יומנו "המסעיר" של האיש השביר

לעיתים אני מתקשה לקרוא ספרות "כבדה", לעיתים אני טרוד, לעיתים אני קורא בטיסות (ורעש המטוס מפריע לי לקרוא משהו "כבד"). בעיתות כאלה אני מעדיף לקרוא משהו פשוט ולא רציני מידי, רומן רגעי, לא משהו שצריכים לחשוב או להתעמק בו, או רחמנה לצלן, ספר שכל פסקה בו יש לקרוא אותו שוב ושוב על מנת להבין או לדמיין את הסיטואציה או המיקום.

במצבים מעין אלה, אני מתאהב מחדש ברוברט היינלין, קל, מותח, חמוד לא רציני מידי.

מגב הספר :"מחר, עם שחר, תידחף דרך שער קוסמי הנפתח לתוך עולם שמימיך לא ראית. אינך יודע אם העולם שאליו אתה עומד להיכנס הוא קפוא או לוהט, מדבר או ג'ונגל. ייתכן ותמצא עצמך בתוך בצה קדמונית השורצת זוחלי-ענק; אולי תחליק על קרחון של עולם עתיק הגווע תחת קרניה של שמש עתיקת-יומין ובודדת".

'מנהרה בשחקים' של רוברט היינליין הוא סיפורה של כיתת-שרידה בעתיד שבו – באמצעות מנהרה על-חללית – יכולים בני-אדם מכדור-הארץ להיזרק לכל כוכב-לכת בערפיליות האינסופית של היקום.

סיפור שבו הושלכו ספינות-החלל לערימות הגרוטאות והצלחות המעופפות הן אגדות של סבתות לא-אינטליגנטיות.

הרעיון המנחה  בספר היא העבודה הפשוטה שהאדם גילה\יצר שער בין ממדי אשר "עוקף" באלגנטיות את מגבלת המרחק\זמן. ניתן להגיע בכל שבריר שניה לכל מקום ביקום, הדבר כמובן מייתר את ספינות החלל, וסיפרנו מתאר כיתה צעירה של סטודנטים אשר נבחנת ב"שרידה" ועוברת לכוכב לכת עוין למשך שבוע לערך ומתן ציון לסטודנט האמיץ (אלה ששרדו כמובן, שהרי מדובר על משימה מסוכנת). הכוכב "המוגרל" לטובת הבחינה הוא אקראי לחלוטין (למעט העבודה שיש בו את התנאים הבסיסים להתקיימות חיים).ומכאן הכל פתוח, חיות טורפות, קור מקפיא, מתחרים עוינים (כן, כן מזכיר את סצנות משחקי הרעב שנעשו כמה עשרות שנים לאחר מכן).

מכאן הספר מתפצל לשני כיווני עלילה, האחת היא החלק הגלוי בו על כיתת השרידה למלא אחר המשימות היום יומיות על מנת לשרוד, מים, מזון, אש ומחסה הם אבני הבניין של האדם המנסה לשרוד במקום לא נודע. חלקו הסמוי יותר של הספר מדבר על חברה, חוקים, בחירה מרצון או כפיה, נישואין וזוגיות, ובעצם משמעותה הכוללת של הקמת חברה אנושית במקום חדש לגמרי והמשמעויות שלה.

היינלין תוקף כמעט בכל ספר את "המוסד" החברתי , מתחת לרובי הלייזר (לוחמי החלל), לסכין המבריקה (מנהרה בשחקים), הסופר מעמת אותנו עם הדעות הקדומות שלנו על אנושיות וחברה, מזכיר אגב במידה מסוימת את הספר "בעל זבוב" , אולם לא "פילוסופי מידי ועמוק כמו ב"די זמן לאהבה"

ספר לא רע בכלל.

הוצאת מסדה 1955, 203 עמודים.

ברנדון סנדרסון נחשב לאחד מסופרי הפנטזיה הגדולים ביותר כיום (ובצדק), העבודה על שלושת הכרכים האחרונים של כישור הזמן (הסופר המקורי רוברט ג'ורדן נפטר), קנו לו מקום של כבוד כיוצר מוערך. ומכאן החלה היכרותי עימו.

אני מקפיד לשים את ידי על כל יצירה שלו, הפעם אכתוב על "הערפילאים", שבצדק נחשבת כאחת מטרילוגיות הפנטזיה הטובות ביותר שנכתבו עד היום. רגע לפני שניקח את הסקלפל, נחתוך דק דק ונשים מתחת למיקרוסקופ, מילה נוספת כללית על ספרי וסופרי פנטזיה:

היכולת המרשימה של הסופר היא "לעצב עולם" ייחודי, נכון ,כל סופרי הפנטזיה מייצרים עולם שלם בנגיעות המכחול הייחודיות להם, אבל הגדולה של סנדרסון היא היכולת לשכנע. כל פרט, כל תיאור, כל דימוי נשזר יחד לתיאור שלם ומלא של עולם דמיוני לחלוטין. רומח הדרקון(קרין), רייבנלופט, עולם המעמקים של סלבטורה, עולם הדיסק של פראצ'ט וכמובן הארץ התיכונה, כל אלה עולמות ייחודיים שהסופר בונה ומתאר מערכת אקולוגית, דמויות (לא תמיד אנושיות), כוחות (לדוגמה קסם או כישוף) וקשרים ביניהם. עיקר הגדולה של סנדרסון ועיקר כוחו הוא בבניית העולם הייחודי, שיוצר את הפלטפורמה לעלילה ולדמויות (שעשירות לא פחות).

הספרים בנויים כטרילוגיה קרי, כל ספר הינו ההמשך של קודמו. בסיום הספרים השני והשלישי ישנו סיכום קצר(בכל ספר) המתאר את אירועי הספר שקדם להם, כך שלא תמיד יש לזכור עלילה סבוכה ומסועפת, ישנו תקציר מנהלים לסייע לנו.

מגב הספר הראשון-"האימפריה האחרונה":

לפני שנים רבות קם גיבור שמטרתו הייתה להציל את העולם. אדם צעיר בעל מורשת מסתורית קרא תיגר נגד האיום העומד להחריב את העולם ולכסות אותו בחשכה.הוא נכשל.

באלף השנים שחלפו לאחר מכן, העולם הוא שממה של אפר וערפילים, ובראשו עומד המנהיג בן האלמוות הידוע רק בכינוי השליט הגדול. כל מהפכה שנעשתה מולו נדונה לכישלון.

אבל באופן כלשהו, התקווה ממשיכה לחיות. תקווה שמעזה לחלום על קץ האימפריה ואפילו על מותו של השליט הגדול. מהפכה חדשה מתוכננת בחדרי חדרים על ידי אחד הפושעים המבריקים ביותר שחיו אי פעם חי, וגיבורה בעל כורחה, נערת רחובות שחייבת ללמוד להשתמש בכוח האלומנטיקה האצור בה, כוח הערפילאים.

גיבורי הספר מסוגלים לעכל מתכות (- היכן ההיגיון הביולוגי -WTF?) ולפלוט אותם בתור קסם, אין יותר גרוטסקי מזה, קראתי לא מעט מערכות קסם שונות ומשונות, וזו ה"מופרעת ביותר" שיצא לי להכיר מצדו שני הכתיבה של סנדרסון היא כל כך מעולה שחוקי העולם "חלים" על הקורא כאילו מאז ומעולם היו שם. המוטיב של יצירת עולם לא הגיוני בעליל אבל מתואר ברמת דיוק של כל פרט, הוא אחת היכולות המרשימות ביותר שיצא לי לקרוא ורק התכונה הזו לבד מדרגת את סנדרסון כאחד מסופרי הפנטזיה הטובים ביותר היום.

העלילה? אם הייתי צריך לתאר אותה, חבורת רחוב, פושעים ונוכלים חוברים יחדיו להפיל שלטון רשע ששולט כדיקטטור עריץ ואכזר כבר 1000 שנה? היש יותר קלישאתי מזה? – אין תענוג גדול מהיכולת לקחת סיפור פשוט ומכאן להכיל רשת דייגים שלמה של קשרים, תיאורים, יחסים בין הדמויות, עומק ולפתע מהציניות המלגלגת על פנטזיה אפית שבדרך כלל שטוחה(לדעתי כמובן), הקורא צולל אל תוך עומקים סוערים של פרטים, רגשות ודימויים – זה בדיוק הכוח של פנטזיה שכתובה היטב. לקחת את הקורא תוך כמה דפים, אל עולם אחר, עולם שבו ניתן לחוש, להריח, לשמוע ולראות מימד אחר, חסר הגיון בעולמנו אנו, אבל מתחבר לתצרף מלא והגיונית בספר הפנטזיה.

ואז בספר השני, העולם ניפתח, ניפתח לזוויות חדשות לחלוטין של העימות, התאולוגיה, מי הרע האמיתי?

עימות "אפי" של חבורה עניה המצילה לכאורה של העולם מפני שלטון הרשע הוא רק קצה הקרחון של מורכבות העולם שחושף לנו סנדרסון, המאבקים, הפוליטיקה והתככים שלובים זה בזה בהמון קרבות, דם אסטרטגיה וטקטיקה. ההתפתחות הטבעית של הדמויות והעיקר של גיבורת הספר = "ויין" מילדה עניה לאשה חזקה, העומדת על שלה, הולכת אחרי ליבה הופכת את הפנטזיה הקלאסית למודל לחיקוי והזדהות (לא עם ההחלטות בלבד, אלה עם הקונפליקטים אשר הופכים את כל העלילה להרבה יותר "חמה ואנושית" ויין שומעת נבואות, רואה דברים שונים ומשונים בערפילים, לא רוצה לדמות לשאר חבריה ונמצאת על פרשת דרכים, בדרך כלל חלקה השני של טרילוגיה הוא החלק שבו הספר "מאט" נותן לדמויות את המרחב להתעגל ולהתפתח יותר, כאן הקצב נשמר מהיר מאוד, וכמויות השינויים בעלילה והיכולת של הסופר להכניס אותנו למצבי חרדה, כאב ודאגה הפכה את החלק הזה למדהים ושונה בעיני. הקרב המתואר לקראת סוף החלק הII הוא אחד הטובים שנכתבו אי פעם בעולם הפנטזיה…

בחלק השלישי, המעגלים שנפתחו מתחילים להסגר לאט לאט, ואז אולי מתחילים להבין את גדולתו האמתית של הסופר אשר לא משאיר אבן אחת לא הפוכה, הכל מתחבר לכדי תמונה אחת כוללת אשר מרכיבה לנו את חלקי הפאזל המסובך שניבנה בשני הסיפורים הקודמים…

את ה100 העמודים האחרונים קוראים בנשימה אחת, זה לא בושה לבכות לקראת הסוף, לפחות 5 מכרים שלי אמרו שזה נגע בהם בנקודות הרגישות ביותר. בסוף העלילה אמורה להיות בדרך כלל "הזיכוך" "הקתרזיס" של הסיום, וכאן הסופר, בכישרון מטורף קורע לנו את הלב ומגיש לנו אותו בפרוסות דקות על מנת שנוכל לנתח בדיוק את כל עלילת התצרף המשוגעת הזו. נסיים כאן , לא כי הסתיימו הגיגי אלה כל תוספת תיצור ספוילר וחבל.

חברי הטובים מ"בתולי פנטזיה" גרסו כי לוקח יותר מ50 עמודים על מנת להיכנס לעולם (בניגוד למה שכתבתי ברישה של הדברים, שלי לקח רק כמה דפים להיכנס לעלילה), אני מניח שזה תלויי זווית ראיה או ניסיון עם קריאת הז'אנר הזה, כך או כך מדובר על אחת הטרילוגיות הטובות ביותר שקראתי, ואני ממליץ לכולם לקרוא אותם (גם אם אתם חובבי פנטזיה או גם אם זו ההכרות הראשונה עם הז'אנר מסוג זה).

Mark my Words זו שאלה זמן עד שיעשו מזה יופי של סרט (ומעניין לראות אם אפשרי בכלל להציג על המסך אפילו מאית העושר הספרותי המתוארת בטרילוגיה), ויתנו הזדמנות גם לאלה שלא ניחנו ביכולת לקרוא ספרים ליהנות מפרי עמלו של סנדרסון.

בעולם הערפילאים ישנם ספרים נוספים שטרם תורמו לעברית :

The Alloy of Law

Shadows of Self

The Bands of Mourning

Secret History

חלקי הטרילוגיה:

• האימפריה האחרונה- נכתב במקור ב2006 אופוס-2011 , 592 עמודים.
• באר האלוהות – נכתב במקור ב2007, הודפס בישראל 2012, 717 עמודים.
• גיבור העידנים –נכתב במקור ב2008, הודפס בישראל 2012 , 717 עמודים.

תרגם (לעילה ולעילה) – צפריר גרוסמן

מגב הספר :

בראשית המאה העשרים ושלוש מתקבל שדר מן הכוכבים. איש אינו יודע מה מקורו או משמעותו. שמעון קרוג, מיליארדר ובעל חזון, מקדיש את חייו ליצירת קשר עם הכוכבים ומקים מגדל זכוכית ענקי, פלא אדריכלי שבנייתו מבוססת על עבודתם של אנדרואידים. מטרתו של מגדל הזכוכית היא ליצור ערוץ תקשורת מהיר עם התרבות הנוכרית.

בעולם שבו מיטשטשים הקווים בין אדם לרובוט ובין אנדרואידים לאקטוג´נים דמויי אנוש, יצר רוברט סילברברג, מגדולי כותבי המדע הבדיוני בכל הזמנים, משל תיאולוגי פילוסופי עמוק ורב רבדים המעלה שאלות של זהות וגורל, אלוהות, תקווה ואמונה, ותוהה מה הופך אותנו לאנושיים ולאן פנינו מועדות.

רוברט סילברברג היה יושב ראש אגודת סופרי המדע הבדיוני של אמריקה. ספריו נמכרו במיליוני עותקים ורבים מהם תורגמו לעברית. מגדל הזכוכית, מהחשובים שבספריו, נראה כיום רלוונטי מתמיד ומגש בראשונה בעברית.

"תראו הוא יגיד, לפני מיליארד שנה אפילו לא היה אדם, היה רק דג. יצור חלקלק עם זימים וקשקשים ועיניים עגולות קטנות. הוא חי באוקיינוס, והאוקיינוס היה כמו בית סוהר, והאוויר היה כמו גג מעל בית הסוהר. אף אחד לא יכול לעבור דרך הגג, "אם תעבור, תמות" אמרו כולם. והיה דג אחד שעבר ומת. אבל היה עוד דג שעבר והוא הרגיש כאילו המוח שלו בוער, הזימים שלו להטו, האוויר הטביע אותו, השמש הייתה כמו לפיד בעיניים שלו והוא שכב שם בבוץ וחיכה למוות, ולא מת. הוא זחל למטה בחזרה לחוף ונכנס למים ואמר, "תראו, יש שם עולם אחר לגמרי". והוא עלה בחזרה ונשאר שם אולי יומיים, ואחר כך מת. והדגים האחרים תהו על פשר העולם הזה. וזחלו למעלה אל החוף הבוצי ונשארו ולימדו את עצמם לנשום אוויר ולימדו את עצמם לעמוד וללכת, לחיות עם אור השמש בעיניים. הם הפכו ללטאות, דינוזאורים, לא משנה מה, והסתובבו במשך מיליוני שנים, והתחילו לעמוד על הרגליים האחוריות והשתמשו בידיים שלהם לתפוס דברים. הם הפכו לקופי אדם, וקופי האדם הפכו לבני אדם ובמשך כל הזמן הזה מעטים מהם המשיכו לחפש עולמות חדשים. אומרים להם , "בואו נחזור לאוקיינוס, בואו נהיה שוב דגים, ככה קל יותר". אולי חצי מהם מסכימים לעשות את זה, אולי יותר מחצי, אבל תמיד יש כמה שאומרים, אל תהיה משוגע. אנחנו כבר לא יכולים להיות דגים: אנחנו בני אדם, אז הם לא חוזרים. הם ממשיכים לטפס…

ספר מדע בדיוני טוב, לא צריך רק לתאר עולם שונה לגמרי, כי אם להכיל טעמים נוספים, אחד מהם הוא היכולת לגרום לנו (הקוראים) לחשוב. האם אנו בני חלוף? לאן אנו מתקדמים? מה מגדיר אותנו כמין אנושי, ומה לכל הרוחות אנחנו כל כך מיוחדים ביקום הזה (אם בכלל…).

הרעיון הגלוי בספר בבסיסיו נחקר, נכתב, ונטחן מכל זווית אפשרית , בעולם עתידי חיים זה לצד זה אנדרואידים ובני אנוש. הם חולקים ביחד את הכוכב , כאשר האנדרואיד מוצג  כמוצר ככול המוצרים (מקוטלגים, בעלי המעמד ברור לרבות תתי המעמד של סוגי האנדרואידים השונים שנועדו לתפקידים שונים). הם משמשים גורם מסייע של כוח העבודה אשר דה-פקטו עובד בכדור הארץ . עד כאן עשרות עלילות של ספרי מדע בדיוני החלו. אבל מכאן העלילה מתפתלת והטקסט הופך להיות דתי בחלקו, פילוסופי עם אמירות חברתיות נוקבות אשר ממקמות אותנו במקום שונה לגמרי מאשר "מדע בדיוני קלסי". לא תמיד ניתן להתחבר ל"לוגיקה" שהסופר מעביר, לא תמיד ישנה הבנה בין הסופר לקורא מול ההיגיון "הספרותי" אולם אין זה הדבר החשוב ביותר, הדבר המרכזי כאן נעוץ בחשיבה שהעולם הפנימי של הספר מספק לנו הקוראים. לא ניתן להתעלם מעובדה כי יש יותר ממטפורה אחת של אותם אנדרואידים אשר מתייחסים אליהם כאל אזרח סוג ג' (אין זכות בחירה, אין שוויון זכויות) המשווה היסטורית בין שחורים לבנים, דיקטטורה מעמדית , וחלק מצורות השלטון אשר רווחות עד היום בחלקים שונים בעולם.

בהקדמה שכתב סילברברג לספר "Galactic Dreamers: Science Fiction as Visionary Literature" הוא מסביר את ששאף להשיג בעבודתו: "להראות לקורא משהו שמעולם לא היה מסוגל לראות בעיניו, משהו מוזר וייחודי, משהו יפה שגורם אי נוחות, משהו שימשוך לכמה רגעים את הקורא מעבר לגבולות המוכרים לו וימקם אותו במרחב היקום, ייתן לו לרגע תוסס אחד תחושה שהוא שותף למרקם החלל והזמן וישאיר אותו שונה לתמיד, בעל מודעות רחבה יותר".  (נלקח במקור מWIKI) – לא יכולתי לנסח טוב יותר את ההרגשה שהספרים של סילברברג מעניקים.

סיפור קצר שמעביר אין ספור רעיונות בתחומי הפילוסופיה, דת, שוויון חברתי, האנושיות שלנו , הברכה והקללה. – יופי של יצירה

ציטוט נוסף ברשותכם (אני באופן אישי כל כך מתחבר אליו):

בשעת מתח או עייפות הוא נימלא מודעות חולנית לגופו המתפקד כבית סוהר שבו אסורה נשמתו. קפלי הבשר שבבטן, האי של הנוקשות התמידית בבסיס העורף, הרעד הזעיר בעפעף השמאלי, הלחץ הקל והקבוע על השלפוחית, הגירוי בגרון, הפכפוך בפיקת הברך, על עדותו להיותו בן תמותה הדהדה בו כצלצול פעמון. לעתים קרובות נראה לו גופו מגוחך, שק של בשר ועצמות ודם וצואה ומיני חבלים ומיתרים וסמרטוטים, קורס תחת מתקפת הזמן, מתפורר משנה ושנה ומשעה לשעה. מה אצילי כל כך בערמת פרוטופלזמה?, הגיחוך שבציפורניים? האידיוטיות שבנחיריים? הטיפשות שבמרפקים? ובכל זאת מתחת לגולגולת משוריינת מתקתק לו מוח אפור וערני, כמו פצצה קבורה עמוק בבוץ. בז לבשר של גופו, הגוף הלך ונרקב בשעה שבעליו עדיין השתמש בו, אבל השכל שבתוכו המריא לגלקסיות הרחוקות ביותר.

מגדל הזכוכית-רוברט סילברברג

הוצאה לאור: מובי-דיק 2012

 מתרגם : עומר כביר ,

 עמודים 270

זומבים עליך שמשון –אז במבט ראשון הספר המכובד נראה כמו עוד ספר זומבים פוסט אפוקליפטי. בשנים האחרונות טרנד הזומבים מרקיב כל חלקה טובה. בספרות, קולנוע (ואחד שיגיד מילה רעה על Milla Jovovich, היא פנטזיית הנעורים שלי !) , סדרות ואפילו אביזרים סמי-מתחכמים נגד המתקפה הגדולה.  אני לא בטוח שזומבים" מהווה ספוילר לעלילה עצמה, הספר הרבה יותר עמוק ומזה ומתמקד בילדה בת ה-10 (מלאני) – הגאונה ביותר בכיתה, ומכאן העלילה מתפתלת.

 כיאה לסופר שמגיע מתרבות הקומיקס, העלילה מתוארת בדיוק מותח, צבעוני ומהמם, ניתן ממש לראות את התמונות של הסצנות השונות, אגב גם החלוקה של הספר (קצת פחות מ400 עמוד) לעשרות רבות של פרקים מזכיר סצנה אחרי סצנה שנחתכות ל – Fade to Black, והנה אני בדיוק מגגל את שם הספר על מנת למצוא תמונה נחמדה לכותרת, ואני רואה כבר את הTrailer המהוקצע בYouTube…

יש רובד נוסף בספר, שליטה עצמית (זומבים = רוצים לאכול תמיד). מול ילדה שלא ממש מודעת למה שהיא ומגלה תכונות הרבה יותר אנושיות, רגישות, חומלות, מהדמויות האחרות בספר אשר "אנושיות לחלוטין" ברובד הזה הסופר מכה בנו עם האמירה – לא ממש משנה איזו מחלה אתה נושא, אני אשקף את ההתנהגות לקרוא, והוא עצמו ישפוט.

מגב הספר – מלני מיוחדת מאוד. ד"ר קולדוול מכנה אותה "הגאונה הקטנה שלנו." בכל בוקר מלני מחכה בתא שלה שיאספו אותה לכיתה. כשהם באים לקחת אותה, סמל פארקס מכוון אליה אקדח בזמן ששניים מאנשיו קושרים אותה לכיסא גלגלים. מלני חושבת שהם לא אוהבים אותה. היא מתבדחת ואומרת שהיא לא תנשוך, אבל הם לא צוחקים. מלני אוהבת את בית הספר. היא אוהבת ללמוד איות וחשבון ועל העולם שמחוץ לכיתה ותאי התלמידים. היא מספרת למורה האהובה עליה על כל הדברים שתעשה כשתהיה גדולה. מלני לא יודעת מדוע זה מעציב את גברת ג'סטינו.

הנערה עם כל המתנות איננו עוד סיפור על עולמנו אחרי האפוקליפסה. הוא מותחן שובר מוסכמות שלאחריו דבר לא נשאר כפי שהיה.

בקיצור ולסיכום– העביר את יום כיפור בצורה נאותה, לא יותר מידי מעבר לזה. כן, הדמויות כתובות טוב, טוב מאוד. יש יופי של עלילה ואפילו צורת הכתיבה מגוף ראשון של כל דמות, יוצר עומק המתאר לנו בעצם את אותה סיטואציה בעיניהם של דמויות שונות. זה לא ה-"מאסטר פיס" של השנה אבל בהחלט ספר מומלץ.

הוצאה לאור – יניב (הספר במקור מ2014 הודפס ב2016)

תרגום – איריס בוסקו

"לך אל הנמלה עצל – ראה דרכיה וחכם"

יש ספרים טובים יותר וטובים פחות, יש ספרים שקשה לקרוא ויש כאלה שקולחים. יש כאלה שניתן לדרג מול ספרים אחרים, ספר סוטה לגמרי מהסקאלה יש לו מדרג שמעט הספרים נמצאים שם.

הספר הזה נכנס לקטגוריה :-"המופרע"

גב הספר : בזמן הדרוש לכם לקרוא שורות אלו שבע מאות מיליון במלים נולדות על פני כדור – הארץ, שבע מאות מיליון יחידים מתוך קהילה המוערכת במיליארד מיליארדים, ואשר לה ערים, הירארכיה, מחשבות, שפה משלה, תפוקה תעשייתית, עבדים משלה, שכירי חרב וכלי נשק – מחרידים בעצמתם. כאשר הוא נכנס למרתף הבית שהוריש לו דודו האונטימילוג, יונתן וולס רחוק מלחשוד את אשר הוא הולך לפגוש. בעיקבותיו אנו הולכים לגלות עולם מופלא, מיפלצתי, ומקסים של אותם "חייזרית" אלה שחיים איתנו ולידינו. בהמשך למותחן מיוחד מסוגו בו המתח והזוועה מבוססים על נתונים מדעיים קפדניים ומדוייקים ביותר, הנה בפעם הראשונה רומן אשר בו הגיבורים הם נמלים.

כלומר הספר נכתב בגוף ראשון של נמלה, אותו חרק קטן הסובב את חיינו, הספר נכתב בצורה המשונה ביותר בו סופר יכול לכתוב, מגופה הראשון של הנמלה אשר רואה את העולם (בעיניה שלה). המציאות החייזרית שונה לחלוטין מהמציאות אותם הגיבורים האנושיים רואים. ובכל זאת הספר יוצר "מצבים" משונים מסיטואציות של קומדיה ועד סיטואציות של אימה (הכלב הנאכל). בכל מקרה הספר מייצר "מציאות" משונה ומעוותת (גם בפאן האנושי שלה). שאיכשהו הופכת למציאות "נורמלית" בספר עצמו. בסיכומו של דבר העולם "הנמלי" מול העולם "האנושי" נפגשים יחד לפרק אחרון ומרתק ביותר. והספר מכיל רבדים מרתקים נוספים, מהו היקום? מי הם האלים? איזו תרבות נחשבת מתקדמת יותר?

האם מוח גדול ובודד עדיף על רבבות מוחות מבוזרים? הגישה אשר משווה את אורח החיים התרבותי של הנמלים מול זה של החברה האנושים ועומדת על ההבדלים ועל המשותף מרתקת מאוד (בלי קשר לעלילה עצמה שמרתקת כשלעצמה). כיצד ניראת מלחמת תרבויות בעולם "הנמלי"? כיצד המלכה החדשה מקימה את הקן?

מנקודת מבט מדעית (בכל זאת עברתי קורס או שתיים באנטומולוגיה) – הספר נראה "די" מדויק. אני לא בטוח עד הפרטים הקטנים של יכולת התקשורת והסנכרון והגעה עד "טכנולוגיות" מורכבות בעולם הנמלים. אבל היה מרתק ולהבין שחלק מהידע המדעי שלי הופך להיות סיפורת שלל ממש במציאות החרקים הכול כך משונה הזו במוחו המופרע של הופר.

הספר הנמלים נכתב ב1998, ישנו ספר נוסף , "יומם של הנמלים" שנכתב ב1999, אני בהחלט הולך לקרוא אותו גם כן.

זה בדיוק מסוג הספרים שאני אוהב, ואוהב להמליץ עליהם, הם לא רק מרתקים כשעצמם הם גורמים לך לחשוב, ופותחים את הדעת והדמיון לדברים נוספים.