תורגם על ידי משה רט
ז'קלין מונטארי נולדה בממלכת בארוביה לפני כ-200 שנה. היא גדלה בכפר קְרֶצְק, לומדת את מלאכת הגניבה מהוריה, שניהם גנבים אמנים, אולם עד מהרה השיגה את מוריה. עד גיל 16 הפכה לאחד הנוכלים המוכשרים ביותר בממלכה – ואחת הנשים היפהפיות ביותר.
כמו נשים כה רבות ממוצא בארוביאני, גילתה ז'קלין שיופיה החל לדהות קלות כאשר נכנסה לשנות העשרים המאוחרות לחייה. חריצים זעירים החלו להופיע סביב עיניה, ושערות לבנות ראשונות נראו במחלפותיה השחורות כעורב. עבור ז'קלין, שהיתה כה גאה ביופיה ובכוח שהעניק לה על גברים, השינוי הזה היה בלתי נסבל.
במאמץ למצוא אמצעים כלשהם לשמר את יופיה, נסעה ז'קלין למחנה הויסטאני על גדות נהר האיבליס. היא חיפשה את מאדאם אווה, המטריארך של אוכלוסיית הויסטאני בבארוביה, והתחננה לדרך כלשהי להישאר לנצח צעירה ויפה. כאשר הויסטאני הזקנה סירבה, הציעה ז'קלין לקנות את הסוד ממנה, מבטיחה לגנוב כל דבר שתזדקק ללו. פעם נוספת סירבה מאדאם אווה, מבהירה לז'קלין שסודות הויסטאני אינם למכירה.
זה הרתיח את הגנבת הנואשת. בהבזק תנועה, לפתה את הויסטאני הזקנה והצמידה סכין לגרונה. בעוד זרזיף של דם יורד מצווארה של מאדאם אווה, דרשה ז'קלין את עזרתה. מבלי לאבד את שלוותה, סיפרה לה מאדאם אווה שיש דרך להבטיח שיופיה לא ידהה לעולם, אולם שתנהג בחוכמה אם לא תבקש אותה. כאשר ז'קלין עמדה על שלה, אמרה האשה הזקנה שהיא תמצא את מבוקשה ממתין לה בספריה של טירת רייבנלופט.
תחושת הקלה מילאה את הגנבת מקרצק למחשבה על כך שמושא תשוקתה נמצא בהישג ידה. העובדה שיהיה עליה להתגנב לטירתו של האדון המרושע של בארוביה כדי להשיג אותו היתה חסרת חשיבות עבורה. על מנת להבטיח שהאשה הזקנה לא תעשה דבר כדי לבגוד בה, העבירה ז'קלין את הלהב על גרונה של מאדאם אווה. מותירה את הגופה על הקרקע, היא החליקה את סכינה בחזרה לנדנו ונעלמה לתוך הלילה הבארוביאני האפל. אילו טרחה להביט לאחור, אולי היתה מבחינה בגיחוך מרושע על פניה של האישה הגוססת.
ז'קלין לא בזבזה זמן כאשר עשתה את דרכה לטירת רייבנלופט המאיימת. מבלי להבין במלואן את הזוועות ששכנו בתוך מבנה האבן האדיר, טיפסה על הקירות החיצוניים וחצתה את החומות, נכנסת למצודה עצמה דרך מגדל הפעמון. בעודה חוקרת את ההיכלות החשוכים של הטירה הגדולה ומחפשת אחר הספריה, לא הבחינה בצל הדומם ששמר את צעדיה.
לבסוף, מצאה הגנבת את מבוקשה. בזהירות צעדה לתוך הספריה והחלה לבחון את הספרים והמדריכים שניצבו בשורות לאורך קירות החדר הגדול. אולם כאשר הושיטה את ידה לקחת ספר מהמדפים, קפאה לצלילו של צחוק מרושע מאחוריה.
מסתובבת במהירות, מצאה את עצמה פנים אל פנים מול הרוזן סטראד פון זרוביץ'. אחוזת פאניקה, היא פנתה ומיהרה לכיוון היציאה, אבל הערפד השיג אותה לפני שהתקדמה יותר מכמה רגליים. צורחת באימה, היא חשה את חייה נשאבים ממנה כדי להשביע את רעבונו של אדונה הנתעב של רייבנלופט. בעוד הקור המשתק של מגעו מתפשט בגופה, עטפה אותה החשיכה וז'קלין איבדה את הכרתה.
כאשר נפקחו עיניה, מצאה את עצמה בכלוב גדול שהתנדנד אנה ואנה. כששבו אליה חושיה בהדרגה, הבינה שהיא אמנם חלשה ומותשת, אבל הערפד הותיר אותה בחיים. הכלוב סביבה התגלה כמוצב על קרון שעשה את דרכו במורד הדרך הצרה מטירת רייבנלופט לכפר בארוביה.
הקרון נעצר בכיכר העיר. אדם גבוה וכהה ירד ממושב הנהג והשמיע קריאה רמה ומקוננת מקרן ברזל. בעוד אנשי הכפר מתכנסים סביב, שלף הנהג מגילה. "להוי ידוע", קרא, "שאשה זו נמצאה משיגת גבול בין כותליה של טירת רייבנלופט. בפקודתו של הרוזן סטראד פון זרוביץ', אדונה של בארוביה, היא תוצא להורג, למען יראו וייראו אחרים שעשויים להיות שוטים מספיק בכדי לשקול דרך פעולה שכזו".
ובזאת פתח האיש את הכלוב וגרר את ז'קלין החוצה. היא נאבקה להשתחרר, אבל היתה חלשה ביותר מהתקפתו שואבת-החיים של הערפד מכדי להציב התנגדות יעילה כלשהי. מתייפחת ומתחננת לרחמים, היא הורדה בכוח על ברכיה וראשה הונח על גבי בלוק עשוי עץ. לנגד עיניהם של אנשי בארוביה, גרזן גדול הונף וז'קלין מונטארי נערפה.
בעוד הקהל הדומם מתחיל להתפזר, נציגה של הויסטאני צעדה קדימה. היא סיפרה את סיפור מותה של מאדאם אווה וביקשה שגופתה של הגנבת תימסר לקרובי משפחתה של האשה שנרצחה. באישורו של סטראד, הנהג הסכים, והויסטאני נשאו איתם את הגופה המושחתת.
במשך כמה ימים, ארגו הויסטאני קסמים מורכבים על גבי הגופה. ואז, שבוע אחד אחרי מותה, ז'קלין שבה לחיים.
כאשר הכרתה שבה אליה, גילתה ז'קלין שהיא נעולה בתוך קרון ויסטאני גדול. הבגדים בהם מתה, טוניקת העור ומכנסי הכותנה השחורים שהעדיפה במשימות גניבה, נעלמו. כעת היתה לבושה בצבעים הפראיים והרפויים של אשת ויסטאני. שערה נמשכך לאחור ונקשר בפתיל אדום, רצועה רחבה של קטיפה ארגמנית הקיפה את צווארה, וניחוח כבד של בשמים אקזוטיים ריחף סביבה.
לחרדתה, קלטה ז'קלין שהיו אלה אותם הבגדים שלבשה מאדאם אווה בזמן שהרגה אותה ז'קלין. לא היה עליהם כל סימן לדם, אבל לא ניתן היה לטעות בתבניות ובקישוטים הרקומים עליהם.
מוחה מטושטש, ניסתה ז'קלין להיזכר באירועים שהביאו אותה למקום הזה. היא זכרה את פגישתה עם מאדאם אווה ואת ניסיונה לפרוץ לטירת רייבנלופט. ברעד, נזכרה בנפילתה ביד סטראד פון זרוביץ' ובמגעו המקפיא של הערפד. ואז, בעוד גל של פחד קר חולף בגופה, זכרה את האירועים שבאו לאחר מכן. היא ראתה את המרכבה, את המוציא להורג, את אנשי העיר של בארוביה. היא אפילו זכרה את הגרזן הצונח ואת החשיכה הבוערת שבאה בעקבותיו.
ז'קלין ידעה שהיא בוודאות מתה. לא יתכן ששרדה את העריפה. איכשהו, הויסטאני כנראה השיבו אותה לחיים – אבל האם היו אלה חיים? מבועתת, שקלה את האפשרות שהיא עשויה להיות כעת בין שורותיהם של האל-מתים הנתעבים. בדיקה מהירה גילתה שהדופק והנשימה שניהם נורמליים, כך שהסירה מליבה את החששות שאינה עוד חיה באמת.
בטוחה שהגורל שהויסטאני מתכננים עבורה יהיה ללא ספק נורא, היא החליטה להימלט, נעזרת בניסיונה כגנבת כדי לפתוח את דלת הקרון ולהחליק בדממה אל תוך הלילה.
להפתעתה, היא היתה לגמרי לבדה. לא היה כל סימן לקבלת הפנים שציפתה למצוא מחוץ למרכבה. תחת זאת, קרחת יער רחבה הקיפה אותה. הויסטאני היו שם קודם – זה היה ברור מהמדורות הכבויות וסימנים דומים – אולם הם הסתלקו מזמן.
בתחושת הקלה, ולא מעט בלבול, עזבה ז'קלין את קרחת היער מאחוריה למקרה שהויסטאני יחזרו. היא הגיעו במהירות לדרך סוואליץ' הישנה וגילה שאינה רחוקה מביתה. בלב קל יותר, החישה את צעדיה ופנתה לעבר קרצק.
רחובותיה של קרצק היו ריקים לחלוטין, וז'קלין עשתה את דרכה לדלת הקדמית של ביתה ללא קושי. היא החליקה פנימה והבריחה את הדלת מאחוריה.
מנסה לשכוח את הסיוט של הימים האחרונים, הדליקה אש והחלה לחמם מי רחצה. היא החליטה להעיף מבט אחרון בשמלת הויסטאני שלבשה לפני שתוריד אותה ותשרוף אותה באש. היא צעדה אל מול המראה המוכספת, והשמיעה צרחת אימה שיש אומרים שעדיין מהדהדת בסמטאות האחוריות של קרצק.
במראה, ראתה מולה את הדמות הגמישה אליה היתה רגילה. זרועותיה ורגליה הארוכות והדקות, שריריות לא פחות מאלה של כל אתלט, הוחמאו על ידי התלבושת הצוענית שלבשה. פניה, עם זאת, היו כמושים וזקנים. למעשה, הראש שעל כתפיה היה לא אחר מזה של מאדאם אווה עצמה!
אחוזת גועל, תלשה ז'קלין מעליה את הבגדים הבוהקים, קורעת כפתורים ולולאות בחפזונה. היא משכה את הפתיל משערה, וגילתה שהמחלפות השחורות הגליות שאליהן התרגלה הוחלפו בשיער דליל ואפור מזקנה.
רק כאשר משכה את הסרט מעל צווארה נחשפה בפניה מלוא חומרתו של העונש הויסטאני. ברגע שהסרט הארגמני נפל מצווארה, נראה היה שהחדר מסתחרר בפראות סביבה. היא חשה שהיא נופלת וניסתה לשווא לאחוז במשהו כדי לייצב את עצמה. כאשר הצליחה להתמקד שוב, ראתה את ראשה החדש מגחך לעברה מהרצפה, בעוד מעל צווארה לא יכלה לחוש דבר כלל.
העובדה שלא איבדה את שפיותה בו במקום היא הוכחה לרצון הברזל של ז'קלין מונטארי. תחת זאת, ניסתה להרגיע את עצמה וללמוד להבין את הקללה שהושתה עליה. למשל, היא גילתה שהיא יכולה לשלוט בגופה כרגיל אפילו ללא ראש. כאשר הרימה את ראשה הכמוש של הויסטאני הזקנה והניחה אותו על צווארה, הוא נפל שוב לרצפה. רק כאשר הניחה את הראש על צווארה וכרכה סביבו את סרט הקטיפה הוא נותר מחובר.
כאשר הצליחה ז'קלין להבין לבסוף את אשר קרה לה, היא נשבעה להסיר את הקללה. היא חיפשה שוב את מחנה הויסטאני ודרשה לדעת מה עוללו לה. התשובה היחידה שקיבלה מרובם היתה צחוק ולעג.
אשה זקנה אחת, שטענה שהיא בתה של מאדאם אווה, הואילה לדבר איתה. היא היתה ממורמרת, כפי שניתן היה לצפות, ונראה שהתענגה מהייסורים הבוערים בנשמתה של ז'קלין. היא סיפרה לגנבת שהסיכוי היחיד שלה להשתחרר מהקללה הוא למצוא את ראשה שלה ולהשיב אותו למקומו. אם זה ייעשה, הסבירה, תשוקתה של הנערה לנעורים ויופי נצחיים תתמלא. כאשר דרשה ז'קלין לדעת היכן ראשה נמצא, האשה הזקנה רק צחקה והלכה משם. למרות מאות השנים שחלפו מאז אותו מפגש, ז'קלין לא הצליחה מעולם לאתר את ראשה המקורי.
בשנים הארוכות שחלפו מאז אותו היום, למדה ז'קלין דברים רבים על קללתה ועל ההשלכות הנובעות ממנה. החשוב ביותר מביניהם היה, שהיא יכולה ללבוש את ראשיהן הכרותים של נשים אחרות מלבד את זה של מאדאם אווה. למעשה, היא גילתה שהיא מפתחת כאבי ראש איומים אם היא לובשת ראש בודד כלשהו למשך יותר משלושה ימים ברציפות. משום כך היא צברה לעצמה ספריה ענקית של ראשים אותם אספה בסדרת רציחות ברוטאליות לאורך עשורים רבים, בוחרת אותם לפי יופיים יוצא הדופן, ושומרת אותם בארונות זכוכית. היא מבלה שעות לאינספור בטיפול בהם, משנה את תסרוקותיהם ומטפחת אותם…
* * *
תורגם מתוך Ravenloft Monstrous Cpmpendium Volume 2, מאת וויליאם קונורס. דמותה של ז'קלין מונטארי מבוססת כנראה על דמותה של הנסיכה לאנגווידר, המופיעה בספר "עוּצמה מעוּץ" של פרנק באום (בסרט "בחזרה לארץ עוץ" משנת 1985 היא שולבה עם דמותה של הנסיכה מומבי).
יומנו "המסעיר" של האיש השביר 