שמעון היקר , הקדשת את חייך, ממש כך, להגשמת שאיפותיך עבור מדינת ישראל, כפי שראית אותה בחזונך. יום יום , שעה שעה במשך שנים רבות. חלל עצום שלא ניתן למלא, אחרון דור הנפילים.
נוח על משכבך בשלום
שאלתייך במוצאי הכאב
הלפנינו סיכוי או ערך
ובנושאי תפילה כורע פלא
נסת ונעלמת ראשית הדרך
לא איני צייד צמא דם
אף לא אדם נואש ותם
הרי נשבעתי לא תשבר אדם
וכי הנופל הוא זה שקם
ובעומדי על שפת לועך התהום
לא תפרם מלב רקמת התום
ובהשמע קול נפץ של חלום
עמדנו רך לנשר עוד נרום
את מרגרט וייס אין צורך להציג לחובבי קהל הפנטזיה. יוצרת טרילוגיית רומח הדרקון שאין חובב פנטזיה שלא קרא.
האמת המרה, יש לי בעיה עם מרגרט כבר בהתחלה, בקלאסיקות, כילד ב12 קריאת פנטזיה אפית היא ה-דבר, מכאן מומלץ להתחיל, זו הצעד הראשון, הגיבור שמניס את הדרקון ומתחתן עם הנסיכה (ולא הפוך…).
ברם אולם, תמיד הספרים של גב' וייס היו נראים לי שטוחים כקייט מוס. העומק היחיד, האמביוולנטיות ומעט הרבדים ה"נוטים" למורכבות היו אצל רייסטלין (עבודה מדהימה על הדמות הזו, אני חייב לשבח). השאר. איום ונורא, והנה התגלגלה לידי הטרילוגיה הזו שניתן לבקר אותה במילה אחת – שואה ספרותית.
העלילה מתרחשת בעולם המערכה של קרין, שנחצב ונחקר מכל אספקט שהוא, אם בספרים או בספרות משחקי התפקידים, הטרילוגיה מספרת על מינה, גנרלית צבאות טאקיזיס במלחמת הנשמות(שנים לאחר מלחמת הרומח), אשר כעת המובילה את צבאות האל המרושע כמוש בניסיון להשתלט על העולם.
כואב לי לכתוב ביקורת שלילית על כל דבר, אני תמיד מנסה למצוא את הנקודות החיוביות בכל דבר, אולם הטרילוגיה הזו מזדחלת אליך כמו סיפליס סופני, הכריכה מפתה, שמה של הסופרת הולך לפניה בחוגי הפנטזיה ואתה מתפתה,
מתפתה לרומן מהיר, קולח, לא רציני מידי, ואז זה מתחיל לאט לאט, כמעט לא מורגש כמו כיב קטן שמציק עם הדמויות השטוחות והמשמימות, נעלם לכמה פרקים כמו תקופת הדגירה של המחלה המקורית. ואז מתחילים התסמינים דמויי כאבי הראש. זילות של אלים שמתנהגים נמוך יותר מגמדי מחילות, משתובבים, רבים ומתפייסים, עומק לא קיים, רבדי עלילה חסרים, ואז אתה מבין שחטפת חזק. העלילה קולחת מלאה בגיבובי תיאורים בלי שום תוכן אמיתי של ממש.
לאחר מכן מופיע העיוורון והשיטיון, איך נתתי לזה לקרות?! והאשמה כולה עלי. הייתי צריך לדעת למה אני נכנס. ולבסוף הזעם, חימה איומה ולא ממוקדת, לעזאזל החמישי, הדבר היחיד שבאמת חשוב לי הוא הזמן, כאדם דכאוני המחשב את קיצו לאחור, גורם הזמן הוא הקריטי ביותר. אם זמני מושחת על ספרות רעה מאוד (ואין לי להלין אלה על עצמי) אני מרגיש מרומה, מרומה על ידי שמה של הסופרת, על ידי הכריכה המושכת ועל העובדה שאוכל למצוא מעט אושר ומזור בספרות שווה ואיכותית, יכולתי להשקיע את זמני בלקרוא משהו אחר או אפילו לקבל הצלפות משוט בדאנג'ן, זה בוודאי היה מספק יותר מלקרוא את ערמת הדפים חסרי התוחלת הזו. על הכריכה מופיעה באותיות של קידוש לבנה "רב המכר של הנוי יורק טיימס" – מי אתם אומללים שקניתם את הספרים הללו בהמוניכם? ואם זה נכון ולא תעלול שיווקי, הרי שהזומבים בדרכם לכבוש אותנו בבורותם.
בסוף כל ספר מופיע נספח המתאר דמויות , מקומות בעלילה שניתן לשלב בתוך משחקי תפקידים (מבוכים ודרקונים, מהדורה 3.5 אם איני טועה) אולי נקודת האור היחידה, יוכלו שחקני תפקידים לקחת את המבנים הללו ולבנות משהו טוב יותר.
הטרילוגיה כולה – רעה – לא לקרוא.
ספרי הטרילוגיה:
ענבר ואפר (Amber and Ashes, 2004; תורגם לעברית ב-2008 ויצא ב5.10.08)
ענבר וברזל (Amber and Iron, 2006; תורגם לעברית ב-2008 ויצא ב13.11.08)
ענבר ודם (Amber and Blood, 2008; תורגם לעברית ב-2009 ויצא ב20.11.09)
אחת החוויות הגדולות שיש לי, זה לשמוע את בני יובל מנגן על הפסנתר. יובי לומד פסנתר כבר שנה שישית. ולדעתי אין לו עצמו (בשל גילו) הבנה, כמה כישרון יש לו. בתחרות האחרונה קטף יובל 2 גביעים (הביצוע הטוב ביותר – מקום I, והביצוע המרגש ביותר).
הפרס שביקש יובל על ההשג היה – "גיטרה בס". בקשה לא הכי סטנדרטית. שאלתי את הילד "אתה מכיר בס?" , "נגנת פעם על גיטרה בס?" ,"החזקת פעם בס?" התשובות לכל השאלות הללו היו "לא, אבל הבטחת לי פרס אבא, וזה מה שאני רוצה!".
הבטחות צריך לקיים, נכנסנו לכלי זמר.. ואכן הילד בחר גיטרה בס של Ibanez, ולאחר מספר חודשים מתחילים לראות תוצאות:
את Iron Maiden אני אוהב שנים רבות (יותר מחצי יובל, מה שמגדיר אותי כאחד האנשים הזקנים).
הלהקה הזו, עצבה את הטעם המוזיקאלי שלי, פתחה אותי לעושר צלילים מדהים , מילים מורכבות ויצירות שאני שומע על בסיס כמעט יום-יומי. מורכבות המילים הגבוהות , היצירות שחלקם מבוססות על ספרים גרמו לי לא פעם לפתוח מילון כדי להבין על מה לכל הרוחות השיר מדבר(אני זוכר שבגיל 14 פתחתי את המילון כדי להבין מה משמעות המילה Prowlers …).
המנעד הקולי של הסולן, ברוס הוא אחד המרשימים ונוגע כמעט בסופרן האופרה, שימו על ידו 2 Lead guitar (כן יש 2 והם מחליפים תפקידים), Rhythm guitar, ואת הבס של סטיב האריס (עליו תהיה סקירה בנפרד), ותגלו המון עושר של מילים, צלילים ורבדים ששומעים רק לאחר כמה פעמים….
לא מזמן הגשמתי חוויה וראיתי אותם בחו"ל, (Zellina Slovakia, Book of Souls tour), והנה נקלעה הזדמנות לראות להקת Covers ישראלית שמבצעת את השירים שאני כל כך אוהב. עד כאן – פשוט, הולכים קונים כרטיס רואים הופעה, אבל כאן נכנס טוויסט מעניין בעלילה, בניגוד להיסטוריה האישית שלי, של קפיצה מרמקולים במועדונים מפוקפקים בשנות ה80, כאן החלטתי שאני לוקח את הילדים. (בן 8 ובן 12), כי חינוך טוב צריך להתחיל כמה שיותר מוקדם. וההערכות היא קצת שונה, אולי יהיה להם קשה לעמוד כל ההופעה? אולי הם ירצו ללכת לישון מוקדם (בכל זאת בן 8- כיתה ב' לא יכול להחזיק את עצמו עד חצות). האם זה בטוח?! הקהל שבא לשמוע את הIron Maiden זה לא בדיוק "הסבתות מהאגודה למען החייל".
אז יצאנו מוקדם, בשאיפה למצוא מקומות ישיבה, מאחור, ובדיעבד, אני לא מצטער לרגע, זה היה אחד הערבים המרגשים שיצא לי לחוות עם ילדי.
אז הProwlers? הם אחלה, ממש אחלה הגעתי ללא צפיות (בכל זאת להקת קאברים, ועוד ישראלית). והופתעתי לטובה, מה זה הופתעתי? ישר לפנים, הProwlers החליטו לבצע 1:1 את ההופעה המיתולוגית של מיידן מ85, את Live After Death.
הסט מתחיל בנאום של צ'רצ'יל ממלחמת העולם השנייה, ומיד מתחיל השיר הראשון Aces High ומכאן חגיגה אמיתית של שיר רודף שיר בביצוע פשוט לפנים, מהוקצע, מדויק לא פוספס כמעט אף תו מהיצירות המקוריות (וזה קשה, מסיר את הכובע חלק מהסולואים מורכבים בטרוף- גיטריסטים – שאפו). שיר רודף שיר והקהל באקסטזה מטורפת, מכיר את כל מילות השירים לא פחות מהלהקה עצמה, מה שיוצר חיבור מדהים של "יחד" ומטשטש את הגבול בין הלהקה על הבמה לקהל.
ואז מגיע השיר השביעי- זו היצירה המורכבת ביותר: Rime of the ancient mariner , יצירה זו מבוססת על הפואמה של Samuel Taylor Coleridge 1772-1834, והיא אחת השירים הארוכים (אגב, לא מעט מהיצירות של מיידן מבוססות על ספרות, ושירה קלסיים),מדובר על כמעט 14 דקות של עליות, ירידות, חלקים מהירים מאוד עם קרשנדו של כלים שמזכירים ים סוער, וחלקים נוגים ועצובים ואטיים. כאן המקום להגיד שאפו גדול לסולנית שירן, (קודם כל בחירה סופר חכמה) הטונים הגבוהים שהיצירה הזו בפרט וההופעה ככלל דורשות פשוט מטורפות, זו הייתה אחת ההפתעות הגדולות, עם ביצועים מדהימים ומדויקים עם כל המניירות של ברוס דיקנסון.
שאפו נוסף זה לבס – בואו נעצור רגע ונבין, בדרך כלל הבס פחות מוזכר או איך לאמר, פחות מובן לרוב האנשים שלא "חיים מוסיקה" הבס הוא כלי שתפקידו בדרך כלל לתת את הקצב, בדרך כלל הוא מחבר את התופים ונותן לגיטרות את מרחב הפעולה במרכז הבמה לנגן את השיר עצמו , כאן הבס מנגן גם חלקים גדולים מאוד מהמלודיה עצמה והופך לכלי מרכזי, אלון שולמן עשה עבודה מדהימה, סטיב האריס הבסיסט המקורי של מיידן, מחזיק סגנון נגינה הקרוי על שמו בשם galloping – הביצועים של שולמן היו מטורפים.
Sanctuary היה אחלה הפתעה, ביצוע שקצת היה שונה מהמקור (לדעתי), אבל אני מצדיע לבחירה בשיר הזה, אחד הפחות מוכרים מהאלבומים הראשונים שלא תמיד יצא במהדורות הרשמיות של האלבומים.
או שההופעה הייתה קצרה מידי (שעתיים) או שהזמן עבר ביעף – כך או כך ניגמר מהר מידי, יצאנו ורצינו עוד.
מיקום ההופעה עצמו היה גם הוא מוצלח, מקום קטן, אינטימי בתאטרון התמונע , מבחינת הסאונד היה לעילה ולעילה (יש לי תמיד חשש מהופעות במקומות סגורים, אני אכול טראומות מהופעות מטאל בהנגר 11)
חשבתם פעם למה אנשים הולכים להופעות?!
היה מויי-כייף, ויותר מזה, מחכה להופעה הבאה (מבקש להיות זבוב על הקיר בבחירת הסט ליסט J ).
הסט ליסט:
בונוס : "Sanctuary" (מתוך Iron Maiden) – אגב בדיסק הבונוס של ההופעה המחודשת מ1995 הוא הופיע!
הדרן – "Children of the Damned" (מתוך The Number of the Beast)
האמת שבכלל לא חשבתי ללכת להופעה, Queen אחלה אין לי דבר אחד רע לומר עליהם, (וזה נס רפואי כשלעצמו). רק שאחרי לכתו של פרדי מרקורי לעולם שכולו טוב בשילוב מאות שקלים לכרטיס…. בחרתי לוותר. אין מצב לשים מולי איזה ילדון צעיר, כוכב ראליטי מחורבן ולמכור לי את זה כדבר האמיתי , יומיים לפני ההופעה ,שרית ואלי (זוג חברים מדהימים שלי כבר למעלה מ25 שנה) נתקעו עם כרטיס VIP ללא דורש והציעו אותו לי.
זה כבר יותר מידי, כאן כבר לא יכולתי לסרב, יש גבול, ומצאתי את עצמי מתארגן לקראת מה שהפך להיות אחת ההופעות הכי טובות שיצא לראות בשנים האחרונות.
חשבתי שעה ארוכה על אסטרטגיית נסיעה ויצאה מההופעה (ואין מצב שאני ניתקע 3 שעות אחרי ההופעה בניסיון לפלס דרך עם הרכב כמו ברוג'ר ווטרס עוכר ישראל 🙂 ), ניתחתי את כל החניונים באזור ודרכי גישה ואז זה היכה בי, רכבת(!) הכי פשוט הכי קל, הכי נוח. אני רחוק מלסמוך על רכבת ישראל אבל אני חייב לומר שהיה מאוד נחמד. פרקתי את הרכב בתחנה, שילמתי 24 ש"ח טבין ותקילין ויש לי כרטיס הלוך חזור להופעה – תענוג !
כבר אחרי 2 שירים אדם למברט דיבר על הפיל הלבן בחדר, הוא לא פרדי מרקורי, גם לא היה, ולא יהיה והכי חשוב לא מנסה להיות. הם מנסים את הטוב ביותר שלהם לשמור על הופעה טובה ככול האפשר, המון מחוות לפרדי מרקורי (המון קטעי וידאו ארט, עם הקול המקורי שלו המשלבים בקולו של אדם למברט) – וההרגשה הכללית הייתה שעשו עבודה מדהימה, סופר טובה, משולבת, מקצועית ,מכבדת של פרדי מרקורי, לתת לאדם למברט את חופש הביטוי שלו, והתוצאה פשוט מצויינת.
לגבי למברט עצמו, הוא טוב, הוא ממש טוב, עם מנעד קולי מהנמוך ועד האופרה, המון כריזמה ויכולת. אדם עומד בפני עצמו, לא דומה לפרדי , לא יחליף אותו אבל מסוגל לבצע את כל השירים בלי שמץ של ירידה ברמה
בראיין מיי – הוא הסיבה האמיתית שהלכתי, אחד האנשים הכי מסקרנים, מעניינים ומרשימים שיש. נתחיל בזה שיש לקרוא לו "דר' בראין מי", כבודו הוא דוקטור לאסטרופיזיקה. שנית הרד ספישל, רד ספישל היא גיטרה ייחודית שבראין מיי "המציא" ופיתח, יש המון אגדות אורבניות על בניית הגיטרה משאריות עצים, המון שמועות על העבודה שהמודל הראשון ניבנה משאריות עצים במחסן של בריאן, בכל מקרה השילוב של אחד הגיטריסטים הכי טובים בתעשייה עם גיטרה יחודית, וסולו גיטרה של רבע שעה שבה בראיין מוציא, מפיק, מעקם, ושולח אלינו כל צליל שניתן להוציא מהמכונה המופלאה הזו, רק הוא שווה לדעתי כל שקל. הנה הדגמה מ1981 , והנה זו של 2015 – הזמן עצר מלכת ושימר את הכישרון של האיש האדיר הזה
ריגש – המחווה לדוויד בואי עם Under Presser – תענוג
ריגש 2 – רוג'ר טיילור המתופף המיתולוגי של הלהקה, הופיע עם מתופף נוסף צעיר יותר, נדיר לראות 2 מתופפים על במה אחת, וכאשר המצלמה התמקדה במתופף הצעיר יותר (שהיה פשוט מעולה, הפגין יכולות של מכונת יריה), היה פשוט משונה לראות שהוא נראה בדיוק כמו רוג'ר 35 שנה צעיר יותר, ואז זה מכה בך כמו מכה בבטן – זה בנו הצעיר, הוא מדהים, הוא מוכשר, ואתה מחייך חיוך (במקרה שלי חיוך מריר) איך הזמן נותן את אותותיו על כולנו.
הסאונד היה אחד הטובים שיצא לי לשמוע, 58 אלף איש שמעו את כל הלהיטים של קווין,עם המון וידאו ארט של איש שכבר מת, אנו הרגשנו הכי חיים שאפשר.
מגיעה ללהקה פוסט ניפרד , אבל להצטמרר תמיד אפשר:
הסולנית – Tarja – לא שייכת לזן בני האדם, היא חלק מהאלים החדשים, אלה שמצליחים לגעת לך ישר בלב, לעלות למוח ולרדת לבלוטת הדמעות. זה בסדר לבכות בביצוע הזה, קורה לכולם.
🙂
מיני סדרה חדשה של HBO שתשאיר אתכם במתח גבוה עד הסיום. צעיר פקיסטני ביישן, "סוחב" את המונית של אביו בכוונה לצאת למסיבה. על המונית עולה צעירה מסתורית, מפתה את נאזיר שלנו ("נאז") בהרבה סמים, אלכוהול וסקס פרוע עד שגיבורינו מוצא את עצמו מאבד את ההכרה בדירתה בקווינס, כאשר הוא מתעורר הוא מוצא את הצעירה ללא רוח חיים עם עשרות דקירות סכין בכל גופה.
מכאן מתחיל מחול השדים הכל כך טוב של הסדרה, כל פרק מלוטש, מקצועי עם צילומים מדהימים בעיקר בסגנון ה"פילם נואר" הקלאסי, כל הדמויות בסרט בצורה כזו או אחרת נלעגות, רחוקות מלהיות מושלמות ומנציחות את הבינוניות (ומטה). הטרגדיה כאן מובלטת בצורה המכוערת ביותר, בכל פרק הנער הביישן, בעל העיניים הגדולות מדגים הדרדרות מוסרית הולכת וגדלה. התיק לכאורה סגור מכל כיוון אפשרי, וישנה ודאות כמעט מוחלטת ש"נאז" ביצע את הרצח המתועב (כמובן, הוא פקיסטני, היא בחורה לבנה מקווינס – לא צריך להכביר מילים איך התקשורת מבשלת אירוע כזה).
בצד הסנגוריה עומד הסנגור "הכי" אנטי גיבור שיצא לנו לראות (ג'ון סטון משוחק על ידי ג'ון טורטורו).עורך דין עלוב, חולה במחלת עור שדוחה את סביבתו,ונוגע בעתם בתיק "רעיל" שאיש לא רוצה לגעת. ומפרק לפרק אנו חוזים בהדרדרות של "נאז", מוסרית, גופנית, ומחשבתית. המשחק מדויק, זוויות הצילום והקומפוזיציה נוגעות לנו ישר בלב ונותנות לנו להרגיש כאילו אנו חווים את החוויה יחד עם הגיבור.
הטרגדיה היא "אישית של הגיבור" שמשליכה על כל הסובבים אותו אבל בולטת מאוד הביקורת כלפי מערכת המשפט, והכליאה האמריקאית, לא משנה כלל אם החשוד אשם או לא, הדרך למטה משורטטת המהירות, השמן נישפך על המדרון וכל שנותר הוא להחליק לתוך הטרגדיה.
לכו לראות !
את הסופר אין צורך להציג אני מניח, האיש שהכניס את הפורנו הקשה והשיסופים לעולם הפנטזיה (וקרא לזה "פנטזיה למבוגרים").
את "שיר של אש וקרח" או הסדרה "משחקי הכס" הנגישו לקהל המאותגר קריאה על המרקע מידי שבוע (ויש לי חשבון ארוך עם הסדרה שלא נפתח בפוסט הנוכחי).
אז לטובת סוף שבוע רגוע, באווירה קלילה והיתולית נזכיר את הספר "מסעות טאף" , טאף הוא סוחר, ממש איש מסחר ומוכר בכל רמ"ח אבריו, לא מלך, לא נסיך לא נסיכת דרקונים המתכופפת תחת עוצמתו של החאל…(הייתי חייב 🙂 ) פשוט סוחר פשוט…הוא מקריח, סובל מעודף משקל, אוהב בדידות וחתולים (פלא שאני מזדהה עם הגיבור?!).
בצורה משעשעת אפילו גרוטסקית טאף שם את ידו על "ספינת זריעה" טכנולוגיה קדומה המאפשרת לכל המחזיק בה כישורי הנדסה גנטית של כל מין המוכר בגלקסיה, מטעם הדברים כוחה של הספינה הוא לזרוע הרס עצום כנשק ביולוגי או להציל אקולוגיה שלמה. כישורי המסע ומתן של טאף מעוררים הערצה וצריכים להילמד בבית הספר למנהל עסקים, וכמובן שיבוט של חתול קורא מחשבות תמיד יכול לעזור בשעת המשא ומתן.
טאף עובר עם ספינתו האימתניית (30 ק"מ) ברחבי הגלקסיה, ובכל מקום לומד את ערכי התרבות, ההתנהגות , יחס לזולת – החברה המוצגת תמיד מכילה רעות חולות שניתן לתקן, התיקון איפה הוא אחד החלקים היותר משעשעים בספר. (ואולי ניתן להסיק מכך את היחס של מרטין לחברה או חלקים ממנה).
לא כל ספר צריך להיות "כבד", אלה דווקא הקלילים שנעים לקרוא בשפה קולחת משאירים יופי של טעם, אבל מי שישקע בספר, מעבר להומור ולקלילות ימצא בו כמה שאלות מרחיקות לכת על מין ביולוגי, על מסחר בכלל עם אנשים, גזעים ותרבויות אבל הכי מרתקת היא שאלה הכוח האולטימטיבי, כוח גדול= אחריות גדולה? הכוח תמיד משחית? האם יש לעשות מה שמצופה מאיתנו לעשות או מה שנכון? ומה בין המשפט הקודם מעביר את שיקול הדעת, משיקול דעת אנושי והופך אותנו לאלים?
ספר חובה לאיש המכירות המתחיל.
ונקנח בבדיחה:
על דלתו של מנהל כל-בו גדול דופק איש מכירות אשר מציע את עצמו לעבודה, "איזה כישורי מכירה יש לך? "שואל המנהל?
עונה המוכר: "אני אחד המוכרים טובים בעולם, איני מבקש כלל משכורת, אני מבקש רק 12% מהרווח על מה שאמכור…". המנהל מסכים מיד להצעתו של איש המכירות התימהוני, והמוכר מיד ניגש ללקוח הראשון ומתחיל לשוחח עימו ארוכות, לאחר כשעה של שיחה הלקוח יוצא עם חכה, ציוד דייג, סירת מנוע, אספקה, ציוד מחנאות ועוד כהנה וכהנה סחורה בשווי כמעט 100,000$, המנהל בתדהמה שואל את איש המכירות: "תגיד לי האיש הזה נכנס לכאן ופשוט רצה לצאת למסע דיג?!", "ממש לא" אומר איש המכירות "הוא בכלל ניכנס לקנות טמפונים לאשתו…"
"ו…" מקשה המנהל "מה הקשר,איך הצלחת למכור לו כל כך הרבה דברים?!"
"אמרתי לו שבכל מקרה סוף השבוע שלו הלך… עדיף לו לצאת לדוג…."
לכו לקרוא…
מקבץ הסיפורים האלה נכתבו בשנות ה70 ופורסמו כאוסף בשנת 1987.
יצא בהוצאת אופוס ב2005, תורגם על ידי יעל סלע-שפירו (עבודת תרגום טובה מאוד אגב)
יש אמרה שאומרת שקשה ללמד כלב זקן תרגילים חדשים, מליצה הזו נכונה שבעתיים עבורי, הטעם המוזיקאלי שלי נשאר כשהיה מימי התיכון (העליזים?). ונשאר סביב הרוק הכבד, מטאל, ופסיכודאלי.
כאיש קשה ומריר 🙂 קשה לי לקבל או לאהוב מוסיקה חדשה, ואם יש דבר המסמר את שערי בתיעוב זה תכניות ראליטי, בעיקר סביב מוסיקה, נכון יצא לי לראות פה שם כמה פנינים, אבל הרוב המוחלט הוא ניסיון(רע) לדרמטיזציה של שיר מוכר, (בואו ניקח שיר שגדלנו עליו, נימתח אותו עם אקורדים וססטיין, ניתן חצי בית לזמר ללא ליווי להדגיש את היכולות, והנה עשינו Remake מדהים לשיר המוכר). רובם ככולם נשמעים מאולצים ורעים.
אבל הפנינה הזו תפסה את עיני מיד, בשל כמה דברים :
במילים אחרות, לקחנו יצירה סופר "כוחנית" "חזקה" "כעוסה" הפעלנו עליה פטישים וקורנסים בכור היתוך והפכנו אותה למשהו "מלטף" , "רגיש" , כמעט אימהי
ראיתי את מורן בהופעה, יחד עם ילדי הבכור (שמנגן על פסנתר), היה מרגש עד דמעות, שילובים של כינורות, תופים, כלים אלקטרונים וקלאסיים, ובהופעת אורח יוסי סאסי הגיטריסט המיתולוגי של Orphaned Land וחברים נוספים.
לכו לקנות את האלבום שלה – כל שיר מלוטש.
מורן – תופיעי יותר בישראל, קשה לי למצוא מילים טובות על ישראל לרוב, חוץ מהעובדה שרובינו שם, ואנו מעריכים אותך , אנחנו לא מהחברים ששולחים SMSים לתכניות ראליטי, אבל באים להופעות, קונים את המוסיקה שלך ומתרגשים !
החופש הגדול הוא אחד הסיוטים של כל הורה, אני מתפקד כרשות שופטת, מחוקקת, ובעיקר מבצעת.
אנחנו בפרפורי הגסיסה של צורת הסאדיזם החדשה בחיים המודרנים – החופש הגדול.
מי יתן ומערכת החינוך תיקח את הילדים, וישרור שקט בבית !
יומנו "המסעיר" של האיש השביר 