אני מראש מתנצל ,
הפוסט לא כתוב כביקורת מהוקצעת ומסודרת על ההופעה שעברה עלינו ב15.7 במקום זאת הוא נכתב כרסיסים של זיכרונות ילדות, חלקו ביקורת הופעה, חלקם פיסות של רגש והתרגשות, בכל מקרה סדר לא יהיה כאן,
אני זוכר את עצמי נער צעיר בכיתה ט', שומע בהשתאות את האלבום Appetite for Destruction מנסה לעכל ולהפנים כל תו, כל מילה, מרגיש ומזדהה עם האנרגיה המדהימות, הכוחניות הכבדה של Guns & Roses, ומבין שאת המוסיקה הזו אני אאמץ לכל חיי.
בשבוע שעבר (15.7) יצא לי לסגור מעגל, מעגל שהחל לפני 25 שנה כאשר הייתי נער, אי שם בתיכון יצאו האלבומים הכפולים Use Your Illusion I+II שפשוט היו יצירות מופת, כל שיר פגע בול, התדמית של "עושי הצרות" מול הבלדות הרומנטיות יצרו ללהקה הזו גיוון ורסטילי ומוסיקלי וקשת שלמה של רגשות, Axl Rose בימים הטובים היה יכול לרוץ על מנעד של 5 אוקטבות, הגיטרות של Slash הבס של Duff, והמתופף מיסטר מאט סורום שנתן את אחד קטעי התוף שעדיין חקוקים בזיכרוני אי שם בהופעה של93 בישראל היו שלם שגדול מסכום חלקיו.
בין Appetite לבין הllusion, יצא האלבום Lies, שירים שחלקם נלקחו מההופעות וחלקם חדשים ששוב הקנו ללהקה אחלה תדמית של "הילד הרע" עם יכולת של המון רגש. שירים מדהימים כמו Reckless Life שנגעו קצת בפאנק או Cover לשיר פאנק של ממש (Nice Boys), עם Patience והגדול מכולם השיר (השערורייתי) One in a Million.
השנים עברו, שמעתי לא מעט להקות אחרות, שונות, חלקם מתוחכמות ומורכבות יותר אבל פינה חמה בלב תמיד הייתה לי לגאנס. בתיכון (תיכון רמלה-לוד) לא היה קל לעכל ג'ינסים קרעים עם ציור של רובים, שושנים, הצלב עם 5 הגולגולות שסימנו את חברי הלהקה, ולא ממש הקלו עלי את החיים כנער (לשון אחר – היו מקומות שעדיף היה לא להיכנס אליהם עם הלבוש הזה).
מקומות אחרים, כמו הרוקסאן בתל אביב קיבלו אותי בברכה בשנים האלה, אני זוכר את אותם שנים ככאלה שעיצבו את חיי , אנשים לא הכי שפויים שהקיפו אותי לצד המון להקות שהתחילו וניבנו על הסגנונות האלה (זקני צפת, הארנבות של קספר).הרבה מאוד אנרגיות, הורמונים ורצון לצעוק, לצעוק את האמת שלי.
לאחר מכן יצא האלבום "תקרית הספגטי" שחטף ספגטי בפרצוף של ביקורות איומות (כל כך לא מוצדקות לטעמי), האלבום היה כולו גרסאות כיסוי של שירי פאנק, נכון רוב המעריצים (או המבקרים) לא מכירים את השירים או הסגנון, אני ברמה אישית כל כך אהבתי – פאנק נימצא בשוליים כסגנון מוסיקאלי הוא אינו מחובר באופן ישיר לרוק הכבד, היחס לממסד היחס לשונה והעובדה שאפשר לצרוח מסרים לתוך המיקרופון עושים אותו מה שהוא , גם השירים בספגטי לא תמיד הכי קליטים ולא תמיד מזכירים אלבום אחוד אחד – גם הפאנק ושירי הפאנק הם שבורים, לא נעימים וקשים לעיתים לעיכול (זה הסגנון).
ברבות השנים ,השירים תמיד ליוו אותי דרך ארוכה, והנה אני תלמיד כיתה יא, השנה היא 1993 יום לפני הבגרות בהיסטוריה, בערב לפני אני צריך לנוח או לפחות לשנן את השנים שהורדוס היה כאן, אבל בינינו?! אתם משווים את הורדוס לAxl? , באאודי חבוטה של חברי אלי (שלא הניעה לאחר ההופעה דרך אגב) מצאתי את עצמי בפארק הירקון צופה באחת מהופעות הרוק הראשונות שיצא לי לראות בחיי
ההופעה דאז אגב, ואני חייב להיות כנה הייתה טובה, אבל רחוקה מלהיות מעולה, ההופעה הייתה שעה וחמישים, חלקה אקוסטי לחלוטין עם סאונד בינוני, וזכורים לי המבקרים שלא פרגנו בלשון המעטה , מכאן עברו חיים שלמים והנה אנו בפארק הירקון 25 שנה אחרי חמוש בילד בן 13 וילד בן 9 (AKA – Alon & Yuval), סיום סיבוב ההופעות Not in this lifetime. שבוע וחצי לפני ההופעה אנו מתבשרים ש – Sold Out, כל הכרטיסים נמכרו, אני רכשתי כרטיסים לי ולשני הבנים ב850 ₪ לכרטיס (סמוך להופעה היה שוק שחור ומגעיל של ספסרות וכרטיס לGolden Ring האמיר למחיר של 3,000 ₪). מי חשב שמופע של להקה מזדקנת יביא 61 אלף, איש לפארק? המופע הוקדם והחל למעשה כבר בתוך השבת, הלהקה בקשה (וקבלה) חלון זמן של 3 שעות (בניגוד לשעה וחמישים של המופע ב93).
בשלב הזה ידעתי שאנחנו הולכים לראות משהו מיוחד מאוד, הלהקה הבטיחה וקיימה, בדיוק מדהים בשעה 20:01 עלתה הלהקה לשלוש שעות מדהימות (לא פחות) של אחת ההופעות הכי מושקעות שאי פעם ראיתי, רמת הסאונד, הסנכרון בין הנגנים, קטעי הווידאו היו לא פחות ממושלמים.
בחירת השירים הייתה לא פחות ממושלמת, עבורי הלהיטים המוכרים ביותר של גאנס נשמעו מאות פעמים והם טובים, טובים מאוד ולא יכולנו לותר עליהם, אבל יש לי מקום מיוחד לשירים הפחות קליטים, אלה למיטיבי הלכת כמו COMA שהביאו אותי לדמעות.
לכל מי ששואל מדוע השיר Patience לא היה?! אז ,בחלק ה"רומנטי" ישנן 3 יצירות שלעיתים מתייחסים אליהם כשלושה חלקים של טרילוגיה אחת כוללת, והם כולם (Estrange , November Rain, Don’t cry) הופיעו בהופעה בדיוק ורגש מושלמים.
עובדה שלא כולם יודעים, הטרילוגיה הושפעה מאוסף סיפורי אימה שנקראות The Language of Fear, שנכתבו על ידיד של אקסל ,הסופר Del James.
המחווה לשמש השחורה של כריס קורנל (1964-2017)– היה מרגש עד דמעות. כריס ירד מהבמה והחליט לקחת את חייו מי יודע מה עבר בראשו של אחד האמנים הכי מצליחים בעשורים האחרונים, אבל נסתרות דרכי הרוק, והדיכאון הקליני.
הביצוע של Wish you were here של סלאש וריצ'ארד פורטוס היו כל כך מדהימים ורגישים, Pink Floyd זו אהבת אמת עבורי, בהופעה בכלל ובשיר הזה בפרט ממש לא מורגש שריצ'ארד עומד בצילו של סלאש, נכון המתולתל עם המגבעת יש רק אחד, והאיש הזה הוכיח הזמן עמד מלכת במשך אותם 25 שנה שבהם היה והמשיך להיות אחד הגיטריסטים הגדולים ביותר בעולם, אבל השילוב וההרמוניה בין הגטריסטים נתן מקום לשניהם.
אפשר להכביר מילים עוד ועוד על הSetList (מפורט מטה), אולם בחירת השירים מספרת בצורה מדויקת את סיפורה של הלהקה, מפלצת רוק שמילאה אצטדיונים עד אפס מקום בעבר וחוזרת כמו עוף החול כאילו דבר לא השתנה השירים שנוגעים בגלאם , קצת פאנק, המון כוח ואלימות לצד רגש ורומנטיקה…
בחירת השירים של להיטים של ממש לצד שירים ארוכים ולא קלים לעיכול כמו COMA יחד עם גרסאות Cover לכמה משירי הרוק הגדולים ביותר, מסמנים בעצם בדיוק את מה שגאנז באו לתת , רוק כבד , מקצועי , מדוייק מא' ועד ת' שמקיף לא רק שירים מקוריים, אלה מחוות לשירים אחרים, כאלה שאינם עימנו היום והתצרף הזה הופך לחוויה אחת שלמה.
נכון ,גם אני שמעתי את הגיחוכים לגבי המשקל של אקסל, אף אני לוקה בציניות , לפחות יש ביני לבין אקסל דבר אחד משותף, עליה במשקל אחרי 25 שנה… לאחר שמנטרלים את המראה החיצוני, האיש הוא עדיין אותו כתום שער עם עיניים כחולות מטורפות שלוקח את כולנו לסיבוב על הNightTrain במשך שלוש שעות בשיא המקצועיות , שמעתי כמה גרסאות מדוע הלהקה התאחדה לסיבוב הופעות הזה, אולי זה קשור לכסף או לכמיהה למלא שוב אצטדיונים, אין זה משנה כלל, השנים עשו ללהקה הזו רק טוב וקיבלנו הפעם מכונה הרבה יותר מהוקצעת ומקצועית מסיבוב ההופעות ב-93'.
סלאש הוא הסולן השני של הלהקה, ובמשך 3 שעות נטף זיעה מכל מקום אפשרי, המשיך לעמוד ולנגן בגאון על הבמה. אפשר להאזין לסלאש שעות על גבי שעות, מקיים כל סוג של יחסים עם הלס פול(גם כאלה שאינם כדרך הטבע) ולא להתעייף, במשך השנים סלאש היה השותף "הפחות תקשורתי" ,האיש תמיד פחות תקשר עם הקהל בקשר אמצעי או בלתי אמצעי ונימצא בסוג של ניתוק כשהחיבור היחיד שיש לנו כקהל הוא נטו אך ורק דרך הגיטרה– וזה עובד, זה הכי עובד. ביצוע הסולו של Paradise City כאשר הגיטרה מונפת אל מאחורי הגב – Priceless.
אני כותב את הפוסט הזה, כזיכרון מדהים של ההופעה הטובה ביותר שראיתי ,לדעת שאר המבקרים זו כנראה ההופעה הכי טובה שהייתה אי פעם בישראל, אבל לגבי ברמה הכי אישית מצאתי את עצמי מתרפק על ימי ילדותי ובגרותי כל הדרך, מילד קצת שונה בעיר שהרגישה לי כמו ג'ונגל, עד לבגרות.
ואז איפה שהוא באמצע ההופעה כאשר חברי הטוב אלי (גם הוא בוגר העיר לוד), מניף על הכתפיים את ילדי אלון, עצרתי לרגע,רק לכמה שניות,לשבריר של שיר, לא קפצתי כמו מטורף, לא צרחתי את השירים יחד עם הסולן הג'ינג'י , לשנייה עצרתי והבנתי שסגרתי מעגל כאשר ילדי חווים את אותה החוויה שלי.
מהעיתונות :
http://reshet.tv/item/entertainment/music/news/guns-n-roses-368973/
http://www.mouse.co.il/music/reviews/1.4258060
http://www.maariv.co.il/culture/music/Article-591746
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4989621,00.html
Setlist :
- It's So Easy
- Brownstone
- Chinese Democracy
- Welcome to the Jungle
- Double Talkin' Jive
- Better
- Estranged
- Live and Let Die (Wings cover)
- Rocket Queen
- Whole Lotta Rosie (AC/DC cover)
- You Could Be Mine
- Attitude (Misfits cover) (with "You Can't Put Your Arms… more )
- This I Love
- Civil War (with "Voodoo Child" outro)
- Yesterdays
- Coma (with band introductions)
- Slash Guitar Solo
- Speak Softly Love (Love Theme From The Godfather) (Nino Rota cover)
- Sweet Child O' Mine
- Used to Love Her
- My Michelle
- Wish You Were Here (Pink Floyd cover) (Slash & Richard Fortus guitar duet)
- November Rain (with "Layla" piano exit intro… more )
- Black Hole Sun (Soundgarden cover)
- Knockin' on Heaven's Door (Bob Dylan cover) (with "Only Women Bleed" intro)
- Nightrain
Encore:
- Sorry
- Don't Cry
- The Seeker (The Who cover)
- Paradise City
יומנו "המסעיר" של האיש השביר 