Islands of Terror – תורגם על ידי משה רט

לעתים תכופות מפתה התיאטרון את אלה שאינם מצליחים לראות מעבר לחזות החיצונית של האורות הבוהקים והצבעים הנוצצים שלו. הוא קורא למבקשי תהילה, מפתה אותם בהבטחות בנות חלוף ודמיונות של כוח ויוקרה. יש האומרים שאדם יכול להשיג תהילת נצח זו רק בכך שיקריב את חייו למען הבמה, אך דומה שרבים מוכנים לעשות את הצעד הזה כדי להבטיח לעצמם אלמותיות.

בתור השחקן והמחזאי המוביל של זמנו, לֶמוֹט סֶדִיאָם ג'וּסְט שאף ללא הרף לשפר את אומנותו. הבמה פעמה בחוזקה בעורקיו והוא רדף אחר האובססיה שלו ללא כל מחשבה נוספת, דורך על אלה שחסמו את העפלתו לתהילה.

למרות שזכה לפרסום רב כשחקן דרמה וקומדיה, ג'וסט לא היה מרוצה. הוא רצה שיהללו אותו כאיש התיאטרון האולטימטיבי, השחקן שאינו יודע גבולות. לרוע מזלו, לא הצליח ללכוד את תחושת הטרגיות והניואנסים הדקים הנחוצים כל כך להצלחתה של טרגדיה. במשך זמן מה ניסה שוב ושוב לרכוש שליטה באומנות. בכל לבו שיקע את עצמו במאמציו, אולם הפרטים הדקים המשיכו לחמוק ממנו. ניסיונותיו בהצגת קטעים טרגיים הובילו רק למלודרמה, או גרוע מכך, לקומדיה לא מכוונת.

מאמצי הבימוי שלו לא זכו ליתר הצלחה, ואם אפשר להאמין לכך, היו אפילו יותר מוכי גורל. להקת השחקנים שלו לא הצליחה להציג את יצירותיו מבלי להדגיש את ההיבטים הקומיים ביותר בכל קטע. ג'וסט החל להרגיש את עצמו נסדק תחת הלחץ של צפיה בשחקניו מחבלים במאמציו.

לבסוף, לא יכול ג'וסט לשאת זאת עוד. שחקניו דחפו אותו מעבר לכל היגיון. הוא תכנן מחזה בו כל השחקנים מתים מוות נורא, בדרכים מכאיבות להחריד. הוא לא ניסה להפוך אותו לטרגדיה, מכיוון שהדבר היחיד שרצה היה לפטור את עצמו משחקנים המרגיזים. אולם כאשר ביצעו חברי הלהקה שלו את החזרות להצגה, הם חזרו וציינו את איכותו של התסריט כטרגדיה. ג'וסט סירב להתפתות לנטוש את נקמתו העקובה מדם בשל מה שנראה בעיניו כחנופה ריקה, והניח לתוכניתו הקודרת להימשך.

ליל הפתיחה למחזה החדש של ג'וסט, שציפו לו רבות, הגיע לבסוף. במקום להיכנס לשיחה עם כמה מבאי התיאטרון לפני תחילת המחזה, כפי שהיה נהוג, ערך ג'וסט ביקור בחדר האביזרים. הוא החליף את הפגיון המתקפל בלהב מפלדה אמיתית, ואת הרעל המזויף בנוזל קטלני.

הוא עבר כך על כל החדר, מחליף את כל האביזרים הלא-מסוכנים באביזרים שיתגלו כקטלניים במהלך המחזה שלו. שחקניו יבצעו בקרוב את "סצנות המוות" המשכנעות ביותר שנראו אי פעם. מכיוון שאף אחת מגופות השחקנים לא היתה אמורה להיות מסולקת מבמה עד סוף המחזה, היה ג'וסט בטוח שיוכל לחמוק מהתיאטרון לאחר שיתענג על נקמתו.

כאשר הורם המסך, כמעט איבד ג'וסט את עשתונותיו וביטל את המחזה. אולם כאשר נזכר בצחוקו של הקהל כאשר חבריו השחקנים הרסו את הטרגדיות שלו, השתלטו רגשותיו שנית על הגיונו.

על הבמה התגולל סיפור של תככים, תשוקה ובגידה לנגד עיניו הפעורות של הקהל. הנאספים השתנקו כאשר בנו של ראש העיר נפל תחת סכיניהם של מתנקשים, דמו זורם על גבי הבמה. סצנת ההרעלה היתה מוצלחת במיוחד, פניה של פילגש הברון משחירים באופן משכנע כאשר נחנקה בלשונה. וסצנת העינויים חלפה ללא דופי. ועדיין, כאשר המחזה הסתיים לבסוף וג'וסט ניגש לקבל את מחיאות הכפיים, הם צעקו לו בוז! הקהל ציפה אפילו ליותר מכך ממחזאי אומן שכמותו, למרות שזה בהחלט היה מאמץ ראוי לציון.

ג'וסט, מטורף לא מעט מתחושות אשמה וכעס בשלב זה, נמלט מהתיאטרון. מבחוץ, הבריח את הדלתות והצית את הבניין כולו באש. הוא השתופף בסמטה סמוכה והאזין בעונג רב לצרחותיהם של האנשים הנשרפים, מתים בייסורים, בוקעות מעל שאגת התופת. כאשר התאספו אנשי המשמר להשתלט על התבערה ולחפש עדי ראיה, הבין ג'וסט שלא יוכל עוד להסתתר לאורך זמן. הוא נמלט בדממה מהסמטה לתוך הערפילים שעלו לפתע.

הוא לא הרחיק לכת כאשר הגיע לבניין תיאטרון שהיה שייך לאחד מידידיו. הוא התגנב פנימה במהלך הופעה, שוכח לסגור את הדלת מאחוריו. מחושי הערפילים זרמו פנימה אחריו, כאילו היתה בהם בינה, ואז נסוגו. מתרווח כדי ליהנות מההצגה, צפה ג'וסט עד שמאמציו האחרונים גבו ממנו את מחירם, והוא שקע בשינה. הוא התעורר וגילה שהמחזה נגמר והתיאטרון התרוקן בזמן שישן. סקרן לגבי התיאטרון של ידידו, שהרגיש לו מוכר באורח מוזר, הוא החל לחקור.

למרבה המוזרות, נראה שהתיאטרון כלל את המושבים, הבמה ופינת כתיבה קטנה. היו מטבח קטן, איזור רחצה וחדר שינה מאחורי הבמה, אבל אף חדר הלבשה לא נראה לעין. טרקלין עמד בחזית התיאטרון, אבל לא היה מחסן תחפושות. גם לא היה כל מחסן לאביזרי תפאורה, ולמעשה נעדרו רוב המאפיינים של תיאטרון טוב מודרני. ג'וסט משך בכתפיו, והחליט לצאת מהתיאטרון.

הוא גילה שאינו יכול לעבור מבעד לדלתות הקדמיות, שכן לא היה שם דבר מלבד ערפל אפור מתערבל. הוא לא חש כל מחסום פיזי המונע ממנו לעזוב, אבל כאשר אפילו העלה בדעתו להציב רגל בערפל, נמלא מוחו באימה. פחדי ילדות נשכחים זינקו לחזהו, כמעט מכריעים אותו בכוחם. הוא חזר באומץ לתיאטרון.

הוא חיפש סביבו בקדחתנות משהו שישכך את פחדיו מפני הערפילים הנוראים, אך לא מצא דבר המתאים למטרותיו. לבסוף, לאחר מה שנראה כמו ימים של חיפושים בבניין, נפלה עליו תרדמה. כאשר התעורר, צעד בחוסר מטרה ברחבי התיאטרון וצנח לבסוף בפינת הכתיבה. מתוך שעמום טהור ותסכול, החל לכתוב. לאחר כשעה בערך של כתיבה בלתי מופרעת, הוא נשא את עיניו. להפתעתו, סביבתו היתה שונה לגמרי.

הוא מצא את עצמו ביער עגמומי, שמים מעוננים תלויים נמוך מעל לראשו. השחור הכהה של צוקי הבזלת עמעם את ירוק הברקן של היער. במרחק, נשמעה יללתם הקלושה של זאבים בעודם משחרים לטרפם. העננים הקודרים נפתחו לבסוף, שופכים גשם של דם רעיל על היערות הפורחים. ג'וסט צרח ורץ, ומצא את עצמו עומד על במת התיאטרון. תפאורה הקיפה אותו, דומה מאד ליער ממנו נמלט זה עתה. ג'וסט לא זכר שראה את התפאורה הזו על הבמה קודם. למעשה, היא הזכירה מאד את הסצנה שתיאר לא מכבר בתסריט שלו.

כדי לבחון תאוריה, הוא שב לשולחן הכתיבה והחל סצנה חדשה. להנאתו הרבה, האביזרים החדשים צצו והופיעו סביבו. אולם הפעם כבר לא ראה אותם כמציאות, אלא כתפאורה שהיו באמת. לוקח לעצמו מלאי נכבד של ניירות, עט וקסת דיו, החל ג'וסט לשוטט במבצרי דמיונו, בורא ומחריב עולמות משחק בהינף קולמוס.

מסוחרר מכוחו החדש, תכנן ג'וסט ארץ של יופי רודף, שמעליה מתנשאת טירה אפורה. ג'וסט תכנן לטירה היסטוריה נוראה, המיקום האידיאלי לסיפור רוחות טראגי. מלאכתו, כאשר יסיים אותה, תהיה יצירת אומנות של אווירה. בקרוב יוכל להפוך אותו לטרגדיה בעלת מימדים אפיים. אך ראשית כל, נדרשו לו שחקנים, אנשים אמיתיים להציג את הדמויות במחזהו החדש. כמו כן, נדרש לו קהל מעריך שייהנה מההצגה…

התיאטרון של ג'וסט נסחף בערפילים, ויכול להופיע בכל ארץ שהיא. ג'וסט מפתה מבקרים לעלות על הבמה, מציע להם זהב או הבטחות של תהילה. ברגע שהם נוגעים בבמה, גורלם נחרץ; הם מוצאים את עצמם לכודים בתוך כל מחזה שג'וסט בוחר להציג באותו רגע, מגלמים בניגוד לרצונם את תפקידיהם של הדמויות השונות בעלילה טרגית ומלאת אימה. הם חווים את הסצנות שסביבם כאמיתיות, ועליהם לפענח את הרמזים ולהתגבר על האיומים כדי לשרוד את המחזה. השחקנים נמצאים כמובן בסכנה חמורה, אולם גם היושבים בקהל אינם בטוחים; אם ג'וסט לא יהיה מרוצה מתגובותיהם להצגה, הוא יכול להצית ברצונו את התיאטרון ולשרוף את כולם, מתוך ידיעה שהוא והתיאטרון יופיעו מחדש כעבור זמן קצר.

ג'וסט הוא אומן האשליות והתעתוע. פעמים רבות הוא גורם ל"שחקניו" לחשוב שההצגה הסתיימה והם שבו בבטחה לבתיהם, בעוד שלמעשה זוהי רק עוד סצנה נוספת המתרחשת על הבמה. מי שנכנס פעם אחת לתיאטרון של ג'וסט, לעולם לא יוכל להיות בטוח לחלוטין שאכן הצליח לצאת ממנו. לפעמים מופיע ג'וסט עצמו על במה, בתפקיד עצמו, ופונה בדברים אל השחקנים; הוא טוען שכולם אינם אלא יצירי דמיונו, וכראיה לכך מספר להם פרטים מלאים על עברם וחייהם האישיים, אותם לא אמור היה לדעת. רבים נופלים לשיגעון כתוצאה מטקטיקה זו, הופכים לבובות חסרות בינה בידיו של המחזאי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s