תורגם מתוך Ravenloft Gazetteer 4, בעריכת מייק ג'ונסטון , תורגם על ידי משה רט.
מתוך רשימותיה של ס', הסוכנת החשאית ששלח אזאלין לערוך סקר מקיף של כל הממלכות ברייבנלופט; סיכום הדיווח על ממלכת וֶרְבְּרֶק
המעגל עומד במרכזן של אגדות מפוחדות רבות בין תושבי וֶרְבְּרֶק. למרות שמספר תושבים מפטירים שאין הוא יותר מסיפור-מעשיות, רבים הבטיחו לי שזהו הקדוש ביותר מבין האתרים המקודשים של אנשי-הזאב. שם, אנשי-זאב פרימיטיביים מקיימים לפי השמועה קורבנות דם וטקסים מבחילים אחרים תחת הירח המלא. האל הזאב עצמו, כך לוחשים, מופיע בפני מאמיניו המבעיתים בימים קדושים נדירים, מתנשא מעל האבנים המקיפות את המעגל.
הירח סיפק תאורה שופעת כאשר גוואלון ואני עשינו את דרכנו בזהירות דרך היערות העבותים של פסגות שן-חורף. בסופו של דבר ציין מורה הדרך שלי ללא מילים שאנו קרובים ליעדנו, וניצלתי את ההזדמנות כדי להסוות את עצמנו מפני חושיהם החדים של כל הליקנתרופים בהם היינו עלולים להיתקל. כאשר התקדמנו הלאה, צדו עיניי את זוהרה מבשר הרעות של מדורה ואת צלליותיהם של יצורים מדלגים. מבעד לעצים הבחנתי לבסוף בקהל של דמויות זאביות מרקדות, מזמרות ומייללות בתוך טבעת של דולמנים.
עמדתי מרותקת, לא מסוגלת להסיר את מבטי ממחזה שכזה. מעגל עצום של אבנים ניצבות השתרע לפני בקרחת יער, כל דולמן מגולף בסמלים גסים ומרוח בדמם של קורבנות לאין מספר. עצמות אנושיות היו פזורות בכל עבר, כה צפופות במספר מקומות עד שלא יכולתי לראות את האדמה הרמוסה שתחתיהן.
בינות לאבנים, למעלה מ-200 אנשי-זאב בצורת כלאיים קיפצו כמו שדים. עטויים בתכשיטי עצם וצבעי מלחמה פראיים, הם זימרו בתערובת נוהמת של מורדנטית ושפת-זאב. חלקם הלמו ללא הרף על בולי עץ חלולים, ממלאים את החורשה בפעימות לב קדחתניות. אחרים התפתלו על הקרקע כאחוזי דיבוק, או ריקדו בתבניות מטרידות. דם טרי מילא את לועותיהם, ורבים נשאו צלקות נתעבות – חלקן פצעי קרבות אחרונים, ואחרות כנראה תוצר של צילוק פולחני. האל-מתים של נקרופוליס נראו כלהבות רוטטות בהשוואה לזעם ולחיוניות הטהורה שביצורים אלה. כאן היו חיים, בכל תפארתם הנתעבת, חסרת הרגש, הברוטלית והמטורפת.
עיני נחו על אדם-זאב שיכול היה להיות רק הכוהן הגדול. היה זה יצור מבעית בעל פרווה כסופה סמיכה, עוטה מלבוש טקסי מפואר שציין אותו כשליחו של האל הזאב. בניגוד לבני מינו, עמד היצור כשופט עשוי אבן, סוקר את ההתהוללות העקובה מדם במבט חסר רגש.
לרוע המזל, צעקה פתאומית שמה קץ לחלומותיי בהקיץ. לתדהמתי וזעמי, גיליתי שהמדריך שלי קם על רגליו והחל לשאוג בקול רם במורדנטית, "שליחו של האל! אני מביא לך קורבן! אני מביא כַּלְבָּת-אדם שהעזה לחלל את האבנים הללו! בשרה הוא שלך לסעוד עליו!"
החיות חדלו לפתע מחגיגתם הנתעבת, ופנו כאיש אחד להביט לעבר המקום בו הסתתרתי בין הצללים. תאוות דם וטירוף נצנצו בעיניהן, ותוך פעימת לב אחת פרצה הלהקה כולה לעברי על ארבע רגליים, בעוד הכוהן הגדול מאיץ בנאמניו ביללה נתעבת.
חשה רק בזעם ללא גבולות, זינקתי לעבר מדריכי הבוגדני. בשרו זרם כאשר השינוי הליקנתרופי החל, אבל לא תהיה לו כל הזדמנות לרכוש לעצמו תהילה כלשהי ממותי. אם נחרץ גורלי, הבוגד לא יטעם עוד נשימה נוספת. שלפתי את אקדחיי, נעצתי את שני קניהם בפראות לתוך חזהו, וסחטתי את ההדקים. עיני הזאב שלו נפערו לרווחה כאשר הכסף החם פוצץ את לבו לגזרים. לא השתהיתי אפילו כדי לראות אותו פוגע בקרקע, אבל כאשר פניתי לברוח, איש-הזאב הראשון בלהקה השועטת פגע בי כמו חזיז רעם. הוא תפס אותי במלתעותיו המרסקות, ופנה יחד עם חברי להקתו בחזרה לעבר המעגל, גורר אותי כמו בובת סמרטוטים מדממת לפני הכוהן הגדול.
המומה כולי, הייתי מודעת רק במעורפל לכך שהיצור מיסמר אותי תחת כפותיו המוצקות. הוא נהם במורדנטית נמוכה משובשת, "את השגת גבול, טֶרֶף. כעת תאכילי את האל". קהל אנשי-הזאב התפרד, חושף משעול איילים קדורני שהוביל מקצה הקרחת עמוק אל תוך היער. "את תרוצי. ואז נרדוף. אם את חזקה, אולי תימלטי. אם את חלשה, נאכל אותך בעודך צורחת". חבולה ומבולבלת, הבנתי לבסוף את כוונתו של היצור. הם רצו לעשות משחק ממותי – ו"משחק" ציד ממני.
לא משנה כמה רחוקה נראתה אפשרות בריחתי, לא יכולתי לדחות סיכוי קלוש להגיע למקום מבטחים, או אם לא זה, לפחות למות על רגליי. מסוחררת עדיין, קמתי ומעדתי אל מחוץ לקרחת היער, הודפת הצידה שיחים קוצניים ומחליקה על עלים לחים. בהדרגה, המציאות הסוריאליסטית של מצבי התבהרה לי, והחלתי לרוץ כפי שלא רצתי מעודי.
זיכרונותיי מבריחתי נותרו מטושטשים ומבולבלים. למרות שחזִי בער באש ואבריי משכו אותי מטה כאילו היו עשויים עופרת, היללות והצעדים המהירים שמאחוריי דחפו אותי הלאה. רצתי בעיוורון, פונה לכיוון ששיערתי שהוא מערבה, לעבר הגבול עם ווֹלָאקוֹן. בסופו של דבר, מבעד ליללות המטריפות את הדעת, שמעתי את קולו של נהר זורם במהירות לפניי. העצים נפרדו, וראיתי מולי את מימיו השחורים הנוצצים של האוּלְבְפְלוֹד. לרגע אחד הרשיתי לעצמי נצנוץ של תקווה, שכן הנהר עשוי היה להציע יציאה מממלכה ארורה זו.
לא כך היה. במרחק ראיה מהנהר, נסגרו מלתעותיו של אחד מרודפיי סביב רגלי, קורעות את גידיי ומרסקות את עצמותיי. נפלתי, המרבד הקר והטחוב של העלים מתחתי ופרוותה החמה של חיה ענקית מעלי. רגעיי האחרונים היו מערבולת מיטשטשת של נהמות פראיות, כאשר אנשי-הזאב הסתערו עליי בהמוניהם לאכול. חשיכה ושיניים עטפו אותי, והכאב נכנע בפני חידלון מתוק…
* * *
כמדומני שהימלטותי מהמעגל לא תפתיע את הפטרון שלי, אם כי האופן המדויק בו עשיתי זאת נותר מסתורין עבורי.
שבתי לחושיי כדי למצוא את עצמי הרחק מוורברק, שרועה על מרבד צמר יוקרתי ליד אש מרצדת בחדווה. מבולבלת, לא מבינה איך נמלטתי מאנשי-הזאב, פעולתי הראשונה היתה למשש את עורפי. העור היה שלם; הלחץ הפראי לא הותיר עלי כל סימן. בגדיי והציוד שלי, לעומת זאת, היו מטרידים באורח מוזר. לנוכח כל בדיקה שגרתית נראה היה שלא השתנו, ועם זאת הם הרגישו… לא מוכרים. עלי להודות, אי-הנוחות המעורפלת שלי נשענה על לא יותר מתפר שלא במקומו כאן, קיפול חסר שם, וככל הנראה התוצאה של עצביי המעורערים בשל הימלטותי חסרת הפשר. רק הצמיד שנתן לי הפטרון שלי הרגיש אותו הדבר.
ניחוח של אוכל חם וטרי הגיע אלי מהקערה שליד האש. כאשר צעדתי לעבר הדלת, גיליתי שאני נמצאת בבית פרטי בהֶלִבֶּנִיק ושישנו בוץ טרי על מפתן הדלת. מי שלא יהיה שהביא אותי לשם עזב רגעים ספורים לפני שהתעוררתי, מותיר אותי מבולבלת ומרגישה מחוללת. למרות שחיכיתי מספר שעות, בעלי הבית לא חזרו. אמנם מצאתי נקודה של דם על אחד השטיחים. מאוחר יותר, גיליתי שלפחות שבועיים חלפו מאז הזיכרון האחרון שלי.
האם המפתח להימלטותי המסתורית קשור בך ובצמיד הקסום שלך, פטרון? כל אינסטינקט ובדל ראיה אומרים לי שאכן כך, אבל אני גם יודעת שלעולם לא תחשוף בפניי את האמת מרצונך. פעם נוספת, עלי לשחק את הטיפשה בעודך משתעשע בסודותיך הקטנוניים.
[הערתו של אזאלין: אמיתות כאלה ראויות שתגלי אותן בכוחות עצמך, מלומדת קטנה. הכל יתבהר בבוא הזמן)
* * *
אזאלין הוא ליץ', מכשף אל-מת ואדון האופל של ממלכת דארקון, אחד השליטים רבי העוצמה ביותר ברייבנלופט.
יומנו "המסעיר" של האיש השביר 