בלילה קפוא, החלטנו לא להיכנע לדחף החורפי לעשות כלום ושום דבר ,לשבור שגרה וללכת לשמוע קצת בסים וגיטרות צורחות בפאפאתיו ולשמוע אתGuns N Moses.
זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי ללכת לGuns N Moses המעולים ולכתוב את רשמי מההופעה,בפרט שההופעה מתקרבת ויש ללטש את השירים המוכרים של נוף ילדותי (טוב, האמת שזה לא ממש הנוף ברמלה של שנות ה90, אבל היי, מודה באשמה הייתי חריג בנוף).
Moses לקחו את התאריך ההיסטורי ה2.2 והחליטו לבצע Cover לאחר ההופעות המיתולוגיות – ההופעה בריץ' של 1988.
ההופעה של הריץ' היא יחסית הופעה קצרה (11 שירים בסך הכל, בשלב הזה זה היה כל החומר להופיע איתו..) ואורכה שעה, ולמעשה היא הראשונה שצולמה על המרקע (שוב שנת 88 המפורסמת). הופעה זו נזכרת כאחת הגורמים המשפעים ביותר לפריצה של Guns N Roses. ונחשבת במונחים השמרניים של 88 להופעה (השם ירחם) פרועה בטירוף…
הנה המקור (כולל צנזורים מנומסים, סתם כדי להבין את תקופת הMTV דאז – אכן, המילה עם הF נחשבת טאבו):
https://www.youtube.com/watch?v=9zKPjJgfIss
והנה המקור הלא מצונזר למי שרוצה ממש ליהנות מההופעה :
https://www.youtube.com/watch?v=EwlJTN2OBhw
לאחר ההופעה המקורית בוצעו עוד כמה פנינים מלהיטי Guns, אנו נתעכב על 2 סוכריות מדהימות במיוחד.
Ain't It Fun – השיר הופיע באלבום The Spaghetti Incident אלבום שהמבקרים אהבו כל כך לקטול, האלבום הנ"ל מכיל רק Covers שGuns מבצעים לשירי Punk.
שירי Punk הם סגנון בפני עצמו, אגב שונה מאוד מרוק כבד קלאסי, בפאנק הסגנון רחוק מאוד ממלודיות מסודרות ומובנות (נסו לשמוע לדוגמה את Night Train מול זה, ותבינו את הבדלי הסגנון) Punk מזכיר צרחות למיקרופון ללא סנכרון עם המוסיקה. (גילוי נאות – אני מת על הסגנון הזה, הוא מגיע מהלב, ממיעוט מדוכה, מהרצון לא להיכנס לשבלונות שהעולם המודרני מכתיב לנו ומיתרונות האנרכיה מול הממסד). הכניסה של Guns וניסיון לאלבום הקאברים הזה מהווה "עוף מוזר" שמבקרי המוסיקה נהנו כל כך לקטול. רוב הביקורת הקשות אגב הגיעו מהעבודה שהביצועים בחלקם מאוד מרוככים יחסית מה"פאנק הבועט" ובמידה מסוימת החלישו אותם. אני חייב לומר שלחלק מהביקורות הסכמתי אז, ולקח לי כמה שנים לעכל את השירים באלבום הזה ושינוי הסגנון.
הביצוע של A'int it Fun של המוזס היה (בלי כוונה) בדיוק סגנון הPunk של שנות ה80, לא מסודר, לא מהוקצע עם אי דיוקים – ו200% נשמה. וזה בדיוק מה שצריך לעשות, כל דיוק יתר היה משנה את השיר לכיוון של "רוק כבד", וזה לא אותו סגנון, לא אותה הגשה, והיה מרתק לראות את ההבדלים, השיר Ain't It Fun בוצע במקור על ידי הDead Boys (ואני מפציר בכם לראות הופעות שלהם בכדי להכיר קצת יותר את הPunk של שנות ,70-80 ,יש קבוצה בפייסבוק שנקראת Bloody revolution שמעלים אליה את כל החומרים "האסורים" מהתקופה ההיא), וזה הביצוע של גאנס מהאלבום Spaghetti (אגב מעולם לא נוגן בהופעה חיה לדעתי, אולי שוב, מפני שהמבקרים קטלו את האלבום הזה מקצה לקצה). הביצוע החי על הבמה של מוזס היה בדיוק איך שצריך להגיש את זה, על חצי הזיה של חומרים כבדים במיוחד ולא מובנה ומהוקצע. דמעות פשוט דמעות – נא לנגן לי את זה בלוויה.
COMA-גאנס בשני האלבומים הראשונים (אם נחשיב את Lies לאלבום של ממש), מנגנים אחלה שירים, יופי של קצב כייף, פרוע וכוחני. אבל רק ביצירות של הIllusion אתה נחשף (לדעתי כמובן) לעומק היצירה של הלהקה ככלל ושל אקסל בפרט, השיר Coma לדעתי מייצג את שיא העומק והתחושות מהאלבום הזה.
ביצוע לא קל בכלל מבחינת המקצבים ומבחינת השירה – היה כבוד גדול לשמוע את זה ולהרגיש בהופעה חיה את כל התחושות.
בהופעה חיה כמו תמיד אין דבר כזה שאין דבר כזה, לא פעם נעלם המיקרופון (הקהל השלים את המילים), ולעיתים הLead guitar נעלמה קצת (טופל), נכון היו פספוסים ולמי שיש אוזן שמכירה את השירים על בוריים, בוודאי הרגיש בהם, מצדו השני של המטבע אנשים באים לשמוע מוסיקה ולשנות את שגרם יומם המבעסת, לקבל אנרגיה טובה עם "אחים למוסיקה", להרגיש צעירים יותר ולשמוע קצת רוק כבד. במבחן האנרגיה, הקרבה לבמה, המגע עם הקהל – המוזס והפאפאתיו ניצחו בגדול.
בראשי – אם שותים ! שתויים, זו הדרך היחידה להעביר הופעה… 🙂 , "מישהו יכול להחליף אותי…", כנראה שלא ,אני לא מכיר אף אחד שיכול להחליף אותך ואני מכיר לא מעט גיטריסטים בישראל
הSet List מצורף, שירים 12 ו14 המסומנים בקווים הם "ההפתעות" – A'int it Fun ו Coma
יומנו "המסעיר" של האיש השביר 