיה התנגדה, מרקו התוודה שהוא יכול "לחוש אותם" סובבים אותו. הצחנה המטונפת שלהם היתה תמיד בנחיריו. ברגעים שקטים, יכול היה לשמוע את הצלילים המתחככים, המזדחלים שלהם. ומזווית עינו, יכול היה לראות אותם. הם הקיפו אותו. איכשהו, חש מרקו שאותם דברים רצו בו לשם מטרה איומה, בלתי נתפסת כלשהי, אבל שנוכחותה של לידיה הועילה איכשהו לשמור אותם "בחוץ".

לידיה היתה מזועזעת, אבל הסכימה להשגיח עליו. בארבע עיניים, היא הודיעה לארטור שמרקו מתנודד על סף הטירוף, והם החליטו להביא את מרקו לסולברידג' מהר ככל האפשר. הם הצליחו להגיע עד ווטרפורד, כפר קטן מדרום למורדנטשייר, לא הרבה יותר מתחנת דרך עבור נוסעים. מרקו היה פרנואיד בעליל, משוכנע שהיצורים הלא-אנושיים שלו נמצאו תמיד ממש מעבר ליכולתו לחוש בהם, והוא המשיך להשתמש במתנותיו הפסיוניות כדי לראות מעבר לראייתו, בתקווה לעמוד על המשמר.

הדיווח הבא הוא שילוב של עדויותיהם של ארטור ולידיה. הם לקחו חדרים באכסניית מיטה-וארוחת-בוקר בווטרפורד, והתיישבו לאכול ארוחת ערב בחדר האורחים. בעל המקום ושני אורחים נוספים היו נוכחים אף הם. ממש אחרי השקיעה, ניסו לידיה וארטור להסביר בשקט וברוגע את כוונותיהם למרקו. את מה שהם טוענים שקרה אחר כך, יש לקחת בערבון מוגבל; שניהם היו במצב נסער ביותר כאשר היו עדים לאירועים אלה.

מרקו בהה בהם מעבר לשולחן, פרוע, קדורני ודומם. ארטור האמין שמרקו השתמש במתנותיו הנפשיות כדי לסרוק את מוחותיהם, מחפש סימנים לבגידה. ארטור ולידיה אמרו שניהם שראו את מבטו של מרקו עובר מפניהם לחלל בלתי ידוע כלשהו מאחוריהם. הם טוענים שהמנורות והאש הבוערת באח התעממו כולם, עד שלא הפיקו יותר מזוהר ארגמני קלוש שלא האיר כמעט את החדר. ברגעים שלאחר מכן, היתה הפסקה בלתי נוחה כאשר עיניהם של כולם הסתגלו לחשיכה. ואז הגיעו נפץ הברק הראשון, וצרחתו ההיסטרית של מרקו. בעוד סערה חשמלית התפרצה לפתע בחוץ, השליך מרקו את עצמו לזרועות הטירוף, שולף פגיון מוסתר ומתנהג כמו חיה בכלוב. כל הבזק ברק העצים את חרדתו של מרקו, והוא החל לצווח מילים חסרות פשר ולהגיב כלפי האנשים שסביבו כאילו היו שדים הנוגסים בבשרו!

ארטור ניסה לרסן את חברו; מרקו הצליף בפיגיון, פוער חתך בזרועו של ארטור. ארטור נפל לאחור, אוחז בזרועו. לרגע אחד, רפרף גיחוך מעוות על שפתיו של מרקו, כאילו הוא מחשיב את פציעתו של חברו לניצחון, אבל אותה ארשת ניצחון נמוגה במהרה. עיניו של מרקו התבהרו לרגע, והוא הביט סביבו, מפוחד אבל ככל הנראה מודע שוב לסביבתו. מביט לעבר לידיה, שמט מרקו את הפיגיון לרצפה ואחז את פניה בשתי ידיו, לוחץ את מצחו לשלה. שניהם צרחו יחד, ולידיה קרסה לרצפה. הטירוף השתלט שוב על מרקו, והוא נמלט מהחדר בצרחות, שועט במעלה המדרגות. ארטור רדף אחרי חברו, חושש שהאיש עלול לגרום נזק כלשהו לעצמו. ארטור נשבע שהיה במרחק לא יותר מצעדים ספורים מאחורי מרקו, ושבחשיכה יכול עדיין לשמוע את זעקותיו המבוהלות. אולם כאשר הגיע ארטור לראש המדרגות, מרקו לא נראה בשום מקום. ארטור יכול היה עדיין לשמוע את צרחותיו של מרקו, אך הללו הלכו והתרחקו עם כל רגע חולף.

ארטור סרק במהירות את הקומה השניה, שהיתה קטנה מלכתחילה. ארטור לא הצליח למצוא את חברו, ולאחר כמה רגעים הצרחות נמוגו לחלוטין. מרקו ו____ נעלם. נמוג ללא זכר. הסערה בחוץ גוועה באותה מהירות בה הופיעה, והאורות שבו למצבם הרגיל. זרועו של ארטור עדיין דיממה, לידיה עדיין שכבה מסוחררת על הרצפה, ושאר הנוכחים היו עדיין בהלם, אבל כל סימן למרקו ולטירופו האל-טבעי נעלם.

לידיה וארטור הגיעו למורדנטשייר למחרת ומסרו לי את הדיווח שהצגתי הרגע. הרגע האחרון של מרקו ולידיה סיקרן אותי; למרות שחוותה משהו בלתי רגיל, לא נותר בה כל זיכרון של הרגע. על פי בקשתי היא איפשרה לעצמה לעבור היפנוזה. הכנסתי את לידיה לטראנס, והצלחתי לחקור את אותו זיכרון מודחק וללמוד מה היא חוותה. ברגע הצלול האחרון של מרקו, הוא שלח את מחשבתו לעבר לידיה, נפש לנפש. כאשר הוא נצמד לשפיותה, היא ראתה את המחזה מבעד לעיניו. מה שמרקו חווה היה החומר ממנו עשויים סיוטים.

מרקו ראה את עצמו במקום זר, בלתי מוכר. למרות שהיו לו אותם המימדים הבסיסיים של חדר האורחים בו עמד בפועל, הקירות, התקרה והרצפה היו עשויים מאבן מחוספסת אדמדמה. באוויר שרתה צחנה עבה, מלוחה, וזמזום חדגוני נשמע באוזניו. חמישה מאותם יצורי זוועות זרים, דמויי אדם, הקיפו אותו. שלושה אחזו בו; אחר אחז בזרוע פצועה, שנוזל עכור דלף מחתך פעור בה. הוא מצא את עצמו נאבק באחת המפלצות, אצבעותיו משתלבות בזרועות המישוש הרוטטות על ראשו של היצור.

אבל מרקו ואותם חמישה יצורי שטן לא-אנושיים לא היו הנוכחים היחידים. מרקו חש בנוכחותה של אינטליגנציה רחבה, בלתי נודעת, הולמת בנפשו, מבעבעת לתוך הסדקים שבשכלו. היתה זו אותה האינטליגנציה שהושיטה את עצמה לעבר מוחו.

הכנסתי את לידיה ק____ לסולברידג' לבדיקה נוספת, והנחתי לעמיתיי להסיק מסקנות משלהם. אינני בטוח כרגע איך עלי להתייחס לדיווחים אלה. האפשרות הסבירה ביותר היא שמרקו ו_____ נמלט לתוך הלילה, ועדיין אורב באיזור, סובל מהזיות מסוכנות ופרנואידיות, מאמין שהאנשים שסביבו הם מפלצות נתעבות. אם כך הדבר, הוא מהווה סכנה ברורה לעצמו ולאחרים, ועדכנתי את השריף המקומי שלנו פינהאלן על האיום שמהווה אותו מטורף קורא-מחשבות.

אבל מוחי אינו מסוגל להניח לנושא. ככל שאנסה, איני יכול לקבל לחלוטין מסקנה זו. בעודי עובר על רישומי הטיפול, עלתה בדעתי אפשרות שניה, נוראה יותר. איני מתיימר שביכולתי להוכיח משהו ממה שאני עומד לטעון; זוהי אפשרות בלבד.

לפני התהפוכה הגדולה, היתה ארץ בדרום שהיתה ידועה בשם בְּלוּטְסְפּוּר. היה זה מקום של טירוף, שהנוסעים המעטים שחזרו ממנו שבו לעתים נדירות כשהם שפויים בנפשם. משהו מהותי בטבעו של של אותו מקום שומם ניפץ את המוח בן התמותה. היו גם סיפורים פנטסטיים על יצורים מעוותים, דומים לאלה שמרקו טען שרדפו אותו, אם כי לא מצאתי דבר ברשומות המציין שקיומם של יצורים כאלה הוכח אי פעם. כאשר בְּלוּטְסְפּוּר נעלמה, כולנו החשבנו את עצמנו בני מזל על כך שנפטרנו ממנה.

אבל חוששני שבְּלוּטְסְפּוּר לא עברה מן העולם. היא פשוט נעה אל מעבר לגבולותיו של עולמנו, ממש מעבר לחושינו. בְּלוּטְסְפּוּר נמצאת מעבר לראייתנו, וכך גם אנחנו מעבר לחושיה. אבל ישנם כאלה המבקשים לראות רחוק יותר מהחושים, לחקור את הממלכות הנפשיות שמעבר. חוששני שאחת מאותן ממלכות שמעבר היא בְּלוּטְסְפּוּר, ביתה של אינטליגנציה כלשהי, רחבה, רעבתנית ולגמרי לא-אנושית. כאשר אותם "פסיוניציסטים" מותחים את תודעותיהם מעבר לגבולותיו של עולמנו, הם נוגעים בגבולותיו של אותו אינטלקט. משטעמה את תודעתו של הפסיוניציסט, האם זה כה מופרך להאמין שאותה אינטליגנציה מסתורית מסוגלת לשלוח את ידה, למצוא את אותה נפש קטנה, ולטרוף אותה?

אין לי תשובה לכך, ואני מתפלל שלעולם לא אמצא אותה.

ד"ר ש. מק'קלינטוק

בית הבראה סולברידג'

מורדנטשייר שעל הים

חודש לאחר מכן

"מָרְקוּ?" ההתפרצות הזו של לקוח שישב ליד החלון הגדול משכה לפתע את תשומת ליבנו. כשהוא מביט החוצה אל הרחוב שטוף השמש, נראה האיש המגודל, הקירח, כאילו ראה רוח רפאים.

"מָרְקוּ!" הזר זינק מכסאו, בוהה מבעד לחלון למשך רגע נוסף לפני שפרץ החוצה דרך הדלת.

* * *

…האיש המגודל הוביל פנימה את חברו, הרזה יותר והפרוע, קרא לבעל הפונדק וביקש ששתי ארוחות ערב יובאו לחדרו. בעל הפונדק רטן משהו לא מחייב, והאיש המגודל, חיוך רחב על פניו, חלף מולנו יחד עם חברו הנבוך למראה בדרכם למדרגות.

כאשר עברו ליד שולחננו, גלש מבטו של האורח לעברי בעודו סוקר את החדר. אולי החום יוצא הדופן השפיע עלי, אבל כשחלף עלי מבטו של האיש הפרוע, יכולתי להישבע שהרגשתי את מגעו הרירי, המעקצץ, כאילו רשת של עכבישים הזדחלה על מוחי…

* * *

…המחזה שקידם את פנינו היה מוזר כשם שהיה מבעית. האיש המגודל היה רכון על ברכיו, עיניו מגולגלות לתוך ראשו ואבריו מפרכסים בעוויתות אקראיות. חברו הפרוע רכן מעליו, עומד לצדו ואוחז את ראשו של האיש המגודל בכפות ידיו. למעשה, הזר השרירי הצמיד את פיו לצד גולגלתו של חברו, לסתו פעורה לרווחה ושפתיו חתומות סביב אוזנו של האיש המפרכס.

הזר המוזר העיף מבט לעברנו, ושוב יכולתי לחוש את מבטו מפעפע דרך עורי. נראה היה שהוא בולע משהו – יכולתי ממש לראות משהו מחליק במורד גרונו – ואז שיחרר את בן לווייתו, שקרס לרצפה ושכב ללא ניע.

כשהוא מוחה את הדם משפתיו, הזדקף הזר, מאמץ יציבה כמעט מלכותית. באיטיות, מעצב בזהירות כל הברה, מילותיו מזמזמות באוזניי, דיבר אלינו ברוגע.

"קחו אותי אל זו שראתה"…

* * *

…השריף חלף על פנינו ועמד בפתח, מבחין במחזה הקודר אותו ראינו קודם. הוא הביט בגופו של האיש המגודל, שרוע חסר חיים על הרצפה, ומלמל משהו מתחת לאפו. ואז, בעודו שומר את מבטו על הזר, הקיש באצבעותיו לעבר אחד מסגניו.

"הקסדה".

הסגן הגיש את החפץ המבוקש, קסדת מתכת כבדה שיכולה לכסות את הראש כולו. כשהקסדה בידו, התקדם השריף אל תוך החדר, סגניו גולשים פנימה אחריו. השריף הביט ישירות אל תוך מבטו השמנוני של הזר. למרות שעיניו מצמצו, קולו נותר יציב כפלדה.

"מָרְקוּ וָאסִילִיס, אתה נתון במעצר. אינך מודע למעשיך, ואיננו רוצים לפגוע בך, אז פשוט בוא בשקט. אל תגרום לנו להשתמש בכוח".

הזר – מרקו ואסיליס – עיקם את שפתיו בניסיון מעוות לחיוך. רגע לאחר מכן הצר את עיניו, רק קמעה… והשטף פגע בנו.

מוחי הותקף בחזיונות בלהה של דברים מזדחלים, חסרי צורה, בעולם חשוך, של זרועות מישוש רכות גולשות לאורך כל סנטימטר של עורי, ושל זוועות לא אנושיות שלא ניתן לתארן במילים!…

* * *

…ד"ר מק'קלינטוק שב למקומו, וראש העיר הפנה את תשומת לבו לנאשם.

"מרקו ואסיליס, אתה נאשם בפשע של רצח. בטרם יחרוץ בית המשפט הזה את דינך, האם יש לך מילים כלשהן לומר להגנתך?"

השוטרים משני צידיו של ואסיליס עזרו לו לקום על רגליו. למרות שהקסדה כבדת המשקל כיסתה את רוב פניו, יכולתי לראות שפעם נוספת התעקם פיו לגיחוך נתעב.

מרקו דיבר בשקט ובזהירות, מעצב שוב כל הברה כאילו זו הפעם הראשונה בה הוא מבטא אותה מזה זמן רב.

"כאשר השמש שלכם תמות… נשנה אתכם לשרת אותנו".

למשך רגע ארוך, החדר כולו, אפילו הקהל שלא פסק מלמלמל, היה שרוי בדממה. הצהרתו הרגועה והבוטחת של ואסיליס נותרה תלויה באוויר. נראה היה שכולם הבינו שלא היה זה איום; היתה זו הצהרת עובדה פשוטה.

ראש העיר פוֹקְסְגְרוֹב טיהר את גרונו, מפר את הדממה. כשהוא מחייך באומץ, השמיע את גזר הדין.

"בית המשפט מוצא את ניסיון האיום שלך משונה למדי, אם כי הריני להודיעך שאין לי בן*. מרקו ואסיליס, בית המשפט הזה מוצא אותך אשם ברצח ארטור קרפצ'יו. בית המשפט מוצא אותך גם בלתי שפוי בדעתך, חסר יכולת לשפוט את פעולותיך, וסכנה לעצמך ולאחרים. הלכך, בית המשפט הזה מורה שתאושפז מיידית בבית ההבראה סולברידג'. שוטרים, קחו אותו לביתו החדש. המשפט תם"….

* * *

* במקור באנגלית יש כאן חילוף כמובן בין sun  ל-son. לא מצאתי דרך לתרגם אותה.

(למקרה שתהיתם, ראש העיר דניאל פוקסגרוב הוא אביהן של התאומות הנועזות ג'ניפר ולורי)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s