Ravenloft Monstrous Compendium Volume 2, מאת וויליאם קונורס.

תורגם על ידי משה רט

ז'קלין מונטארי נולדה בממלכת בארוביה לפני כ-200 שנה. היא גדלה בכפר קְרֶצְק, לומדת את מלאכת הגניבה מהוריה, שניהם גנבים אמנים, אולם עד מהרה השיגה את מוריה. עד גיל 16 הפכה לאחד הנוכלים המוכשרים ביותר בממלכה – ואחת הנשים היפהפיות ביותר.

כמו נשים כה רבות ממוצא בארוביאני, גילתה ז'קלין שיופיה החל לדהות קלות כאשר נכנסה לשנות העשרים המאוחרות לחייה. חריצים זעירים החלו להופיע סביב עיניה, ושערות לבנות ראשונות נראו במחלפותיה השחורות כעורב. עבור ז'קלין, שהיתה כה גאה ביופיה ובכוח שהעניק לה על גברים, השינוי הזה היה בלתי נסבל.

במאמץ למצוא אמצעים כלשהם לשמר את יופיה, נסעה ז'קלין למחנה הויסטאני על גדות נהר האיבליס. היא חיפשה את מאדאם אווה, המטריארך של אוכלוסיית הויסטאני בבארוביה, והתחננה לדרך כלשהי להישאר לנצח צעירה ויפה. כאשר הויסטאני הזקנה סירבה, הציעה ז'קלין לקנות את הסוד ממנה, מבטיחה לגנוב כל דבר שתזדקק ללו. פעם נוספת סירבה מאדאם אווה, מבהירה לז'קלין שסודות הויסטאני אינם למכירה.

זה הרתיח את הגנבת הנואשת. בהבזק תנועה, לפתה את הויסטאני הזקנה והצמידה סכין לגרונה. בעוד זרזיף של דם יורד מצווארה של מאדאם אווה, דרשה ז'קלין את עזרתה. מבלי לאבד את שלוותה, סיפרה לה מאדאם אווה שיש דרך להבטיח שיופיה לא ידהה לעולם, אולם שתנהג בחוכמה אם לא תבקש אותה. כאשר ז'קלין עמדה על שלה, אמרה האשה הזקנה שהיא תמצא את מבוקשה ממתין לה בספריה של טירת רייבנלופט.

תחושת הקלה מילאה את הגנבת מקרצק למחשבה על כך שמושא תשוקתה נמצא בהישג ידה. העובדה שיהיה עליה להתגנב לטירתו של האדון המרושע של בארוביה כדי להשיג אותו היתה חסרת חשיבות עבורה. על מנת להבטיח שהאשה הזקנה לא תעשה דבר כדי לבגוד בה, העבירה ז'קלין את הלהב על גרונה של מאדאם אווה. מותירה את הגופה על הקרקע, היא החליקה את סכינה בחזרה לנדנו ונעלמה לתוך הלילה הבארוביאני האפל. אילו טרחה להביט לאחור, אולי היתה מבחינה בגיחוך מרושע על פניה של האישה הגוססת.

ז'קלין לא בזבזה זמן כאשר עשתה את דרכה לטירת רייבנלופט המאיימת. מבלי להבין במלואן את הזוועות ששכנו בתוך מבנה האבן האדיר, טיפסה על הקירות החיצוניים וחצתה את החומות, נכנסת למצודה עצמה דרך מגדל הפעמון. בעודה חוקרת את ההיכלות החשוכים של הטירה הגדולה ומחפשת אחר הספריה, לא הבחינה בצל הדומם ששמר את צעדיה.

לבסוף, מצאה הגנבת את מבוקשה. בזהירות צעדה לתוך הספריה והחלה לבחון את הספרים והמדריכים שניצבו בשורות לאורך קירות החדר הגדול. אולם כאשר הושיטה את ידה לקחת ספר מהמדפים, קפאה לצלילו של צחוק מרושע מאחוריה.

מסתובבת במהירות, מצאה את עצמה פנים אל פנים מול הרוזן סטראד פון זרוביץ'. אחוזת פאניקה, היא פנתה ומיהרה לכיוון היציאה, אבל הערפד השיג אותה לפני שהתקדמה יותר מכמה רגליים. צורחת באימה, היא חשה את חייה נשאבים ממנה כדי להשביע את רעבונו של אדונה הנתעב של רייבנלופט. בעוד הקור המשתק של מגעו מתפשט בגופה, עטפה אותה החשיכה וז'קלין איבדה את הכרתה.

כאשר נפקחו עיניה, מצאה את עצמה בכלוב גדול שהתנדנד אנה ואנה. כששבו אליה חושיה בהדרגה, הבינה שהיא אמנם חלשה ומותשת, אבל הערפד הותיר אותה בחיים. הכלוב סביבה התגלה כמוצב על קרון שעשה את דרכו במורד הדרך הצרה מטירת רייבנלופט לכפר בארוביה.

הקרון נעצר בכיכר העיר. אדם גבוה וכהה ירד ממושב הנהג והשמיע קריאה רמה ומקוננת מקרן ברזל. בעוד אנשי הכפר מתכנסים סביב, שלף הנהג מגילה. "להוי ידוע", קרא, "שאשה זו נמצאה משיגת גבול בין כותליה של טירת רייבנלופט. בפקודתו של הרוזן סטראד פון זרוביץ', אדונה של בארוביה, היא תוצא להורג, למען יראו וייראו אחרים שעשויים להיות שוטים מספיק בכדי לשקול דרך פעולה שכזו".

ובזאת פתח האיש את הכלוב וגרר את ז'קלין החוצה. היא נאבקה להשתחרר, אבל היתה חלשה ביותר מהתקפתו שואבת-החיים של הערפד מכדי להציב התנגדות יעילה כלשהי. מתייפחת ומתחננת לרחמים, היא הורדה בכוח על ברכיה וראשה הונח על גבי בלוק עשוי עץ. לנגד עיניהם של אנשי בארוביה, גרזן גדול הונף וז'קלין מונטארי נערפה.

בעוד הקהל הדומם מתחיל להתפזר, נציגה של הויסטאני צעדה קדימה. היא סיפרה את סיפור מותה של מאדאם אווה וביקשה שגופתה של הגנבת תימסר לקרובי משפחתה של האשה שנרצחה. באישורו של סטראד, הנהג הסכים, והויסטאני נשאו איתם את הגופה המושחתת.

במשך כמה ימים, ארגו הויסטאני קסמים מורכבים על גבי הגופה. ואז, שבוע אחד אחרי מותה, ז'קלין שבה לחיים.

כאשר הכרתה שבה אליה, גילתה ז'קלין שהיא נעולה בתוך קרון ויסטאני גדול. הבגדים בהם מתה, טוניקת העור ומכנסי הכותנה השחורים שהעדיפה במשימות גניבה, נעלמו. כעת היתה לבושה בצבעים הפראיים והרפויים של אשת ויסטאני. שערה נמשכך לאחור ונקשר בפתיל אדום, רצועה רחבה של קטיפה ארגמנית הקיפה את צווארה, וניחוח כבד של בשמים אקזוטיים ריחף סביבה.

לחרדתה, קלטה ז'קלין שהיו אלה אותם הבגדים שלבשה מאדאם אווה בזמן שהרגה אותה ז'קלין. לא היה עליהם כל סימן לדם, אבל לא ניתן היה לטעות בתבניות ובקישוטים הרקומים עליהם.

מוחה מטושטש, ניסתה ז'קלין להיזכר באירועים שהביאו אותה למקום הזה. היא זכרה את פגישתה עם מאדאם אווה ואת ניסיונה לפרוץ לטירת רייבנלופט. ברעד, נזכרה בנפילתה ביד סטראד פון זרוביץ' ובמגעו המקפיא של הערפד. ואז, בעוד גל של פחד קר חולף בגופה, זכרה את האירועים שבאו לאחר מכן. היא ראתה את המרכבה, את המוציא להורג, את אנשי העיר של בארוביה. היא אפילו זכרה את הגרזן הצונח ואת החשיכה הבוערת שבאה בעקבותיו.

ז'קלין ידעה שהיא בוודאות מתה. לא יתכן ששרדה את העריפה. איכשהו, הויסטאני כנראה השיבו אותה לחיים – אבל האם היו אלה חיים? מבועתת, שקלה את האפשרות שהיא עשויה להיות כעת בין שורותיהם של האל-מתים הנתעבים. בדיקה מהירה גילתה שהדופק והנשימה שניהם נורמליים, כך שהסירה מליבה את החששות שאינה עוד חיה באמת.

בטוחה שהגורל שהויסטאני מתכננים עבורה יהיה ללא ספק נורא, היא החליטה להימלט, נעזרת בניסיונה כגנבת כדי לפתוח את דלת הקרון ולהחליק בדממה אל תוך הלילה.

להפתעתה, היא היתה לגמרי לבדה. לא היה כל סימן לקבלת הפנים שציפתה למצוא מחוץ למרכבה. תחת זאת, קרחת יער רחבה הקיפה אותה. הויסטאני היו שם קודם – זה היה ברור מהמדורות הכבויות וסימנים דומים – אולם הם הסתלקו מזמן.

בתחושת הקלה, ולא מעט בלבול, עזבה ז'קלין את קרחת היער מאחוריה למקרה שהויסטאני יחזרו. היא הגיעו במהירות לדרך סוואליץ' הישנה וגילה שאינה רחוקה מביתה. בלב קל יותר, החישה את צעדיה ופנתה לעבר קרצק.

רחובותיה של קרצק היו ריקים לחלוטין, וז'קלין עשתה את דרכה לדלת הקדמית של ביתה ללא קושי. היא החליקה פנימה והבריחה את הדלת מאחוריה.

מנסה לשכוח את הסיוט של הימים האחרונים, הדליקה אש והחלה לחמם מי רחצה. היא החליטה להעיף מבט אחרון בשמלת הויסטאני שלבשה לפני שתוריד אותה ותשרוף אותה באש. היא צעדה אל מול המראה המוכספת, והשמיעה צרחת אימה שיש אומרים שעדיין מהדהדת בסמטאות האחוריות של קרצק.

במראה, ראתה מולה את הדמות הגמישה אליה היתה רגילה. זרועותיה ורגליה הארוכות והדקות, שריריות לא פחות מאלה של כל אתלט, הוחמאו על ידי התלבושת הצוענית שלבשה. פניה, עם זאת, היו כמושים וזקנים. למעשה, הראש שעל כתפיה היה לא אחר מזה של מאדאם אווה עצמה!

אחוזת גועל, תלשה ז'קלין מעליה את הבגדים הבוהקים, קורעת כפתורים ולולאות בחפזונה. היא משכה את הפתיל משערה, וגילתה שהמחלפות השחורות הגליות שאליהן התרגלה הוחלפו בשיער דליל ואפור מזקנה.

רק כאשר משכה את הסרט מעל צווארה נחשפה בפניה מלוא חומרתו של העונש הויסטאני. ברגע שהסרט הארגמני נפל מצווארה, נראה היה שהחדר מסתחרר בפראות סביבה. היא חשה שהיא נופלת וניסתה לשווא לאחוז במשהו כדי לייצב את עצמה. כאשר הצליחה להתמקד שוב, ראתה את ראשה החדש מגחך לעברה מהרצפה, בעוד מעל צווארה לא יכלה לחוש דבר כלל.

העובדה שלא איבדה את שפיותה בו במקום היא הוכחה לרצון הברזל של ז'קלין מונטארי. תחת זאת, ניסתה להרגיע את עצמה וללמוד להבין את הקללה שהושתה עליה. למשל, היא גילתה שהיא יכולה לשלוט בגופה כרגיל אפילו ללא ראש. כאשר הרימה את ראשה הכמוש של הויסטאני הזקנה והניחה אותו על צווארה, הוא נפל שוב לרצפה. רק כאשר הניחה את הראש על צווארה וכרכה סביבו את סרט הקטיפה הוא נותר מחובר.

כאשר הצליחה ז'קלין להבין לבסוף את אשר קרה לה, היא נשבעה להסיר את הקללה. היא חיפשה שוב את מחנה הויסטאני ודרשה לדעת מה עוללו לה. התשובה היחידה שקיבלה מרובם היתה צחוק ולעג.

אשה זקנה אחת, שטענה שהיא בתה של מאדאם אווה, הואילה לדבר איתה. היא היתה ממורמרת, כפי שניתן היה לצפות, ונראה שהתענגה מהייסורים הבוערים בנשמתה של ז'קלין. היא סיפרה לגנבת שהסיכוי היחיד שלה להשתחרר מהקללה הוא למצוא את ראשה שלה ולהשיב אותו למקומו. אם זה ייעשה, הסבירה, תשוקתה של הנערה לנעורים ויופי נצחיים תתמלא. כאשר דרשה ז'קלין לדעת היכן ראשה נמצא, האשה הזקנה רק צחקה והלכה משם. למרות מאות השנים שחלפו מאז אותו מפגש, ז'קלין לא הצליחה מעולם לאתר את ראשה המקורי.

בשנים הארוכות שחלפו מאז אותו היום, למדה ז'קלין דברים רבים על קללתה ועל ההשלכות הנובעות ממנה. החשוב ביותר מביניהם היה, שהיא יכולה ללבוש את ראשיהן הכרותים של נשים אחרות מלבד את זה של מאדאם אווה. למעשה, היא גילתה שהיא מפתחת כאבי ראש איומים אם היא לובשת ראש בודד כלשהו למשך יותר משלושה ימים ברציפות. משום כך היא צברה לעצמה ספריה ענקית של ראשים אותם אספה בסדרת רציחות ברוטאליות לאורך עשורים רבים, בוחרת אותם לפי יופיים יוצא הדופן, ושומרת אותם בארונות זכוכית. היא מבלה שעות לאינספור בטיפול בהם, משנה את תסרוקותיהם ומטפחת אותם…

* * *

תורגם מתוך Ravenloft Monstrous Cpmpendium Volume 2, מאת וויליאם קונורס. דמותה של ז'קלין מונטארי מבוססת כנראה על דמותה של הנסיכה לאנגווידר, המופיעה בספר "עוּצמה מעוּץ" של פרנק באום (בסרט "בחזרה לארץ עוץ" משנת 1985 היא שולבה עם דמותה של הנסיכה מומבי).

Three Fairies – תורגם על ידי משה רט

מאת מיכאיל "ניאותיאמט" ריקון, בתוך Quoth the Raven 24.

דממה. הירח תלוי נמוך בשמים, שוטף את בית הקברות באורו החיוור. דמות בודדה צועדת לתוך בית הקברות. היא מרימה כינור לכתפה, ומתחילה לנגן, מלודיה מהירה, סוחפת, מהסוג שגורם לאצבעות לתפוף בתיאום איתה.

הרקדן הראשון קם, דוחף את האדמה החשופה מעליו. הוא זקן, אבל עדיין זוכר כמה צעדים מימי נעוריו. בת זוגו היא יפהפייה, קפואה בשלמות בצורה בה נקברה. יחד הם מתחילים לרקוד. עד מהרה מצטרפים אליהם אחרים.

בבוא חצות, בית הקברות כולו רוקד, לצלילי מוזיקה מהירה ופקחית הממלאים את האוויר.

כך עובר לו האֶלֶגִיסְט.

דמותו של האֶלֶגִיסְט היא כשל טיפוס מסוים של משורר צעיר גווע. הוא בחור דק גזרה, לבוש בבגדים שחורים עם וורד לבן בדש חליפתו. עורו חיוור, ותלתליו הזהובים נופלים בערימה לא מסורקת מעל ראשו. עיניו גדולות, כחולות כהות, והאֶלֶגִיסְט נושא איתו כינור מעץ הבנה.

אולם פיית-המוות הזה לוקח את הופעתו של המשורר הגווע צעד אחד קדימה. עורו לבן כשל גופה, וצופה חד עין יבחין בסימנים הראשונים של ריקבון סביב עיניו הגדולות ואצבעותיו. האֶלֶגִיסְט מתנועע באורח מקרטע, בלתי יציב, כאילו היה בובה על חוט הנמשכת ביד בובנאי כושל. הבקיאים בכגון אלה עשויים לחשוב את האֶלֶגִיסְט לאחד המתים החיים במבט ראשון.

אולם בו בזמן, לבו אכן פועם, במהירות – במהירות רבה מדי. האֶלֶגִיסְט נושם, אם כי לעתים נדירות הוא מדבר ולעולם אינו מחייך. כל תנועותיו המקרטעות אינן פוגמות בכישרון הנגינה שלו בכהוא זה.

למרות שאותו פיית-מוות מדבר לעתים נדירות וכמעט לעולם אינו נוסע מעבר לגבולות בתי הקברות שלו, רוב תושבי העיר ידעו במהרה אם האֶלֶגִיסְט כיבד אותם בנוכחותו.

במשך הלילות הראשונים (והאֶלֶגִיסְט נראה לעולם רק בלילה), פיית-המוות אינו עושה הרבה מעבר לנגינה בכינורו בתוך בית הקברות, עומד לפני הציון של נפש כלשהי שנשכחה זה מכבר, וממלא את הלילה במוזיקה שלו, המוזרה קלות. לעת עתה, האֶלֶגִיסְט מנגן ניגוני לוויה איטיים וקינות מלאות נהי עבור שוכני בית הקברות. שום דבר עדיין לא מתרחש. לפעמים, האֶלֶגִיסְט עוזב בנקודה זו.

אולם לעתים תכופות יותר, המוזיקה של האֶלֶגִיסְט משתנה. היא נעשית מהירה יותר, עזה יותר, אחוזה במקצב ומלודיה הרומזים על מוצאו שלא מעלמא הדין של פיית-המוות. כעת כבר מכירים אותו תושבי בית הקברות, ולקול נגינתו הם קמים לרקוד.

סוחרים לצד קבצנים, קבורים במיטב מחלצותיהם שנרקבו זה מכבר, פותחים המתים את ארונותיהם ועולים אל פני השטח בדרך מיסטית כלשהי. חלקם זומבים, או חנוטים כך שייראו כמעט לגמרי אנושיים בחליפותיהם הקודרות. אחרים הם שלדים, לבושים בכמה קרעים של בד. מעטים מבניהם הם רוחות רפאים בלבד, צללים והדים של העבר. בתחילה, רק הנועזים וההרפתקנים ביותר מבין המתים נענים לקריאתו של האֶלֶגִיסְט, אולם בבוא העת, הם רוקדים כולם.

וואלסים מרשימים ומָזוּרְקוֹת עליזות בוקעים מכינורו של האֶלֶגִיסְט, מתובלים בריקודי עם מהעבר הרחוק. ועדיין, הריקודים הם בלתי מזיקים, כל עוד איש אינו משוטט לתוך בית הקברות. האֶלֶגִיסְט לא יוצא החוצה, ואלה הנמנעים מבית הקברות בין השקיעה לעלות השחר בטוחים מפגע.

ועדיין, זהו מצב שלא יכול להימשך, ולבסוף מסיים האֶלֶגִיסְט את ביקורו באחת משלוש דרכים. לפעמים משתעמם פיית-המוות ומסתלק. הוא מגיע והופך את בית הקברות לחגיגה לילית למשך כמה ימים או שבועות, אולם אז הוא נעלם, והעיר המבולבלת והמבוהלת נותרת נבוכה, מחליטה לעיתים קרובות לשים מנעולים מוצקים יותר על שערי בית הקברות.

אולם לעתים תכופות יותר, מסרב האֶלֶגִיסְט לעזוב עד שנעשה קורבן. המלומדים חלוקים ומתווכחים מדוע זה כך, אולם רובם חושדים שהוא שונא להשאיר בית קברות ללא השגחה, ולכן מחפש 'תחליף' עבורו לפני שיעזוב.

הקורבן יכול להיות גבר או אשה, צעיר או זקן, אבל עליהם להיות רקדנים טובים ובעלי גפיים יציבות, כך שרובם הם בני נעורים. לפעמים מבהיר האֶלֶגִיסְט את דרישותיו באמצעות סימנים על קירות בית הקברות, שרבוטים מבשרי רעות בדם או דיו ישנים. פעמים אחרות, אוסף האֶלֶגִיסְט את הקורבן בעצמו, מפתה אותו לבית הקברות בשירים מהפנטים.

בסופו של דבר, הקורבן מגיע, ואז מציע האֶלֶגִיסְט לרקוד עם קורבנו. נראה שזה חשוב לו נוראות שהקורבנות יסכימו לכך מרצונם החופשי, ופיית-המוות אינו עושה דבר כדי להכריח אותם. כמובן, אם הם מסרבים, המתים הממתינים יקרעו אותם איבר אחר איבר, אבל את זה האֶלֶגִיסְט לא מספר להם.

או אז רוקדים פיית-המוות וקורבנו, מסתחררים לאורך הלילה בעוד המתים חסרי המנוח מביטים ושומרים על הקצב, טופחים על ברכיים גרמיות ומוחאים ידיים רקובות. ריקוד אחד, ואם האֶלֶגִיסְט שבע רצון, גורלו של הקורבן נחתם. בעודם רוקדים, המתים הממתינים מכינים קבר, ומביאים מצבה עבור שכנם החדש.

בסיומו של הריקוד, האֶלֶגִיסְט מראה לקורבן את משכנו או משכנה החדש, ומורה להם להיכנס לארון המתים שלהם, כופה אותם באמצעות קסם פיות מסתורי כלשהו. אז נחתם הארון ומורד אל הקבר, והאֶלֶגִיסְט מפקח על קבורתו, כובל את הקבר בקסמים רבי עוצמה כך שלא יפריעו לו או יתעסקו איתו.

ביום המחרת, בין השמשות, האֶלֶגִיסְט כבר איננו שם, אולם במקומו נוסף לבית הקברות דייר רפאים חדש. הקורבן הוא שקוף ונטול גשמיות, ולמשך שארית הנצח נחרץ גורלו לרקוד לאורך הלילה, בציפייה לשובו של שותפו או שותפה.

כמובן, לפעמים הקורבן אינו משביע רצון, או שמא מחליט האֶלֶגִיסְט בכגון אלה מתוך גחמה טהורה, אולם ישנה אפשרות שלישית. לעתים נדירות מאד, בליל הירח החדש, יוביל האֶלֶגִיסְט את פמלייתו המרקדת לתוך ארצות החיים.

לחלק מהאל-מתים, אלה שנקברו עם בעליהם או נשותיהם, יש שותפים והם אינם מזיקים. אולם אלה שנקברו ללא בני זוג מחפשים לעצמם שותפים לריקוד. הם שורטים את החלונות, פורצים דלתות, מחפשים בני תמותה לחלוק איתם את שירו של האֶלֶגִיסְט. החגיגה המטורפת נמשכת הלאה, ציד האנשים החיים עד שלכולם יש שותף, או שהשעה נעשית מאוחרת. לפני עלות השחר, מוביל האֶלֶגִיסְט את חבורתו המורחבת בחזרה לבית הקברות.

ושם, בקסמים אפלים ובריתות נתעבות, הוא מניח לבני פמלייתו לקחת את רקדניהם בחזרה לתוך הכוכים וארונות המתים שלהם, קוברים את עצמם מתחת הקרקע… לצד שותפיהם בני התמותה. אז מסתלק האֶלֶגִיסְט. מעטים מאנשי העיר שורדים את כליאתם מתחת האדמה, ואפילו אלה שנחפרים החוצה בזמן… ובכן, הבה נאמר רק שבילוי מספר שעות כלוא לצד גופה בארון מתים, לא תורם רבות לשפיותו של אף אחד.

Ravenloft Gazetteer 4

תורגם מתוך Ravenloft Gazetteer 4, בעריכת מייק ג'ונסטון , תורגם על ידי משה רט.

מתוך רשימותיה של ס', הסוכנת החשאית ששלח אזאלין לערוך סקר מקיף של כל הממלכות ברייבנלופט; סיכום הדיווח על ממלכת וֶרְבְּרֶק

המעגל עומד במרכזן של אגדות מפוחדות רבות בין תושבי וֶרְבְּרֶק. למרות שמספר תושבים מפטירים שאין הוא יותר מסיפור-מעשיות, רבים הבטיחו לי שזהו הקדוש ביותר מבין האתרים המקודשים של אנשי-הזאב. שם, אנשי-זאב פרימיטיביים מקיימים לפי השמועה קורבנות דם וטקסים מבחילים אחרים תחת הירח המלא. האל הזאב עצמו, כך לוחשים, מופיע בפני מאמיניו המבעיתים בימים קדושים נדירים, מתנשא מעל האבנים המקיפות את המעגל.

הירח סיפק תאורה שופעת כאשר גוואלון ואני עשינו את דרכנו בזהירות דרך היערות העבותים של פסגות שן-חורף. בסופו של דבר ציין מורה הדרך שלי ללא מילים שאנו קרובים ליעדנו, וניצלתי את ההזדמנות כדי להסוות את עצמנו מפני חושיהם החדים של כל הליקנתרופים בהם היינו עלולים להיתקל. כאשר התקדמנו הלאה, צדו עיניי את זוהרה מבשר הרעות של מדורה ואת צלליותיהם של יצורים מדלגים. מבעד לעצים הבחנתי לבסוף בקהל של דמויות זאביות מרקדות, מזמרות ומייללות בתוך טבעת של דולמנים.

עמדתי מרותקת, לא מסוגלת להסיר את מבטי ממחזה שכזה. מעגל עצום של אבנים ניצבות השתרע לפני בקרחת יער, כל דולמן מגולף בסמלים גסים ומרוח בדמם של קורבנות לאין מספר. עצמות אנושיות היו פזורות בכל עבר, כה צפופות במספר מקומות עד שלא יכולתי לראות את האדמה הרמוסה שתחתיהן.

בינות לאבנים, למעלה מ-200 אנשי-זאב בצורת כלאיים קיפצו כמו שדים. עטויים בתכשיטי עצם וצבעי מלחמה פראיים, הם זימרו בתערובת נוהמת של מורדנטית ושפת-זאב. חלקם הלמו ללא הרף על בולי עץ חלולים, ממלאים את החורשה בפעימות לב קדחתניות. אחרים התפתלו על הקרקע כאחוזי דיבוק, או ריקדו בתבניות מטרידות. דם טרי מילא את לועותיהם, ורבים נשאו צלקות נתעבות – חלקן פצעי קרבות אחרונים, ואחרות כנראה תוצר של צילוק פולחני. האל-מתים של נקרופוליס נראו כלהבות רוטטות בהשוואה לזעם ולחיוניות הטהורה שביצורים אלה. כאן היו חיים, בכל תפארתם הנתעבת, חסרת הרגש, הברוטלית והמטורפת.

עיני נחו על אדם-זאב שיכול היה להיות רק הכוהן הגדול. היה זה יצור מבעית בעל פרווה כסופה סמיכה, עוטה מלבוש טקסי מפואר שציין אותו כשליחו של האל הזאב. בניגוד לבני מינו, עמד היצור כשופט עשוי אבן, סוקר את ההתהוללות העקובה מדם במבט חסר רגש.

לרוע המזל, צעקה פתאומית שמה קץ לחלומותיי בהקיץ. לתדהמתי וזעמי, גיליתי שהמדריך שלי קם על רגליו והחל לשאוג בקול רם במורדנטית, "שליחו של האל! אני מביא לך קורבן! אני מביא כַּלְבָּת-אדם שהעזה לחלל את האבנים הללו! בשרה הוא שלך לסעוד עליו!"

החיות חדלו לפתע מחגיגתם הנתעבת, ופנו כאיש אחד להביט לעבר המקום בו הסתתרתי בין הצללים. תאוות דם וטירוף נצנצו בעיניהן, ותוך פעימת לב אחת פרצה הלהקה כולה לעברי על ארבע רגליים, בעוד הכוהן הגדול מאיץ בנאמניו ביללה נתעבת.

חשה רק בזעם ללא גבולות, זינקתי לעבר מדריכי הבוגדני. בשרו זרם כאשר השינוי הליקנתרופי החל, אבל לא תהיה לו כל הזדמנות לרכוש לעצמו תהילה כלשהי ממותי. אם נחרץ גורלי, הבוגד לא יטעם עוד נשימה נוספת. שלפתי את אקדחיי, נעצתי את שני קניהם בפראות לתוך חזהו, וסחטתי את ההדקים. עיני הזאב שלו נפערו לרווחה כאשר הכסף החם פוצץ את לבו לגזרים. לא השתהיתי אפילו כדי לראות אותו פוגע בקרקע, אבל כאשר פניתי לברוח, איש-הזאב הראשון בלהקה השועטת פגע בי כמו חזיז רעם. הוא תפס אותי במלתעותיו המרסקות, ופנה יחד עם חברי להקתו בחזרה לעבר המעגל, גורר אותי כמו בובת סמרטוטים מדממת לפני הכוהן הגדול.

המומה כולי, הייתי מודעת רק במעורפל לכך שהיצור מיסמר אותי תחת כפותיו המוצקות. הוא נהם במורדנטית נמוכה משובשת, "את השגת גבול, טֶרֶף. כעת תאכילי את האל". קהל אנשי-הזאב התפרד, חושף משעול איילים קדורני שהוביל מקצה הקרחת עמוק אל תוך היער. "את תרוצי. ואז נרדוף. אם את חזקה, אולי תימלטי. אם את חלשה, נאכל אותך בעודך צורחת". חבולה ומבולבלת, הבנתי לבסוף את כוונתו של היצור. הם רצו לעשות משחק ממותי – ו"משחק" ציד ממני.

לא משנה כמה רחוקה נראתה אפשרות בריחתי, לא יכולתי לדחות סיכוי קלוש להגיע למקום מבטחים, או אם לא זה, לפחות למות על רגליי. מסוחררת עדיין, קמתי ומעדתי אל מחוץ לקרחת היער, הודפת הצידה שיחים קוצניים ומחליקה על עלים לחים. בהדרגה, המציאות הסוריאליסטית של מצבי התבהרה לי, והחלתי לרוץ כפי שלא רצתי מעודי.

זיכרונותיי מבריחתי נותרו מטושטשים ומבולבלים. למרות שחזִי בער באש ואבריי משכו אותי מטה כאילו היו עשויים עופרת, היללות והצעדים המהירים שמאחוריי דחפו אותי הלאה. רצתי בעיוורון, פונה לכיוון ששיערתי שהוא מערבה, לעבר הגבול עם ווֹלָאקוֹן. בסופו של דבר, מבעד ליללות המטריפות את הדעת, שמעתי את קולו של נהר זורם במהירות לפניי. העצים נפרדו, וראיתי מולי את מימיו השחורים הנוצצים של האוּלְבְפְלוֹד. לרגע אחד הרשיתי לעצמי נצנוץ של תקווה, שכן הנהר עשוי היה להציע יציאה מממלכה ארורה זו.

לא כך היה. במרחק ראיה מהנהר, נסגרו מלתעותיו של אחד מרודפיי סביב רגלי, קורעות את גידיי ומרסקות את עצמותיי. נפלתי, המרבד הקר והטחוב של העלים מתחתי ופרוותה החמה של חיה ענקית מעלי. רגעיי האחרונים היו מערבולת מיטשטשת של נהמות פראיות, כאשר אנשי-הזאב הסתערו עליי בהמוניהם לאכול. חשיכה ושיניים עטפו אותי, והכאב נכנע בפני חידלון מתוק…

* * *

כמדומני שהימלטותי מהמעגל לא תפתיע את הפטרון שלי, אם כי האופן המדויק בו עשיתי זאת נותר מסתורין עבורי.

שבתי לחושיי כדי למצוא את עצמי הרחק מוורברק, שרועה על מרבד צמר יוקרתי ליד אש מרצדת בחדווה. מבולבלת, לא מבינה איך נמלטתי מאנשי-הזאב, פעולתי הראשונה היתה למשש את עורפי. העור היה שלם; הלחץ הפראי לא הותיר עלי כל סימן. בגדיי והציוד שלי, לעומת זאת, היו מטרידים באורח מוזר. לנוכח כל בדיקה שגרתית נראה היה שלא השתנו, ועם זאת הם הרגישו… לא מוכרים. עלי להודות, אי-הנוחות המעורפלת שלי נשענה על לא יותר מתפר שלא במקומו כאן, קיפול חסר שם, וככל הנראה התוצאה של עצביי המעורערים בשל הימלטותי חסרת הפשר. רק הצמיד שנתן לי הפטרון שלי הרגיש אותו הדבר.

ניחוח של אוכל חם וטרי הגיע אלי מהקערה שליד האש. כאשר צעדתי לעבר הדלת, גיליתי שאני נמצאת בבית פרטי בהֶלִבֶּנִיק ושישנו בוץ טרי על מפתן הדלת. מי שלא יהיה שהביא אותי לשם עזב רגעים ספורים לפני שהתעוררתי, מותיר אותי מבולבלת ומרגישה מחוללת. למרות שחיכיתי מספר שעות, בעלי הבית לא חזרו. אמנם מצאתי נקודה של דם על אחד השטיחים. מאוחר יותר, גיליתי שלפחות שבועיים חלפו מאז הזיכרון האחרון שלי.

האם המפתח להימלטותי המסתורית קשור בך ובצמיד הקסום שלך, פטרון? כל אינסטינקט ובדל ראיה אומרים לי שאכן כך, אבל אני גם יודעת שלעולם לא תחשוף בפניי את האמת מרצונך. פעם נוספת, עלי לשחק את הטיפשה בעודך משתעשע בסודותיך הקטנוניים.

[הערתו של אזאלין: אמיתות כאלה ראויות שתגלי אותן בכוחות עצמך, מלומדת קטנה. הכל יתבהר בבוא הזמן)

* * *

אזאלין הוא ליץ', מכשף אל-מת ואדון האופל של ממלכת דארקון, אחד השליטים רבי העוצמה ביותר ברייבנלופט.

סיפורי Ravenloft

אני שמח לעדכן, כי ישנה פינה חדשה בבלוג :"סיפורים".

סיפורים מתורגמים – משה רט, איש יקר שתרגם מספר סיפורים מעולם הפנטזיה הגותית של רייבנלופט (הסברים בהמשך).

סיפורי מקור – כשמם כן הם, נכתבו על ידי או מחבר ישראלי אחר.

נרחיב מעט על העולם האפל וקסום של רייבלופט מתוך ויקיפדיה

רייבנלופט (מאנגליתRavenloft) הוא יקום בדיוני שהיה ההשראה לסדרת ספרים, משחקי מחשב והפך לעולם מערכה של "מבוכים ודרקונים". זהו מישור קיום, למעשה ממד בין הממדים, שנקרא גם "מישור הביניים של האימה", שמכיל אוסף שטחים הנקראים "ממלכות" שחוברו יחד על ידי כוח מסתורי הידוע כ"כוחות האופל". כל ממלכה נשלטת על ידי יצור המקבל את תואר "אדון האופל". אותו יצור יכול להיות אדם או מפלצת שביצע פשעים כה מחרידים עד שעורר את תשומת הלב של כוחות האופל. אדוני האופל לכודים בתוך גבולות ממלכותיהם ואינם יכולים לצאת בשום דרך, ורובם מסוגלים אף לסגור את גבולותיהם שלהם בפני גורמים זרים בעזרת כוח המחשבה. בתחומי ממלכותיהם, הם מעונים ללא הפסק על ידי משאלות לבם (לרוב הן הסיבה שהביאה אותם לביצוע הפשעים הנוראים). כוחות האופל מציבים לפניהם את משאלות לבם כמו גזר מול החמור, בידיעה שהם לעולם לא ישיגו אותם. הרצונות של כל אדון אופל נבדלים זה מזה. חלקם רוצים אהבה, אחרים מעוניינים בניצחון מפואר, או שאחר מקנא בכך שהושפל על ידי אויביו או אדון אופל אחר.

bastellu

לא מעט ספרים תורגמו לעברית (אולם אינם מודפסים יותר)  , אותם אני זוכר קורא בשקיקה בילדותי, בעיקר הקסימה אותי, העובדה כי הכל, פשוט הכל אפל. אפילו החלקים המעט נעימים או קומיים אותם זוויות קרני האור שבסיפור הן זמניות וקטנות מול החשכה.

בעולם הפנטזיה , בדרך כלל מדובר על פנטזיה אפיית, אותו נרטיב של גיבור או חבורה היוצאים להציל את הנסיכה, להרוג את הדרקון ולהנות משלל המלחמה. עולם רייבנלופט ובכן – שונה לגמרי בגישה, בעלילה ויותר מכל בעומק הדמויות ובחקירת נפש האדם.

 

 

במהלך השבועות הקרובים אתחיל לפרסם את הסיפורים הקצרים המתורגמים של משה רט (תודה רבה).

0770000144028

 

 

 

 

היללה – תורגם על ידי משה רט

תורגם במקור מתוך הסיפור The Wailing מאת קייט נובאק, בתוך הספר Tales of Ravenloft.

צרחותיו של התינוק פילחו את לבו של ג'ורג' וות'רמאי כמו מחתה לוהטת. הוא הניח לעצמו לבעור בזעם רצחני, יודע שזהו הרגש היחיד שירחיק את הפחד המשתק הקר.

מאז שהחל לעקוב אחר אשת הויסטאני הזקנה שחטפה את העולל, הקשיב הסייר ליללותיו המרוחקות של התינוק, מנסה לאמוד את מצבו. ביום הראשון נראה היה שהתינוק מבקש תנחומים בזרועות אוהבות. ביום הבא הפכו ההתייפחויות ליללות של רעב, צמא ומצוקה, שנמשכו לאורך הלילה ולתוך היום שאחריו. בלילה השלישי, ביום הרביעי ובלילה האחרון, לא שמע ג'ורג' אף צליל מהתינוק, למרות שידע שהוא עדיין נמצא בעקבותיה של אשת הויסטאנה. הוא קיווה נואשות שהזקנה הבּלה העניקה לבסוף לתינוק תזונה כלשהי, אולם ידע שסביר יותר שהתינוק פשוט נעשה מותש וויתר על הבכי חסר התוחלת.

הצווחה הזו הייתה צליל שונה, צליל מבעית. ג'ורג' לא רצה לחשוב מה עשויה הויסטאנה לעולל לילד; במקום זאת תהה איזה מין אדם יכול לגרום לתינוק לסבול כך.

פחות ממסע של מייל אחרי שהחל התינוק לצווח, החלו פני השטח להשתנות. הקרקע התרוממה בחדות והיער השופע שסביבו הידלדל בפתאומיות, חושף את מדרונותיו הסלעיים של הר גדול. העצים שצמחו בשיפולי ההר היו עקומים ומעוותים וחסרי עלים כאילו הרוח הלמה בהם תדיר, אולם האוויר סביבו היה דומם, פרט כמובן לזעקותיו של התינוק. סוסו פרסאוס החל לצהול בעצבנות וניסה להתרחק מהמדרון, אות לכך, הבין ג'ורג', שיש משהו לא טבעי בהר הזה.

קווצת שיער שחור שנתפסה בענף הורתה לסייר שהויסטאנה טיפסה על המדרון. הוא הרים את מבטו בדיוק ברגע הנכון, וקלט הבזק של אדום וצהוב מבעד לענפי העץ המעוותים – צבעיו של הצעיף שאשת הויסטאנה הזקנה חבשה לראשה. היא לא הייתה רחוקה ממנו יותר ממייל עכשיו. הוא אימץ את כל כשרונו והסיבולת שלו במעקב אחריה, חושש להאיץ מדי שמא תשתמש בתחבולת ויסטאני זדונית כלשהי לכסות את עקבותיה, וחושש להאט שמא תחמוק ממנו לחלוטין. עכשיו, הרגיש, הזמן למעקב זהיר חלף. אם לא ימהר, הילד ימות עד שיגיע לטרפו.

"מהר, פרסאוס", לחש ג'ורג', מדרבן את סוסו לדהרה, אבל פרסאוס התרומם על רגליו האחוריות בצהלה מחרידה וחבט בפרסותיו באוויר עד שג'ורג' הניח לו להסתובב. הסוס ניצב כשפניו לכיוון ההפוך, רועד כולו, והסייר ידע שרק אימוניה של החיה ואהבתה לרוכבה מנעו ממנה להימלט בשיא המהירות. הסוס היה רגיש מכדי להתייצב מול מה שלא יהיה ששכן למעלה, ויהיה עליו להשאירו מאחור. הוא ירד מסוסו וליטף את צווארו.

ברגע שנרגעה החיה דיה, פשפש ג'ורג' בשקי האוכף שלו, תוחב ציוד חשוב לתרמיל גב. כשצווחותיו של התינוק מצלצלות באוזניו, החל לטפס ברגל על המדרון בעוד השמש נוגעת באופק המערבי.

לקרניה האחרונות של השמש השוקעת, קלט ג'ורג' את הויסטאנה בשנית. היא עצרה לפני סלע גדול ושטוח, שם הניחה את התינוק. אז פנתה והחל לרדת בחזרה במדרון ההר.

ג'ורג' שעט קדימה, להוט להגיע לסלע לפני שמשהו או מישהו אחר יגלה את התינוק. הוא איבד קשר עין עם הויסטאנה והתינוק כאשר נתיבו הוביל דרך חורשה צפופה של עצים מתים, והדמדומים ירדו סביבו. הוא מיהר הלאה, עוקב אחר צליל זעקותיו הקדחתניות של העולל, שוכח את הזהירות כליל, ולא מחפש אחר סימנים ליצורים או בני אדם שעלולים לארוב לו.

הוא לא הספיק לראות את האלה שהונפה מטה מענף עץ שמעליו וחבטה בראשו.

כאשר שב ג'ורג' להכרתו, מצא את עצמו שוכב על גבו, כפות ליתדות נעוצות בקרקע כמו קורבן פולחני. השמיים היו אפורים באור של לפני עלות השחר. הוא יכול לשמוע את התינוק מיילל לא רחוק משם, אבל אשת הויסטאנה ישבה בשיכול רגליים לצדו. שיערה השחור כעורב עיטר פנים חרושות קמטים, אולם ג'ורג' יכול היה לראות שפעם הייתה זו אישה יפהפייה. ברגע זה היא העסיקה את עצמה בסידור קלפים מחפיסת טארוקה. ג'ורג' לא יכול היה להרים את ראשו מספיק כדי לראות את הקלפים כאשר הפכה אותם, אבל היה ברור מהאופן בו הזעיפה פנים ומלמלה שהאישה הזקנה לא הייתה מרוצה ממראה עיניה.

"מתקשה להחליט על הדרך הטובה ביותר להרוג אותי, מאדאם?" התגרה ג'ורג'. "אני רק ג'יורג'יו, אדם זר. כמה קשה זה יכול להיות?"

הויסטאנה לחששה והרימה את ראשה בפתאומיות לעבר האסיר שלה. צווארה היה מעוות מצלקות ישנות שהותירה חיה כלשהו ששרטה ולעסה פעם את גרונה.

"אתה אדם טוב, ג'יורג'יו, ועם זאת אתה עובד עבור סוֹלְדֶסְט מדארקון", אמרה הויסטאנה. טון דיבורה היה ענייני, אולם ג'ורג' יכול לשמוע היסוס קל בקולה; היא ניחשה.

"לא", השיב. "איני עובד בשביל סולדסט". במרחק, השמיע התינוק צווחה מחרישת אוזניים במיוחד. הוא לא יכול לחשוב על שקר שישכנע את האישה לשחרר אותו, ולא חשב שיהיה זמן לדבר איתה בהיגיון. הוא יכול היה רק לקוות שהיא תגיב לאמת שבתוך ליבה הנשי. "אני לא מחבב את סולדסט בכלל", עמד ג'ורג' על שלו. "הוא יהיר, וולגארי ונבזי, אבל אשתו היא נערה נחמדה. את גנבת את בנה. היא נואשת לקבל את הילד. היא הפצירה בי למצוא אותו ולהחזיר אותו לה. תהא אשר תהא הנקמה שיש לך נגד סולדסט, מוכרחה להיות דרך טובה יותר ליישב אותה. אני יודע שאת חושבת שגניבת בנו תפגע בסולדסט, אבל הוא ממזר קר רוח. את פוגעת רק בחפים מפשע. אינך יכולה להטיל על התינוק את האחריות. זה רק תינוק קטן. חשבי על אמו של התינוק, חשבי על צערה. אנא ממך, מאדאם, שחררי אותי לפני שיהיה מאוחר מדי".

"חשבי על אמו של התינוק", חזרה האישה בקול חלול. "איני יכולה שלא לחשוב על אמו של התינוק", התיזה. "אשתו של סולדסט סיפרה לך שהתינוק הוא שלה, האין זאת? היא שיקרה. התינוק הוא של אָשָא. סולדסט פיתה את אשא ואז נטש אותה. למרות זאת, כמו שוטה, היא אהבה את הממזר שלו. אהבה אותו עד כדי כך שכאשר סולדסט שלח את חייליו לקחת את התינוק ממנה, היא מתה על חרבותיהם במקום לוותר עליו".

"אשא הייתה אחת מאנשייך?" שאל.

"אשא, בתה של טילדה, בתה של אליזה. אני היא אליזה. אשא הייתה נכדתי", השיבה האישה, וחצי יפיחה נפלטה מפיה עם תשובתה.

ג'ורג' שתק לרגע, שוקל את דבריה של האישה. לא הייתה לה כל סיבה לשקר. "אני מצטער", אמר ג'ורג'. "מצטער על היחס שקיבלה, ומצטער על מותה. אבל זהו הנין שלך שבוכה שם למעלה. אני יודע שאנשייך אינם מקבלים ילדים בעלי דם-חצוי, אבל עדיין יש בו מדמה של אשא. לא יתכן שאת רוצה לפגוע בו. אשתו של סולדסט רוצה אותו כשלה. היא אוהבת אותו".

אליזה נחרה בבוז. "אתה חושב, ג'יורג'יו, שאשה יכולה לאהוב את התינוק של פילגשו של בעלה. אתה סייר; אתה חי במרחבי הפרא, ואינך יודע דבר על נשים".

ג'ורג' זז באי נוחות, בגופו ובמחשבתו. נכון היה שהוא לא הבין נשים היטב, אבל הוא לא יכול לוותר. "ואת ויסטאנה", השיב, "את חיה בין ויסטאני, ואינך יודעת דבר על ג'יורג'יו. אנחנו אוהבים ילדים, לא משנה מאין הם באים. אשתו של סולדסט רק רוצה ילד".

"אשתו של סולדסט רוצה רק את היורש של בעלה", הצהירה אליזה.

"זה לא נכון", נהם ג'ורג'.

"אם יהיה לה יורש משלה, היא תמצא דרך כלשהי לפטור את עצמה מחצוי-הדם של בעלה. ואפילו אם היא אוהבת את התינוק, בקרוב הוא יהיה נער, ונער ילך בעקבות אביו. מוטב שטְרִיסְטֶסָה תיקח את התינוק לעצמה". אליזה הרימה את מבטה, מעבר לאסיר שלה, וחייכה בעצב.

"מי זו טְרִיסְטֶסָה?" שאל ג'ורג'.

"טריסטסה: פירוש השם הוא העצובה", הסבירה אליזה. "היא הייתה פעם כוהנת של האלפים האפלים".

"האלפים האפלים? כוונתך לדְרוֹאוּ? כמו הדרואו מממלכת אָרָאק?" ג'ורג' נעשה מוטרד והחל לדאוג. הדרואו מאראק היו לפי השמועות אכזריים להפליא, אבל מכיוון שאף אדם שנפל בידיהם לא נראה שוב מעולם, לא ניתן היה לאשש את השמועות. "דרואו. בשם האלים, אישה! איך יכולת להשאיר את הנכד שלך עם אלפית אפלה?" נהם.

"כמה ממהר אתה לשפוט, סייר", נהמה הויסטאנה בחזרה. "הקשב לסיפורה של העצובה, ותבין. לפני זמן רב, באָרָאק, נולד לה ילד. הילד נולד מעוות; לא היו לו רגליים משלו, רק רגליים של עכביש, ולכן הדרואו התעקשו שהוא יומת. אולם העצובה אהבה את ילדה, ולא הייתה מוכנה לוותר על התינוק. הדרואו גררו אותה ואת תינוקה לפני השטח והשאירו אותם קשורים למוקד, כדי שאור השמש ישרוף את בשרם. התינוק שלה נספה, אבל היא נמלטה מהמוות ובאה לארץ הזו. היא משוטטת כאן לאורך הלילה, מטורפת למחצה, מתאבלת על ילדה האבוד. ביום היא מסתתרת במערה גבוה במעלה ההר – " אליזה קפאה לפתע. "הנה היא עכשיו", לחשה, והצביעה במעלה המדרון.

ג'ורג' עיקם את ראשו כדי להביט למקום אותו ציינה אליזה. השמיים התבהרו סביבם, ובכל רגע תעלה השמש. הוא יכול היה לראות כעת שהוא שכב לא הרחק מהסלע עליו ראה את אליזה מניחה את התינוק. ג'ורג' הצליח בקושי להבחין בדמותה של העצובה נעה במעלה ההר. שיערה הלבן הארוך ושמלתה הכהה התנופפו שניהם סביב גופה הדק. צמרמורת קרה חלפה בגוו של ג'ורג'.

ליד הסלע עליו שכב התינוק המחותל, צווח עדיין, עצרה הדמות בפתאומיות והביטה מטה. ג'ורג' השתנק. כאשר רכנה הדמות והרימה את התינוק, פסקו צרחותיו. ג'ורג' נשם לרווחה. צמרמורת נוספת הזדחלה במורד גוו של הסייר. האוויר היה דומם לחלוטין – אולי דומם מדי. הדמות נראתה מרחפת כענן במעלה המדרון ולכיוון מערב, עד שנעלמה מאחורי ההר עם התינוק.

אליזה נאנחה בעצב והביטה מטה לעבר קלפי הטָארוֹקָה שלה. היא אספה אותם, כרכה אותם בצעיף, והחליקה אותם לכיס בחצאיתה. "הקשב לי עכשיו, ג'יורג'יו. יש כוחות בעולם הזה, כוחות אדירים ואפלים, כוחות מעבר להשגתך. כוחות כאלה הגנו על העצובה באראק והביאו אותה הנה. הטארוקה אומרת שייעודך הוא לנסוע הרחק מכאן, ואיני מעיזה להתערב בגורלך". הויסטאנה שלפה פגיון. "אבל אם תתעסק עם העצובה, אם תקרא תגר על הכוחות שמאחוריה, גורלך עלול להתקצר בהרבה". הפגיון חתך את רצועת העור שהצמידה את פרק ידו השמאלי של ג'ורג' לקרקע.

הויסטאנה התרוממה לפתע ושעטה במורד המדרון, נעלמת כמו יצור פרא בין העצים.

ג'ורג' הושיט את ידו להתיר את הקשירה הכובלת את פרק ידו השני. נדרשו לו יותר מכמה דקות כדי לשחרר את הקשרים. הוא התיישב והשתמש בפגיונו כדי לחתוך את הכבלים שעל מגפיו.

נדרשו לו כמה דקות נוספות לעמוד על רגליו ולשחרר את שריריו הנוקשים. לאחר מכן ניסה להשליט סדר במחשבותיו. הוא הבטיח לאשתו של סולדסט שיחזור עם התינוק, אבל אמונתו באישה התערערה בעקבות רמיזותיה המרושעות של אליזה. עם זאת, האם יוכל לבטוח בדרואו עם התינוק, אפילו דרואו שאהבה את ילדה המעוות מספיק כדי לסכן את חייה עבורו? ראשית עליו לבדוק את ביטחונו של התינוק. עליו גם ללמוד יותר על האלפית האפלה הזו, ואז יחליט מה לעשות.

ג'ורג' התקדם במעלה מדרון ההר. מעל שורת העצים נאבקו שיחי אטד מתים בשדות של דרדרים חומים על השטח. נראה שלא היו כל שבילים טבעיים, ונדרשו לג'ורג' שעות ללכת בעקבות הנתיב בו חלפה העצובה בקלות כזו.

פעם אחת דרכה כף רגלו על עצם לבנה ארוכה. הוא גילה את חלקו הגדול של שלד אנושי ממש בצד המדרון, מכוסה בשיחים קוצניים. הוא הטיל חופן עפר טקסי על הגולגולת והמשיך הלאה באי נוחות, מצר על כך שאין לו זמן לקבור את השרידים. האם העצמות השתייכו לקורבן של הדרואו, תהה, או שמא נפל בעליהן טרף לטרגדיה אחרת בשממה, והאלפית חפה מפשע? מאוחר יותר, כאשר הבחין בשלד שני, לא טרח ג'ורג' אפילו לזרוק את חופן העפר הטקסי, וחוסר הנוחות שלו גבר.

השמש זרחה ישירות מעליו כאשר גילה ג'ורג' את פיר המכרה הצונח אל תוך צדו של ההר. אליזה אמרה שטריסטסה חיה במערה בתוך ההר, ופיר המכרה היה הכניסה היחידה שיכול לראות. הוא קרס לצדו ושלף את המימייה שלו. הוא היה שרוט ומדמם מהקוצים והדרדרים, חבול ופצוע מההחלקה על האבנים. הוא התקשה גם להסדיר את נשימתו; האוויר היה דליל בגובה כזה, והעלה צחנה מאֵדים בלתי נראים כלשהם.

מציץ במורד הפיר התלול, קלט הסייר שטריסטסה יכולה הייתה לנוע במהירות כזו רק אילו ריחפה במעלה מדרון ההר ואז במורד הפיר. הוא לא שמע מעולם על כוהנת בעלת יכולת לרחף, ונזכר באי נוחות באזהרתה של אליזה על כוחות אדירים ואפלים, כוחות מעבר להשגתו.

הוא הטיל כמה אבני חצץ אל תוך הפיר וספר בעודו מחכה לשמוע אותן פוגעות בתחתית. יותר מחמש מאות רגל למטה, העריך, אלא אם כן פגעו אבני החצץ בצדו של הפיר; במקרה זה, הוא עשוי להיות עמוק יותר. פתח תעלה נראה בצדו של הפיר במרחק של פחות מחמישים רגל למטה. הוא יתחיל את חיפושו אחר העצובה והתינוק שם.

מאחזי יד ורגל נחצבו לתוך הקורות שניצבו מסביב לקירות הפיר, וכמה שלבי סולם חלודים עדיין נותרו בכמה מקומות לאורך צידו הצפוני, אבל ג'ורג' השתהה כדי לקשור חבל בטיחות. השמש הייתה גבוהה עדיין כאשר החל את ירידתו, והאור שטף את פי התעלה כאשר הגיע אליה. לא היה עליו להדליק את עששיתו עד שצעד כמה צעדים במורד התעלה. אור העששית נצנץ על קורי עכביש כסופים שנתלו כווילונות עבים, חוסמים כמה מעברים צדדיים. קורי רשת קרועים ריחפו באוויר לאורך המעבר הראשי, כך שמישהו בוודאי עבר שם לאחרונה.

כאשר התגנב ג'ורג' קדימה, שמע אישה שרה. המנגינה הייתה צורמת ומוזרה, והמילים היו בלשון כלשהי שהסייר לא זיהה. הוא עקב אחרי הקול עד שהתעלה נפתחה למערה קטנה. ממש בכניסה למערה הוא נעצר. העצובה ישבה בשיכול רגליים על הרצפה, מנדנדת את התינוק ושרה לו. כנראה שהשיר היה שיר ערש, אבל קשה להאמין שתינוק היה יכול להירדם לצלילו. אולם הילד היה שקט ולא השמיע אף צליל.

ג'ורג' חיכה להפוגה בשיר לפני שדיבר. "סלחי לי, גברתי. באתי בנוגע לתינוק".

טריסטסה הניחה את התינוק על הרצפה וריחפה על רגליה. שערה הלבן הארוך כיסה אותה כרעלה, אבל כאשר הרימה את ראשה הוא נפל לאחור וחשף את פניה. ג'ורג' השתנק, מבועת לרגע. לא היה זה עורה, השחור כאפלה שסביבה, אלא תווי פניה הם שהפחידו את הסייר. שפתיה הסגולות הכהות התעוותו כשל כלב נוהם, ועיניה שטופות הדם בלטו וננעצו בו בזעם מטורף.

למרות פחדו, נעה ידו של ג'ורג' מוכנית לעבר נדן חרבו, אבל טריסטסה התעופפה לעברו כמשב רוח. היא משכה את ידו מניצב החרב ולפתה אותה באצבעות קרות כקרח…

כאב חד נורה במעלה זרועו של ג'ורג' כאשר מחצה טריסטסה את ידו בכוח על-אנושי. הוא ניסה למשוך ממנה את זרועו, אבל אחיזתה של הדרואו לא הרפתה, והוא הצליח רק למשוך את האשה הנוראה קרוב יותר אליו. כשפניה קרובים לשלו, יכול היה לשמוע אותה ממלמלת משפט לא מזוהה כלשהו שוב ושוב. לשונה הייתה סגולה כשפתיה, ונשימתה הייתה כפור. ידו התעקמה בייסורים בעוד העצובה מעוותת את בשרו כאילו היה חמר. אצבעותיו נמסו ונעלמו, ופרק ידו התכופף לאחור, מבלי יכולת להתיישר.

לבסוף שחררה אותו האלפית האפלה ולחשה, "עכשיו כשאתה בעל מום, ג'וזל, איך אתה מעז לבוא לקחת את התינוק שלי?"

ואז עטפה אותו חשיכה. ג'ורג' יכול להרגיש את החום הבוקע מהעששית שעדיין אחז בידו השמאלית, אבל לא ראה שום הבהוב של אור, שום ניצוץ של פתילה גוועת. הייתה זו חשיכה קסומה שהותירה אותו עיוור לתנועותיה של הדרואו.

קצות אצבעות קפואות ליטפו את לחיו, ובמקום בו נגעו, הרגיש כאילו עורו נצרב מתחת שיפוד לוהט. הסייר שמט את עששיתו ואחז את פניו בידו השמאלית הבריאה. הוא מעד לאחור, ובגדם ידו הימנית גישש את קיר המערה עד שמצא את התעלה המובילה לפיר המכרה. ואז נמלט, רץ ומועד במנהרה החשוכה כזפת.

לבסוף, משתנק מהאוויר הדליל המורעל, האט ג'ורג' וניסה להתמצא בסביבתו. לא היה עליו לראות כדי לדעת שהוא מכוסה בקורי עכביש; הוא הרגיש אותם מרפרפים סביב פניו וכתפיו ברוח החמימה שנשבה משמאלו. הוא עקב אחר זרם האוויר עד שיכול לראות זוהר של אור מלפנים.

התעלה נפתחה לפיר המכרה. הוא עמד ממצמץ באור השמש, אסיר תודה על החמימות והאור. פניו פעמו בכאב, והוא הביט בתחושת קבס בידו הנכה. הוא מעולם לא שמע על כוח שיכול לעוות בשר כפי שנעשה לו. אחד מאותם כוחות אדירים ואפלים, כוח שמעבר להשגתו, חשב. הדרואו, הבין, יכלה מן הסתם להרוג אותו, אבל היא הניחה לו לחיות. היא רצתה רק את התינוק, ואכן נראה היה שהיא אוהבת אותו.

עם זאת, היא הייתה מטורפת. בכך לא היה לסייר כל ספק. הוא ראה זאת בעיניה. והיה גם השם בו  קראה לו – ג'וזל – שיתכן שפירושו זר או לוחם, אבל חושיו של ג'ורג' הורו לו שהיה זה שמו של אחד מהדרואו שהרגו את תינוקה. העצובה חיה במחשבתה את עברה, כפי שעושים המשוגעים לעתים תכופות. היא תגן על התינוק מפני זרים, הבין, אבל יתכן שאין באפשרותה לטפל בו כהלכה. יהא עליו לחזור.

נדרשו לו מספר דקות לחפש את החבל שהשאיר תלוי, לפני שהבין ג'ורג' שהתעלה בה השתמש כדי להיכנס לממלכתה של הדרואו נמצאה מצדו השני של הפיר וכמה רגליים מעליו. הוא פנה לכיוון הלא נכון בחשיכה. כעת יהיה עליו או לפלס את דרכו בחזרה דרך מבוך המנהרות, או לטפס מסביב ולמעלה אל התעלה הראשונה. מוטב, חשב הסייר, לקחת את המסלול בו בחרתי קודם ולהישאר באור זמן רב ככל האפשר.

הוא החל לטפס מעלה. לא היו הרבה מאחזי יד בצד זה של הפיר, והוא לא היה מסוגל לאחוז בידו הנכה, כך שהטיפוס היה מביך ואיטי. הוא הצליח להגיע לחצי הדרך סביב הפיר כאשר קורת עץ רקובה נשברה תחת משקלו. הוא החל לגלוש מטה, אוחז בעפר ובקירות העץ בידו השמאלית, אבל לא הצליח לבסס אחיזה. הוא פרש את זרועותיו ורגליו כנגד הקיר, מנסה להאט את ירידתו. לקח לו זמן רב יותר להגיע לתחתית הפיר מאשר לאבני החצץ שהשליך כדי להעריך את עומקו, אבל לבסוף הגיע לשם גם הוא.

הוא התקדם במעגל לאורך הקיר עד שהגיע לצדו הצפוני של הפיר, שם היו מאחזי יד רבים יותר. אך לפני שהחל בטיפוס התיישב לנוח, הן כדי לחדש את כוחותיו והן כדי לשחרר את שריריו הכואבים ולהסדיר את נשימתו.

בריכת מים קטנה נצצה במרכז הפיר, וסביבה גדלו דרדרים עבים וירוקים. ג'ורג' החל לחשוב על רצפת הפיר כעל נווה המדבר של ההר, כאשר הבחין בגולגולת. הוא היה מתעלם ממנה כפי שהתעלם מהשלד השני על מדרון ההר, אבל הגולגולת הזו הייתה שונה. היא הייתה כה קטנה.

ג'ורג' התכופף להרים את הכדור השנהבי הקטן. הוא התאים לתוך כף ידו. פעם היה הוא שייך לתינוק. הסייר סרק שוב את רצפת הפיר. משהבחין בגולגולת אחת, יכול היה לראות כעת שהרצפה הייתה מכוסה בשלדים. חלקם היו גדולים מספיק עד שאולי השתייכו לילדים בגיל בו כבר יכלו ללכת, אבל רוב העצמות היו מאד מאד קטנות. אליזה לא הייתה הראשונה שנטשה תינוק כדי שהעצובה תיקח אותו.

הוא ראה אלפי שלדים של חיות במהלך שנותיו במרחבי הפרא, ולכן קלט במהירות שמכל השלדים נעדרו עצמות הרגליים. בתחושת אימה מחליאה נזכר הסייר בסיפורה של אליזה. תינוקה של האלפית האפלה נולד ללא רגליים משלו. באמצעות כוחה לעצב בשר ועצם, מצאה טריסטסה דרך לחיות מחדש גם את החלק הזה של חייה, שוב ושוב. האם גם חוותה מחדש את אבלה בכל פעם שאחד מאותם תינוקות מת?

האם היא ארגנה את מותם כדי שתוכל לחוות מחדש את האבל?

ג'ורג' פנה וניצב מול קיר הפיר כדי שלא יוכל לספור את הגולגולות. יהיה עליו לנוע כעת במהירות כדי להחזיר את התינוק ולהימלט לפני שהשמש תשקע נמוך יותר בשמים. השמש תגן עליו מפני מרדף. הוא הזדקף והחל לטפס על קיר הפיר.

בזמן בו הגיע ג'ורג' לתעלה שדרכה נכנס למאורתה של הדרואו, החלו קרני השמש המרוחקות לטפס במעלה צדי הפיר. עדיין, חשב, אם יצליח להיכנס ולצאת במהירות, יהיו לו כמה שעות של אור יום בוהק לפניו. הוא סובב את חגורת הנדן שלו כך שיוכל לשלוף את חרבו בידו השמאלית. עם ידו הפגועה, נראה היה שלוקח לו נצח להצית ניצוץ כדי להדליק את הנר, אבל הוא לא העז להתקדם ללא אור כלשהו. הוא קשר את קצהו של סליל חוטים לחבל המשתלשל מלמעלה, תחב את הכדור לכיסו, וצעד במורד המסדרון, מניח לחוט להשתחרר מאחוריו בלכתו.

כאשר החשיך הנר, ידע שהגיע לחשיכה שהטילה טריסטסה. הוא צעד לאחור כמה צעדים, וחייך בסיפוק כאשר יכול שוב לראות את להבת הנר. מוודא שעדיין יש לו שפע של חוט, צעד שנית אל תוך החשיכה. הוא ספר את הצעדים קדימה בעודו מעביר את ידו הפגועה לאורך הקיר. כשהגיע לשמונה עשרה, הופיע אור הנר שוב סביבו. בועה כה גדולה של חשיכה עשויה לציין את כוחה הגדול של הדרואו, הבין ג'ורג', או את הזדון הגדול שטבוע בה.

טריסטסה לא נראתה במערה, אבל התינוק שכב על הרצפה, עטוף בשמיכות. ג'ורג' כרע לצדו, אוחז את הנר כך שיוכל לראות את פניו. עיניו של העולל היו עצומות, והוא היה דומם מאד, אבל ג'ורג' יכול היה לראות את חזהו הזעיר עולה ויורד ואת נחיריו הזעירים רוטטים.

הסייר הניח את הנר על הרצפה. כאשר הכניס את ידו הטובה מתחת לתינוק, הרגיש שמשהו אינו כשורה. לא היה עליו להסיר את השמיכות כדי לאשש את חשדו, אבל הוא עשה זאת בכל מקרה. שתי רגליו של התינוק היו גדמים מעוותים, חסרות תועלת כמו ידו הימנית של ג'ורג'.

ג'ורג' חרק בשיניו. אין זמן לחשוב על הבעיה הזאת כרגע. איכשהו, אחרי שיציל את העולל, הוא ימצא דרך לרפא אותו, אבל קודם צריכה לבוא ההצלה. ג'ורג' תחב את התינוק לחלל שבין חזהו למותניית העור שלו.

הוא הושיט את ידו להרים את הנר כאשר שמע את טריסטסה לוחשת, "החזר את ילדי או מוּת". היא ריחפה בצדה המרוחק של המערה. בזרועותיה אחזה בעכביש שגודלו כשל חתול בית. היא שמטה את היצור והוא התרוצץ הרחק אל תוך החשיכה…

ג'ורג' זינק על רגליו ושלף את חרבו הארוכה בידו הטובה. לא הייתה זו זרועו החזקה, אבל הוא התאמן בשימוש בה. הפעם הייתה חרבו שלופה ודרוכה לפניו לפני שהספיקה האלפית האפלה לגעת בו שוב.

"אתה חושב שאני פוחדת מנשקך, ג'וזל?" לגלגה טריסטסה. היא זינקה לעבר ג'ורג', משפדת את עצמה על להבו של הסייר. צווחת, היא נסוגה לאחור מעל הנשק, אבל לא נפלה. פיסות של אד לבן נטפו מהלהב ונסחפו חזרה לעברה. צורתה נעשתה מטושטשת, ואור הנר האיר בעדה.

סוף כל סוף הבין ג'ורג' בפני מה הוא ניצב. הכוחות האדירים והאפלים, שמעבר להשגתו, לא שימרו את העצובה מפני המוות. הם שימרו רק את רוחה. ורוחה האל-מתה של נקבת הדרואו הפכה לבאנשי. אלמלא היה נשקו מכושף, הייתה העצובה חולפת ישר דרכו, ללא פגע, ופוגעת בו שנית במגעה הקטלני.

ג'ורג' חש בפרץ של ביטחון. אם הבאנשי לא תוכל לגעת בו, הנשק היחיד שנותר לה הוא יללת הבאנשי שלה, שלא תוכל לגרום לו כל נזק כל עוד השמש זורחת בשמיים. היא אמנם אל-מתה, אבל הוא ידע איך לטפל באל-מתים. הוא זינק קדימה והצליף מבעד לרוח, קורע את צורתה הערפילית לגזרים שריחפו באוויר סביבם.

הבאנשי נסחפה לאחור. היא פתחה את פיה והשמיעה יללת קינה שפילחה את לבו של ג'ורג' כמו להב קרח. נוכחותה של השמש בחוץ לא הועילה במאומה להפחית את הפחד שאחז בג'ורג' – פחד לא מפני המוות כאן, אלא מפני מה שיבוא לאחר בריחתו.

אפילו אם אשתו של סולדסט תוכל לאהוב את הילד של פילגש בעלה, היא לא תאהב את התינוק כשהוא מעוות כפי שהוא כעת. הוא תנטוש אותו באשפתות, או שסולדסט יטביע או יחנוק אותו. אולי אשתו של סולדסט תניח לו לחיות, אבל תתחיל לשנוא אותו ותתעלל בו הרבה יותר מההתעללות שעבר בחמשת הימים האחרונים. ואז אולי היא תנטוש אותו. היו ילדים נטושים בכל רחבי דארקון, משוטטים ברחובות, רעבים ומפוחדים, דחויים ושנואים, ללא נחמה בשום מקום. אלה ששרדו עד הבגרות חיו חיים נטולי שמחה, פרט לאותם פראים מעטים שלפי השמועה הצטרפו לשורות הקארגאט, המשטרה החשאית של אזאלין רקס. הוא עלול להציל את התינוק רק כדי להמיט עליו עוד ייסורים.

ג'ורג' חש את ידו השמאלית קופאת, וחרבו נפלה בצלצול על רצפת המערה. לא, אמר לעצמו. התינוק יחיה. ואם אף אחד אחר לא ירצה שהוא יגדל מאושר, אני אעשה זאת. הוא יהיה שלי.

ג'ורג' התנער מהפחדים שהזדחלו בלבו בדיוק בזמן כדי לראות את טריסטסה מתעופפת לעברו בזרועות מושטות. הוא זינק הצידה ברגע האחרון ממש. לפני שהספיקה הבאנשי להסתובב, שלף בקבוקון מתוך כיס החירום של תרמילו ופתח את הפקק בשיניו. כאשר רוח הדרואו צנחה לעברו פעם נוספת, התיז עליה את תכולתו של המיכל.

הבאנשי ייללה כאשר צרבו המים הקדושים את הווייתה. ערפילים עלו מדמותה והתפוגגו אל תוך החושך. ג'ורג' גישש אחר חרבו הארוכה והצליף שוב בדמות האל-מתה.

טריסטסה נסחפה אל מחוץ להישג ידו של הסייר. "לא תימלט מממלכתי, ג'וזל. אתה תמות כאן. עם רדת החשיכה, אשמיד אותך". ואז ריחפה משם, משאירה את ג'ורג' לבדו במערה עם אוצרה, התינוק.

כשהוא נאלץ לנטוש את הנר על מנת לשמור על חרבו בהיכון, צעד ג'ורג' בעקבות החוט בחזרה דרך החשיכה, מגלגל את הסליל על ידו הנכה.

השמש עדיין זרחה בעוז כאשר טיפס לבסוף מעל קצה פיר המכרה. להוט להימלט רחוק ככל האפשר לפני השקיעה, זנח ג'ורג' את החבל ושעט במורד מדרון ההר, גולש על אבני החצץ ומתעלם מדקירותיהם של הקוצים והדרדרים. הוא לא עצר עד שהגיע לפרסאוס. הסוס צהל כאשר זיהה את אדונו, וכמעט הפיל אותו כשחיכך בו את חוטמו בשמחה.

"כן, חזרתי. ניסית להזהיר אותי מהמקום הזה, נכון?" לחש ג'ורג' לחיה. "יש לך יותר שכל ממני, הלא כן? טוב, אנחנו עוזבים עכשיו".

ג'ורג' טיפס במגושם על סוסו ודרבן את החיה לעבר השביל ביער שלאורכו עקב אחרי הויסטאנה בליל אמש. הוא החליק את ידו אל תוך המותנייה וליטף את זרועו של התינוק. הוא יכול היה לחוש את התינוק נושם, אבל הלה נותר דומם באופן מטריד. יתכן, הבין, שהעולל משותק מפחד עקב יללת הבאנשי, כפי שהיה הוא עצמו. הסייר תהה באי נוחות האם יישארו אצל הילד זיכרונות כלשהם מאותם ימים אחרונים נוראיים, מאוכסנים בפינה חשוכה כלשהי של מוחו, שיגיחו החוצה כאשר החלומות יתגנבו אליו. הוא ניער מעצמו את פחדיו והאיץ בפרסאוס לדהרה.

פחות ממייל במורד השביל, עצר הסוס בחדות והנמיך את ראשו. "מה העניין, פרסאוס?" לחש ג'ורג'. ואז הרגיש את הרוח. היא החלה כמשב קל, ותוך רגעים התעצמה לסופה. פיסות מעופפות של עפר וזרדים חבטו בפניו. לא הייתה כל אפשרות להתקדם ברוח שכזו. ג'ורג' קילל והניח לסוס להסתובב.

פרסאוס צעד שלושה צעדים לעבר הדרך, אבל התרומם על רגליו האחוריות וצהל באימה. ואז קפא הסוס על עומדו, רועד מפחד.

"אתה רואה, ג'וזל, אינך יכול להימלט", צווח קול מלמעלה.

ג'ורג' הרים את עיניו. טריסטסה ריחפה מעל צמרות העצים, אורה של השמש השוקעת חודר בעדה. "הרוחות שלי ישמרו אותך כאן, ג'וזל, עד רדת החשיכה. ואז אשמיד אותך".

הרוגז דחק הצידה את פחדו של ג'ורג' מכוחותיה של הבאנשי. "אני לא ג'וזל", הכריז.

הבאנשי לא אמרה דבר. הרוח המשיכה ליילל בגבו. "אני מתערב שאני אפילו לא נראה בכלל כמו אותו ג'וזל, יהיה אשר יהיה".

"ג'וזל רצח את התינוק שלי", גנחה העצובה.

"אבל אני לא הוא", התעקש הסייר.

"אתה גנבת את התינוק שלי", התווכחה העצובה. הרוח ייללה חזק יותר.

"התינוק הזה לא שלך". ג'ורג' פתח את הכפתור העליון במותנייתו כך שפניו של התינוק הציצו החוצה. "הוא לא דרואו. הוא לא דומה לך בכלל".

"הוא שלי. הויסטאנה השאירה אותו בשבילי".

"טוב, אני לא נותן לך אותו. את רק תרצחי אותו כמו את כל השאר".

"מעולם לא פגעתי בהם. הם פשוט מתו".

"הם פשוט מתו?" שאל ג'ורג' באי אמון, ואז הבין. "את אל-מתה. את לא יכולה לגדל משהו חי. את לא יכולה לתת לתינוק מה שהוא זקוק לו".

"כל עוד הוא חי, הוא שלי", ייללה הבאנשי, והרוח ייללה איתה.

"אני לא נותן לך אותו כדי שתוכלי להרעיב אותו למוות", התיז ג'ורג'.

"עם רדת הלילה, הקינה שלי תשמיד אותך", זעקה הבאנשי.

"אז היא קרוב לוודאי תהרוג גם את התינוק. את כבר שיתקת אותו מרוב פחד", השיב ג'ורג'.

הבאנשי שתקה.

"את לא רוצה תינוק אנושי מת", ציין ג'ורג'. "ולא אותי את רוצה להרוג, אלא את ג'וזל".

"כן", לחשה טריסטסה. "ג'וזל חייב למות על מה שעולל לי ולתינוק שלי".

"אבל אני לא ג'וזל", הזכיר לה ג'ורג'. "תני לי ללכת מכאן, ולעולם לא אטריד אותך שוב".

טריסטסה ריחפה לעבר ג'ורג'. היא הביטה בריכוז בתינוק.

"זה לא הילד שלי", לחששה. "ג'וזל רצח את הילד שלי, ועליו לשלם על כך". היא הסתובבה לאחור והתעופפה לעבר ההר. הרוח גוועה.

בעדינות, האיץ ג'ורג' בפרסאוס להסתובב. הסוס צעד כמה צעדים מגששים אל מחוץ לממלכתה של הבאנשי, ואז, חש בהזדמנות אחרונה, דהר משם בכל המהירות.

במרחק כמה שעות ממאורתה של הבאנשי, החלה ידו הימנית של ג'ורג' לפעום. כמו חרק הבוקע מתוך גולם, החלו אצבעותיו לצמוח מתוך היד בה פגעה טריסטסה. רגליו של התינוק צמחו בחזרה אף הן. ג'ורג' לא זכר שהרגיש אי פעם הקלה כה גדולה בחייו. אולם באותו הלילה חלם שהוא מקבץ נדבות ברחובותיה של דארקון כשהתינוק לצדו, ידו עדיין גדם, ואילו לתינוק שמונה רגלי עכביש שעירות. הוא התעורר מכוסה בזיעה, והיה עליו לבדוק הן את ידו והן את רגליו של התינוק כדי להיות בטוח שהיה זה חלום שווא.

התינוק לא היה מסוגל לינוק, בשל השיתוק שאחז בו, וג'ורג' החל לחשוש לבריאותו של הילד. ביום המחרת דהר על פרסאוס בשיא המהירות עד שהגיע לבסוף לכנסיה. הכוהן הניח את ידיו על ראש התינוק והתפלל. בתוך דקה יילל התינוק וצרח. הכוהן האכיל אותו בחלב עיזים, אותו ינק בשקיקה. ואז הוא נרדם מתשישות, וג'ורג' ישן לצדו. באותו לילה חלם ג'ורג' על הבאנשי משליכה את התינוק שלו במורד פיר המכרה אל ערימת השלדים של התינוקות האחרים. הוא התעורר רועד ולא הצליח להירדם שוב, עד שהדליק נר וצפה בילד נושם.

החלומות חזרו בכל לילה.

שלושה ימים לאחר מכן, עמד ג'ורג' לפני אשתו של סולדסט וסיפר לה כל מה שלמד על התינוק מהויסטאנה אליזה. הנערה השפילה את מבטה בבושה על פשעיו של בעלה, אבל הביטה בעיניו של הסייר בלי למצמץ כאשר שאל האם אהבה את הילד, והבטיחה לו שאכן כך.

ג'ורג' מסר את התינוק לנערה. הילד היה שקט בזרועותיה, אבל כאשר הניחה אותו כדי למזוג לו בקבוק, הוא יילל עד שהרימה אותו שוב.

ג'ורג' לא דיבר על הבאנשי או על ממלכתה. הוא רק אמר, "הילד שלך סבל הרבה, הגבירה סולדסט. אני מבקש רק שלעולם לא תגרמי לי להתחרט על כך שהחזרתי אותו לך. אבוא לבקר כאשר אוכל, לוודא ששלומו טוב. כאשר הוא יהיה גדול מספיק, ספרי לו שתמיד אהיה ידידו".

"לעולם לא אגרום לך להתחרט על שובו; תמיד תתקבל פה בברכה, ובני ידע שאתה הוא ידידו", הבטיחה לו אשתו של סולדסט.

* * *

ג'ורג' וות'רמיי נוסע בכל רחבי העולם במרדף אחרי הרשע, ואנשים רבים חושבים שהוא עשוי ללא חת. רק אדם העשוי ללא חת, הם אומרים, יכול לשרוד את יללת הבאנשי של טריסטסה. נכון הדבר שכוחות אדירים ואפלים, כוחות מעבר להשגתו, אינם מפחידים במיוחד את הסייר. אולם ישנם דברים יומיומיים, המפלחים את לבו במדקרה קרה – לראות אדון מכה שוליה צעיר, לראות ילד מקבץ נדבות ברחובות, לראות ארון מתים של עולל, לשמוע תינוק מיילל… במיוחד לשמוע תינוק מיילל.

ואז הוא חולם על רוח האלפית האפלה המטורפת המתאבלת על תינוקה האבוד, ועל כל התינוקות שאחרים הותירו עבורה.

כאשר חולם ג'ורג' וות'רמיי חלומות אלה, הוא מבקר בדארקון לבדוק את בנו של סולדסט. שלומו של התינוק טוב תמיד; הוא עולה כפורח תחת טיפולה של אשתו של סולדסט.

ועדיין, ג'ורג' וות'רמיי מבקר בדארקון לעתים תכופות, כי העולם מלא בתינוקות מייללים.

* * *

ג'ורג' וות'רמיי הופיע בסיפור #רייבנלופט_השיבה_הביתה

טריסטסה היא גבירת האופל של ממלכת קינות (Keening). לדעתי הסיפור אינו עושה חסד עם דמותה וממלכתה, שאמורה להיות אפלה ועוצמתית יותר, אבל הוא מציג את אחת מאדוני האופל המיוסרים והטראגיים ביותר ברייבנלופט.

רייבנלופט – השיבה הבייתה

31 באוקטובר, 752.

מורדנטשייר.

ים הצער הטיח את עצמו כנגד החופים הסלעיים, בעוד הבזקי ברקים בשמיים הסוערים מעליו גורמים לצוקים המתנשאים לרקד כרוחות רפאים מרצדות. בעוד דמעות הגשם הכבדות רומסות את האדמה הבוצית, דמות אפלה התקרבה לבית הפשוט שעמד במפגש בין דרך הת'ר ומשעול החוואי.

הפרש האפל בלם את סוסו לעצירה בצומת וירד ממנו, שומר את מבטו על האורות החמימים בחלונות בית המגורים הצנוע. לא הסוס השחור כזפת, ולא שני כלבי הציד המוצקים שליוו את הרוכב, נראו מודעים לסערת הסתיו שניתכה עליהם ללא רחמים, והרוכב ריסן את החיות שלו במילה ומחוות יד פשוטה.

הדמות השחורה ניצבה בחושך במשך מספר דקות, ללא ניע, מתעלמת מהסערה כמו בעלי החיים. בעוד הרוכב צופה בדממה בבית, ידו המחוספסת לחצה על ניצב החרב שלצדו. לבסוף, שחררה הדמות האפלה נשימה עמוקה וצעדה קדימה. שלט עץ פשוט התנודד ברוחות המייללות; כאשר חלף הרוכב האפל  מתחת השלט, הוא העיף בו מבט מהיר לפני שפתח את הדלת.

"עשבונאי, ד"ר רודולף ואן ריכטן".

בפנים, אישה דקת גזרה ישבה מאחורי הדלפק, בוחנת בריכוז אוסף ניירות פזורים. כאשר הפעמון שמעל הדלת צלצל, זינקו עיניה הכחולות הבהירות של הגברת הצעירה ממחקרן לעבר המבקר החדש בחנות. האורח גלש לתוך פתח הדלת כמו פיסת חשיכה חיה, גלימתו השחורה הזורמת מסווה את צורתו, אך לא מסתירה לגמרי את הנשק שעל חגורתו. מים נטפו מהתיתורה השחורה הרחבה של כובעו של האורח, שעטפה את פניו בצללים. האורח האפל והאישה הצעירה נותרו דוממים במשך מספר רגעים, בוהים זה בזו בדממה המומה. בדיוק ברגע שהזיהוי החל להזדחל אל פרצופה של האישה, דיבר האורח לבסוף.

"את… את כל כך דומה לאמך".

כאשר הסיר האורח את כובעו, התרוממה האשה מתוך רפלקס על רגליה וסילקה את שיערה הארוך, החום הכהה מפניה שהחלו לזרוח לפתע יותר מהמנורות שהאירו את החדר.

"הדוד ג'ורג'?", הכריזה, במידה שווה של חדווה וחוסר אמון.

ג'ורג' וות'רמאי הניח למבטו ליפול על הרצפה בעודו מחייך במבוכה, אבל הרים אותו רגע מאוחר יותר כאשר דמות שניה פרצה לטווח ראייתו, שועטת מהדלת שמאחורי הדלפק. הגברת השנייה הצעירה הייתה זהה לראשונה בכל המובנים; אותו שיער כהה, אותן עיניים כחולות כקרח, אותם תווי פנים עדינים ואף סולד.

"האם שמעתי אותך אומרת", שאלה בעודה צועדת לתוך החדר ורואה לפתע את האורח, "הדוד ג'ורג'!"

ג'ורג' חייך לעברה כאשר שתי הנשים רצו מעבר לדלפק לקבל את פניו, חצאיותיהן הארוכות מרשרשות.

"שלום לורי". הוא פנה שוב אל האישה שקיבלה את פניו ראשונה. "שלום ג'ניפר".

התאומות חייכו שתיהן בידענות בזמן שזינקו לעברו. "תמיד ידעת להבדיל בינינו, כמובן", סנטה לורי.

"אפילו הצלחנו לשטות באבא לפעמים, אבל מעולם לא בך!" צחקקה ג'ניפר.

ללא עיכוב נוסף, צנחו שתי הנערות על דודן התמיר, מחבקות אותו בחוזקה למרות בגדיו הספוגים. ג'ורג' קפא, זרועותיו מושטות קדימה כענפיו של עץ מיוסר. כאשר החזיר במבוכה את חיבוקן של הנערות, הייתה לחיצתו מהוססת ועדינה, כאילו חשש שאחייניותיו ייסדקו כקליפות ביצים. לבסוף שחררו הנערות את ג'ורג' מאחיזתן, וצעדו לאחור כדי להתבונן בו, רמז של צער ניכר על פניהן.

"עבר זמן כה רב", התחילה ג'ניפר.

"כה רב באמת", סיימה לורי.

ג'ורג' אילץ את עצמו לחייך. "ושתיכן השתניתן כל כך הרבה. הייתן עדיין ילדות כשראיתי אתכן לאחרונה".

לורי חייכה באירוניה. "גם אתה קצת השתנית", אמרה, מעבירה את אצבעותיה בשערו המאפיר של ג'ורג'. התאומות החליפו ביניהן מבט חפוז, מודאג, ונמנעו מלהזכיר את הצלליות הרדופות בעיניו של ג'ורג'.

"למה לא ביקרת אותנו?" שאלה לורי.

"התגעגענו אליך כל כך. גם סבא מתגעגע".

עיניו של ג'ורג' נסוגו לאחור, ותגובתו הייתה שקטה, כמעט נלחשת. "אני… אני… אני הייתי מאד… הייתי צריך לעשות הרבה… משהו חשוב מאד ש…" קולו נמוג, מחשבתו שועטת, מותירה את ההסבר לא גמור.

ג'ניפר קימטה את מצחה לעבר לורי, שקרצה בתגובה.

"מה שחשוב עכשיו", הציעה ג'ניפר, "זה שסוף סוף אתה שוב בבית איתנו".

"כן", אמרה לורי. "זה כל מה שחשוב". היא סקרה את דודה במבט ארוך, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש. "הו, אבל תראה אותך! אתה ספוג עד לשד עצמותיך! בוא, תן לי את הגלימה הרטובה הזו". היא הקישה באצבעותיה, מחווה לג'ורג' למסור לה אותה בדחיפות. ג'ורג' הסיר את הגלימה, ולורי קיפלה אותה מעל זרועה. "אלך לשים אותה לייבוש ליד האש". היא חייכה חיוך שדוני. "ואל תזוז מפה. יש משהו שאני רוצה להראות לך". ללא הסבר נוסף, היא מיהרה אל מחוץ לחדר.

כאשר נעלמה לורי מטווח ראייתה, פנתה ג'ניפר בחזרה לדודה.

"לא היית צריך להישאר רחוק". קולה היה שקט ועדין, אבל מבטו של ג'ורג' נפל שוב לרצפה. היא הניחה בעדינות את ידה על זרועו. "זו לא הייתה אשמתך".

ג'ורג' עיווה את פניו כאילו הוכה, אבל ג'ניפר לא שחררה אותו מאחיזתה. "זה היה לפני אחת עשרה שנים, וזו לא הייתה אשמתך. אני יודעת את זה. לורי יודעת את זה. אפילו אבא יודע את זה". ג'ניפר ראתה את מבטו של ג'ורג' מתכנס בתוך עצמו, אבל המשיכה ביתר דחיפות, מושכת את צווארונה הרחק מגרונה החיוור.

"אין שום צלקות. רואה?" עיניו המפוחדות של ג'ורג' רפרפו לעבר עורה החלק, אך לא השתהו. היא הניחה לצווארון לחזור למקומו וחפנה את פניו של ג'ורג' בשתי ידיה, כופה עליו לפגוש את מבטה.

"אין שום צלקות". קולה היה מהוסה אבל תקיף.

עיניו של ג'ורג' שקעו שוב למטה, לא מסוגלות לעמוד במבטה של ג'ניפר. "בסדר", מלמל בקול מלא כניעה. לפתע, עיניו זינקו שוב למעלה, מלאות סקרנות.

"דרך… דרך אגב, מה? מה אתן שתיכן עושות כאן?" שאל ג'ורג', בעוד ידיו מגששות אחר משהו שהיה תחוב בכיס פנימי. רגע לאחר מכן, הוא שלף צרור זעיר עטוף בממחטה, וג'ניפר גיחכה.

"זו מתנה בשבילנו, הדוד ג'ורג'?" שאלה, בשעשוע מזויף. התגובה לא הייתה זו שקיוותה לה. ג'ורג' נראה כאילו קפא לגמרי, עיניו רחבות ומחפשות תשובה.

"לא… לא. זה משהו שהבאתי ל…" ג'ורג' עצר, כאילו לוקח את הזמן כדי לחשוב על השאר. "…משהו שהבאתי להראות לד"ר ואן ריכטן. זה… זה פרח".

ג'ורג' הסיר בעדינות את אצבעו מעל קצה הממחטה, והשתהה שוב, עוצר את נשימתו כאילו פתיחת הממחטה תהיה הדבר הקשה ביותר שעשה כל חייו. לבסוף הוא שחרר את נשימתו, סיים ב"פרח נדיר מאד", וקילף את הצרור כשהוא חושף פרח גדול, כמוש, כחול ולבן.

בשנייה בה חשף ג'ורג' את הפרח, הוריקו פניה של ג'ניפר, והיא מעדה לאחור וכיסתה בידה את פיה. נשענת בכבדות על הדלפק, לא מסוגלת להתייצב מול הפרח המצחין שבידו של ג'ורג', היא נאבקה לדבר מבלי להקיא.

"נראה לי שאני הולכת להקיא! הדבר הזה מצחין כמו בשר רקוב בן חודש! סלק אותו, סלק אותו!"

הצחנה נפסקה, וג'ניפר פנתה בחולשה כדי לראות את ג'ורג' תוחב במהירות את הצרור בחזרה לתוך מעילה. ברגע הראשון, כשהביטה בפניו החיוורים וידיו הרועדות, חשבה שגם הוא חש ברע בשל צחנתו הנתעבת של הפרח. אבל עד מהרה הבינה שלא זה המצב. ג'ורג' היה מבועת.

"ז-זה פ-פרח מאד נ-נדיר", גמגם ג'ורג', בקושי מצליח לפלוט את המילים. "ג-גדל רק בק-קק-קארט-טא-טא… ה-הייתי צריך… ה-הייתי צריך… אני ר-רכבתי י-ישר לפה…"

ג'ניפר הביטה בג'ורג' בעיניים פעורות מאימה. היא זכרה אותו משנים עברו, כיצד ראתה אותו שרוי במבוכה בקרבת נשים, ראתה איך דוד ג'ורג' העשוי ללא חת מתמוטט לנוכח פרצוף יפה – אבל מעולם לא בפאניקה פרועה שכזו. והוא מעולם, מעולם לא חש נבוך בחברתה או בחברת לורי. מעולם. בן רגע, היא ידעה. בעיני רוחו, ג'ורג' צפה שוב מחדש בכל ההתקפה. היא רצה לצדו ולחצה בחוזקה על זרועו, בחוזקה כך שלא יוכל לרוץ אל מחוץ לדלת ולהיעלם למשך עשור נוסף.

"הכל בסדר! הדוד ג'ורג', הכל בסדר! אני בסדר גמור! לא נגרם שום נזק! כלום! פשוט היית יכול להזהיר אותי לגבי הסירחון הזה!"

ג'ורג' פנה להביט בג'ניפר, ושיחרר נביחה יחידה, עצבנית של צחוק. הוא העלה על עצמו חיוך, למען ג'ניפר, אבל עיניו היו עדיין עיניה של חיה לכודה. "אני… א-אני… כלומר, אני… אני מצ-"

"אז מה אתה חושב?" הכריזה לורי.

ג'ניפר וג'ורג' פנו שניהם להביט בתאומה שחזרה. לורי עמדה בפתח הדלת, אגרופיה נטועים בגאווה על מותניה. ג'ניפר רק גיחכה, אבל ג'ורג' בהה ברגליה בהלם שהספיק כדי לגרש את הזוועות ממוחו למשך הרגע, ולאפשר לרמז הקל ביותר של שעשוע להתגנב בחזרה לפרצופו.

"את לובשת מכנסיים?" שאל ג'ורג' בחוסר אמון.

לורי קרנה, וגיחוכה של ג'ניפר התרחב. "שמענו שהסגנון הזה הוא האופנה האחרונה בלאמורדיה".

רוחו של חיוך ריחפה על שפתיו של ג'ורג'. "לגברים, כן". לבסוף, מצחו התקמט וחיוך אמיתי, קונדסי התפתל על פניו. "מה אבא שלך חושב על זה שאת לובשת את אלה?" שאל בידענות.

לורי גלגלה את עיניה בזמן שפסעה לחדר. "אני חושבת שאבא רצה לחתן את שתינו בשנה שעברה".

"הו, והוא שונא את העבודה הנוכחית שלנו", המשיכה ג'ניפר.

"בחיי, הוא מתייחס אלינו כמו אל בובות שעווה. הוא עדיין חושב שאנחנו לא מסוגלות לדאוג לעצמנו", סיכמה לורי. היא רכנה קדימה לעבר ג'ורג', ודיברה בטון חורש מזימות. "אבל אתה זוכר את שיעורי הסיוף שנתת לי?" היא חייכה. "המשכתי להתאמן".

מצחו של ג'ורג' התקמט שוב והוא העביר את מבטו בין שתי התאומות. "מה… מה באמת עשיתן לאחרונה? ו… ואם – אם לא אכפת לכן, איפה ד"ר ואן ריכטן? אני צריך לדבר איתו על… ע-על הפ-פרח".

לורי נבהלה למראה דודה שהחל שוב לגמגם, אבל הצליחה להסתיר את ההלם שחשה. "איזה פרח?" שאלה ככיסוי.

ג'ניפר הניעה את ידה באזהרה. "האמיני לי, את לא רוצה לראות אותו. הוא מריח פי עשר גרוע יותר מסמטת הדייגים באחר צהריים לוהט. ג'ורג' מצליח להתמודד אותי טוב יותר ממני, כנראה".

ג'ורג' התכווץ, וגמגם הסבר מהיר. "אני… אני… כ-כבר התרגלתי אליו".

לורי משכה בכתפיה, ופנתה שוב אל דודה בארשת צער. "צר לי שעלי לספר לך זאת, ג'ורג', אבל לא הצלחנו למצוא שום סימן לעקבותיו של דוד רודולף כבר במשך שנתיים".

ג'ורג' שקע, והפאניקה החלה להתגנב שוב בחזרה לעיניו.

"אבל אסור לנו לעולם לאבד תקווה", התערבה ג'ניפר.

לורי הנהנה בהסכמה. "זה נכון. אסור לנו לעולם לאבד תקווה. אבל עד שאכן נמצא אותו, אנחנו ממשיכות בעבודתו הטובה!"

עיניו של ג'ורג' הוצרו. "מ-מה זאת אומרת?"

ג'ניפר קרנה. "ובכן, רק בחודש הקודם הצלחנו לפתור את המקרה של רדיפות הובסון".

ג'ורג' קימט את מצחו. "הובסון? את מתכוונת למאפיה? הו, כן, אני זוכר ששמעתי על רוח הרפאים הזו כשאני הייתי רק ילד". הוא שקל את החדשות לרגע. "היא בוודאי נמשכה במשך כמעט מאה שנה, ואתן פתרתן אותה?… זה באמת מרשים".

"וגם", צלצלה לורי, "היינו עסוקות בלערוך את הרשימות של דוד רודולף. האם קראת פעם את ההתכתבות שלו עם ווי…"

"הו, אני לא חושבת שעלינו להטריד את דוד ג'ורג' בכל זה ברגע זה", התערבה ג'ניפר. "הוא לא בא את כל הדרך הזו בגשם רק כדי לדבר על המכתבים הישנים של דוד רודולף".

ג'ורג' קימט את מצחו. "ובכן, במובן מסוים, אני – אני חושב שדווקא כן".

התאומות בהו בו שתיהן באותה ארשת תימהון על פניהן.

"כלומר… אני – אני התכוונתי לבקר גם את שתיכן, כמובן", תיקן ג'ורג' במהירות. "אבל היו לי כמה נושאים דחופים מאד ל- לדבר עליהם עם הדוקטור. אם הוא כבר לא נמצא כאן יותר, אז – אז אני באמת צריך לעבור על הרשימות שלו".

"טוב, הספרייה שלו הייתה בבלגאן נוראי כשמצאנו אותה", הציעה לורי, "אבל הספקנו לסדר את רובה עד עכשיו".

"כן", צלצלה ג'ניפר. "נוכל לעזור לך במחקר! שלושתנו נוכל לחפש יחד! מה זה שאתה מחפש? זה לגבי הפרח שלך, לא?"

"אתה יודע איך קוראים לפרח?" הציעה לורי.

"לא", קטע אותה ג'ורג', קצת יותר מדי בחדות. הוא משך מיד בכתפיו. "מצטער. אבל- אבל אני צריך לעבוד לבד. אני- אני אתרכז טוב יותר ככה, ו… ו…" עיניו העיפו מבט בג'ניפר, אבל הוא הסיט אותן מיד. "וזה מאד, מאד חשוב".

התאומות הביטו זו בזו, תריסר שאלות בלתי פתורות חולפות ביניהן. במצב רוח מפוכח יותר, הן פנו שוב לעבר דודן.

"בסדר", אמרה לורי, מאוכזבת, והניחה את ידה על זרועו של ג'ורג'. "אתה יודע שהספרייה של דוד רודולף נמצאת ישר במעלה המדרגות, נכון? רק תזכור שאנחנו נהיה כאן אם תזדקק לנו".

ללא אזהרה, ג'ניפר לחצה את כף ידה כנגד מצחו של ג'ורג'. "ואם לא אכפת לך, אני הולכת לרקוח לך קצת תה צמחי. אחרי שהיית בחוץ בסערה הזו, לא אופתע אם תחטוף קדחת". היא חייכה באירוניה, שומרת את ידה לחוצה כנגד מצחו של ג'ורג'. "הצטננות בהחלט יכולה להסביר את אתה מסוגל לשאת את הפרח המצחין הזה בכיסך".

ג'ורג' הנהן בהסכמה שבשתיקה, והתאומות ליוו אותו מעלה לספריה, מתרחקות לאחר מכן. לג'ורג' לא היה ספק שאפילו ברגע בו יצאו מהחדר, זממו ביניהן אחייניותיו להישאר בקרבת מקום לדודן המיוסר, כך שתוכלנה להשגיח עליו.

אבל לעת עתה, ג'ורג' היה לבדו בספריה של ואן ריכטן. מבטו גלש באיטיות לאורך מדף אחרי מדף עמוסים ביומנים, מחברות, וערימות של מכתבים ודפים רופפים.

"מאה פעמים באתי אליך כשהייתי זקוק לעזרה", לחש ג'ורג' מתחת לאפו, "כאשר הייתי זקוק למידע שלא יכולתי למצוא בשום מקום אחר. ומאה פעמים עזרת לי למצוא את מה שהייתי זקוק לו. רודולף, חבר ותיק, אני זקוק לעזרתך פעם אחת נוספת".

ג'ורג' הביט בחטף בכמה ניירות שהיו מונחים על לוח שחמט ליד האח, ואז התקדם לעבר המדפים. מסיט את כל המחשבות האחרות ממוחו, הוא שלף יומן באקראי והחל לקרוא….

* * *

השעה נעשתה מאוחרת, אבל הסערה שבחוץ סירבה לחדול מיבבות הקינה שלה. ג'ורג' וות'רמאי ישב על רצפת הספרייה, נשען כנגד כוננית ספרים, שקוע לגמרי בקריאתו. ספל תה ריק היה מונח על השולחן בסמוך, ליד קערה של מרק שהתקרר זה מכבר. ג'ורג' זכר במעורפל את אחת התאומות מביאה לו אותו. ג'ניפר ולורי נכנסו מספר פעמים במהלך הערב לבדוק את שלומו; אפילו עכשיו היה ג'ורג' מודע במעורפל לצליל נגינת הצ'מבלו, שהסתנן אליו מבעד לרצפה מהקומה למטה. אבל לאורך רוב הזמן שמרו התאומות על מרחק, מכבדות את בקשתו של דודן לחקור לבדו.

לאורך כל הערב סקר ג'ורג' יומן אחד אחרי משנהו, חולף דרך עשרות שנים של רשימותיו וזיכרונותיו של רודולף ואן ריכטן. הוא קרא את שמותיהם של תריסר חברים שמתו מזמן. הוא מצא את תיאוריו של הדוקטור את ג'ורג' עצמו כאיש צעיר פעור-עיניים במסעו הראשון אל מחוץ למורדנט. הוא רפרף דרך תיאורים של מאה פלאים, ואלף זוועות.

ולא היה לו אכפת. במשך שעות הוא רכן מעל הטקסטים הכתובים בכתב יד, נדחף למצוא את פיסת המידע היחידה שחיפש באופן כה נואש. יומן אחרי יומן לא הציעו לו דבר. כאשר סיים עם כל ספר החזיר אותו בזהירות למקומו במדף, שלא להשאיר נתיב עקבות עבור אחייניותיו, שכן היה זה חשוב להחריד שהללו לא תדענה מה הוא מחפש.

 וכעת, כאשר צלילי הצ'מבלו ממורד המדרגות נמוגו לאטם, מצא ג'ורג' את אשר חיפש, והזיכרונות כולם שבו והציפו אותו.

היה זה בשנת 741, וג'ורג' היה מאושר מכפי שחשב שיוכל אי פעם להיות. הוא התאהב באשת חלומותיו, נטליה, והביא אותה הביתה למורדנטשייר. לבו כמעט התפקע מגאווה כאשר הציג את נטליה להוריו, לגיסו ולשתי אחייניותיו הקטנות. היה זה רק הולם שהיא תפגוש את ואן ריכטן גם כן; הוא היה כה קרוב למשפחה, עד שג'ניפר ולורי אפילו קראו לו דוד. נטליה אמרה שיהיה לה לעונג לפגוש את הדוקטור הנכבד עליו שמעה כה רבות, וכך קיבל ג'ורג' את הרעיון.

היה זה יום שאמור להיזכר לעד, ולמרבה הצער, אכן כך היה. ג'ורג' לעולם לא יהיה מסוגל לשכוח את אותו היום. לעולם לא יוכל לשכוח. לעולם לא ירשה לעצמו לשכוח.

בעוד ג'ורג' יושב קפוא על הרצפה בספרייתו של ואן ריכטן, צרבה הסצנה את עצמה על עיני רוחו, כפי שעשתה אלף פעמים בעבר. ג'ורג' זכר כיצד ליווה את נטליה לחנותו של ואן ריכטן. הוא זכר כיצד קידם בברכה את הרופא הטוב באותו חדר עצמו בו אחייניותיו קיבלו אותו הלילה. אחייניותיו היו אף הן באותו חדר, באותו היום. הן היו רק ילדות קטנות אז, מבקרות את "דוד רודולף" שלהן, ואולי מקוות לכמה מקלות קינמון.

ג'ורג' זכר את עצמו מציג את ואן ריכטן לאהובתו, ואת הדוקטור רוכן בנימוס לנשק את ידה. ג'ורג' זכר בבהירות את ההלם הפתאומי שזינק על פניו של ואן ריכטן כאשר ציין ג'ורג' את שמה של נטליה. וג'ורג' לא יוכל לעולם לשכוח את הרוע הנוטף מקולה של נטליה בזמן שבירכה אותו.

"שלום, רודולף. אני מופתעת שלא זיהית אותי".

ואז זכר ג'ורג' את הצרחות. את הצרחות של שתי אחייניותיו, בעוד ארוסתו היפהפייה התעוותה והתמתחה ולבשה את צורתה של חיה מפלצתית, מסתערת על הדוקטור ומטיחה אותו לאחור אל מעבר לדלפק. ג'ורג' עמד נטוע במקומו, צופה בטיפשות בחייו מתנפצים לנגד עיניו. הוא היה מבועת, משותק, לא מסוגל להרים אצבע כדי להציל את חברו. ג'ורג' בהה בחוסר אונים כאשר אשת הזאב פערה את מלתעותיה, מתכוננת לתלוש את גרונו של הדוקטור. והוא צפה בתדהמה אילמת כאשר ידו של ואן ריכטן נשלחה אל המדף שמאחורי הדלפק, שולפת באורח פלא חופן של צמח וולפסביין טחון.

אין זאת שואן ריכטן צפה מראש את ההתקפה, אך גם לא היה זה הבזק של מזל בלבד שחבילת הוולפסביין השימושית הייתה בהישג יד. הדוקטור פשוט שמר על עצמו דרוך כתמיד, והיה מוכן תמיד לאיומים בכל מקום שהוא, בכל צורה שהיא, בה הם עלולים להופיע. כפי שהיה על ג'ורג' להיות, אלמלא היה מסונוור על ידי אהבתו לנטליה.

ברגע האחרון לפני שאשת-הזאב היכתה, תחב ואן ריכטן את העשבים אל תוך לועה הפראי של המפלצת. כעת היה זה תורה של אשת-הזאב לצרוח, בעוד העשבים הרעילים צורבים את פיה ומאיימים לחנוק את גרונה. יצור הזאב המפלצתי בשמלה הקרועה השליך את עצמו לאחור מהדוקטור, שורט את פניו בייסורים.

ואן ריכטן משך את עצמו על רגליו, ושלף פגיון כסף מתוך כיס מעילו. רודולף קרא לג'ורג' לעזרה, אבל הלה רק נותר דומם על עמדו, נאבק בדחף להצטרף למקהלת הצרחות. ואן ריכטן סגר על החיה הפצועה, ועיניה הדומעות של המפלצת הוצרו בעונג פתאומי. ג'ורג' ראה את מה שאותן עיניים צהובות נוצצות ראו: שתי הילדות הצווחות משתופפות בפינה, ודי היה בכך כדי להשיב לו לבסוף את עשתונותיו.

"לא!" צרח ג'ורג' בעודו מסתער על אשת-הזאב. אבל החיה המיוסרת הייתה עדיין מהירה מג'ורג' ומרודולף גם יחד, וזינקה לעבר מטרתה לפני שמישהו מהגברים יוכל לעצור בעדה. בן רגע, התפלצת הגרוטסקית נחתה על אחייניותיו, וחטפה את ג'ניפר בטפריה המרושעים.

הילדה הקטנה צווחה באימה, וכך גם אחותה. אשת-הזאב לפתה את גרונה של ג'ניפר, ויכולה הייתה להחניק את צעקותיה, אולם לא עשתה זאת. היא רצתה שתצרח. החיה נעצה את מבטה בג'ורג' וברודולף, ואיכשהו, מבעד לניביה ולזרבוביתה הלא-אנושית, היא גיחכה. כשהיא אוחזת בילדה המייללת בחוזקה כנגד גופה המעוות, החלה אשת-הזאב לסגת לאחור באיטיות לעבר הדלת.

"יש לך חנות נחמדה", נהמה הזוועה המדובללת, קולה מעוות ונמוך. "אני חייבת לבוא לבקר שוב". היא נעצה את מבטה בג'ורג', עיניה צוחקות. "היה שלום, מאהב. הייתי מפריחה לך נשיקה, אילו יכולתי".

ג'ורג' זינק לפעולה, האימה שחש נשרפה כליל בלהבות זעמו. כשהוא אוחז בנשק כסף נוסף שהושלך לעברו בידי הדוקטור רב-התושייה, התקדם ג'ורג' לעבר היצור אותו הכיר ואהב כנטליה. אבל אשת-הזאב שיסעה ללא רחמים את צדה של ג'ניפר בטפריה, והידקה את ניביה אל צווארונה של הילדה הקטנה. ארגמן בוהק הצטבר על שני הפצעים; אשת-הזאב לא המשיכה את החבלה, וג'ורג' ורודולף ידעו שניהם שהייתה זו בגדר אזהרה.

וכך קרה שאשת-הזאב נסוגה מהחנות אל תוך הרחוב הריק, כששני יריביה פוסעים בעקבותיה, צעד אחר צעד. בכל פעם שאחד משני הגברים התקרב מדי, המפלצת חסרת הרחמים הצליפה שוב בבת-הערובה הזעירה, ועם כל פצע נוסף חרדתו ושנאתו של ג'ורג' גדלו עשרת מונים.

כאשר יצאו שני הגברים מבעד לדלת, השתהתה החיה, שוקלת את מעשיה. שני הגברים עצרו גם הם, נואשים שלא לעורר התקפה נוספת על הילדה. לבסוף, כמעט בהכרת תודה, השליכה החיה את הילדה לעבר רודפיה בכל כוחה, סבה על עקביה ושעטה לעבר היערות הסמוכים. ג'ורג' זינק לאוויר, והצליח לתפוס את אחייניתו הפצועה לפני שתתרסק על קיר החנות.

מכאן ועד עולם, ג'ורג' יתעורר כל בוקר עם אותו זיכרון בו הוא מביט מטה על אחייניתו הקטנה, השוכבת דוממת, חיוורת, ספוגה בדמה שלה.

ואן ריכטן דחף את ג'ורג' הצדה, הידק באצבעותיו את פצעיה של הילדה וצעק על ג'ורג' להביא את הכוהנים מיד. ג'ורג' כבר עמד שוב על רגליו, מביט מטה על הדם המרוח על חולצתו, וידע שעליו לקבל החלטה. הוא יכול לרדוף אחר החיה אל מרחבי הפרא ולוודא שלא תימלט לעולם, או שיוכל לרוץ לקרוא לכוהנים ולהציל את חייה של אחייניתו היקרה. פצעיה של ג'ניפר היו עמוקים, ונותרו לה דקות ספורות בלבד; אלמלא מאמציו של הרופא הטוב, היא לא הייתה נותרת בחיים מספיק זמן בכדי שיגיעו הכוהנים.

ג'ורג' הבין שאין לו ברירה. מובן שלא הייתה לו. אף אחד לא רדף אחרי נטליה, והיא נמלטה למרחבי הפרא. ג'ורג' ורודולף הבהילו את הילדה הפצועה אנושות למקדש הקטן של עזרא, והכוהנים שם הצילו את חייה וריפאו את צלקותיה.

ואן ריכטן העלה דאגה נוספת, והכוהנים עשו כל שביכולתם לחפש כל סימן לליקנתרופיה בילדה המסכנה. למרבה המזל, הם לא מצאו דבר. ג'ורג' עזב את מורדנטשייר, במצוד אחר נטליה וורישקובה, ולא חזר מעולם. לטובת שמן הטוב של בנותיו, אביה של ג'ניפר עשה כל שביכולתו כדי להשתיק את ההתקפה, והכל, כך הניח ג'ורג', נשכח עם חלוף השנים. הזמן ריפא את כל הפצעים.

את כולם, פרט לאלה שבלבו של ג'ורג'. אחת עשרה שנים הוא הקדיש למצוד אחר נטליה, ללא הצלחה. הוא הכחיד את כל שבט וורישקובה במרדפו, והקדיש את חייו ללמוד את כל מה שיוכל על בני מינה של נטליה, כדי שיוכל להשמיד אותה טוב יותר. וככל שלמד יותר על אודות ליקנתרופיה, הוא למד שיש לו סיבה לחרוד.

ג'ניפר הייתה רק בת עשר שנים כאשר הותקפה, ואילו הייתה נדבקת במחלה הנוראה, לא הייתה זו מתפרצת עד שתגיע לבגרות. הכוהנים שוחרי הטוב הכריזו עליה כנקייה מזיהום, אבל ג'ורג' מצא פחד מזדחל לופת את לבו: הפחד שאולי הם טעו.

ג'ורג' שלף את הממחטה הצרורה מכיסו, ופרש אותו כדי להתבונן בפרח הכמוש שבתוכה פעם נוספת. הוא נקרא פריחת הנייטביין. הוא גדל רק באזור קטן אחד בקארטאקאס, ולמרות שלא ג'ורג' ולא לורי יכלו להריח אותו, אילו היה טרי, הייתה צחנתו מבריחה את ג'ניפר מהחדר לחלוטין.

משום שרק אלה שנשאו בקרבם את המחלה הנוראה יכלו לחוש בריחו של הנייטביין.

ג'ורג' מעך את הפרח באגרופו, בעוד עיניו התמלאו דמעות. הוא השליך את הפרח לתוך האש הדועכת ביד רועדת, וצפה בו נשרף בעיניים מלאות באימה. פחד הרפאים שרדף אותו במשך שנים קיבל עכשיו אישור. ג'ניפר וות'רמאי-פוקסגרוב, הגאה כל כך להמשיך את מסע הצלב של ואן ריכטן נגד יצורי הזדון של הלילה, נשאה חלק מהזדון ההוא בדמה.

אבל היא מעולם לא השתנתה; את זאת לפחות ג'ורג' ידע. בזמן בו החל להבין שג'ניפר עלולה עדיין להיות מקוללת, היו כבר מספר שנים בהן יכלה הליקנתרופיה להתפרץ. למרות שלא יכול לשאת את המחשבה לחזור למורדנטשייר להתייצב מול פחדיו, להתייצב מול אחייניתו האוהבת עליה הביא מארה, הוא המשיך לפקוח אוזן על אודותיה, ולא היה דבר שציין שהליקנתרופיה שלה התפרצה אי פעם.

לנוכח כל השנים שחלפו, ידע ג'ורג' שמחזור הירח אינו גורם לג'ניפר להשתנות, וגם לא מסלולה של השמש או חילופי העונות. אף אחד ממחזורי הטבע לא עורר את החיה הרדומה האורבת בתוכה.

אבל מה כן עלול לעורר את הליקנתרופיה שלה?

איפשהו שם בחוץ, נמצא משהו שיכול לשנות את אחייניתו האהובה ג'ניפר למפלצת פראית כמו זו שתקפה אותה. משהו נדיר, משהו אזוטרי, משהו שהיא נמנעה ממנו בבלי דעת במשך חצי עשור לפחות.

אבל מה? זה היה המסתורין שג'ורג' אילץ את עצמו לבסוף לשוב למורדנטשייר כדי לגלותו. ג'ורג' קטל את שבט וורישקובה הרבה לפני שהחל לחשוש לג'ניפר; הוא לא יוכל ללמוד דבר מהם כעת.

לבסוף חשב ג'ורג' על ואן ריכטן. נטליה השתמשה בחיזוריו המטופשים של ג'ורג' כדי להתקרב לדוקטור. למה?

"שלום, רודולף. אני מופתעת שלא זיהית אותי".

נקמה. דרכיהם של נטליה וואן ריכטן נפגשו בעבר; היא הייתה המושא של אחד ממסעות הציד שלו, והצליחה להימלט, ממש כשם שנמלטה באותו אחר-צהריים בחנות. אם מישהו מלבד נטליה ידע את הגורם המעורר של הקללה הליקנתרופית שהיא נשאה, יהיה זה רודולף ואן ריכטן.

ולאחר שעות של חיפושים, מצא ג'ורג' את התשובה. היה עליו לעבור על כמעט עשרים שנים של רשימות, אבל לבסוף מצא זאת. ואן ריכטן צד את נטליה ב-734; היא הניחה לשנאה שלה כלפיו לבעבע במשך שבע שנים לפני שהשתמשה באהבתו העיוורת של ג'ורג' כדי להכות חזרה. באותו ציד ראשוני, היא הדביקה מספר קרבנות כדי להשליך מכשולים בדרכו של ואן ריכטן.

ואן ריכטן היה נוכח כאשר אותם נשמות אומללות שינו צורה; אם יש מישהו שידע מה מעורר את השינוי, יהיה זה הוא.

ג'ורג' קרא את דף היומן פעם אחת נוספת, בעוד עיניו מתמלאות בדמעות חמות.

ואן ריכטן לא ידע. נטליה מעולם לא אפשרה לצאצאיה להאריך ימים. היא יצרה אותם, היא השתמשה בהם, היא השמידה אותם. ואן ריכטן מעולם לא גילה את הגורם המעורר של שושלתה של נטליה, אבל הוא ידע על דבר אחד שיכול לגרום לצאצאיה להשתנות: נטליה עצמה. היה לה הכוח לכפות על קרבנותיה הנגועים להשתנות כרצונה, ללא התחשבות בירח, בשמש או בעונות השנה.

חיזיון חדש הלם על חושיו של ג'ורג'. לא היה זה זיכרון, אלא ראיית הנולד: הוא ראה את ג'ניפר ולורי הופכות למנוסות יותר במלחמתן כנגד הזדון. הוא ראה אותן יוצאות אל מעבר למורדנטשייר, נושאות איתן מעשים של אומץ ותהילה לארצות אחרות. והוא דמיין יום אחד את דרכן חוצה את זו של נטליה. והוא דמיין את נטליה הופכת את ג'ניפר למפלצת. והוא דמיין את ג'ניפר משמשת אותה כדי להרוג את לורי. ומעל הכל, הוא ראה את עצמו ב-741, קפוא בהלם, בוהה בטיפשות בעוד נטליה משנה צורה, לא פועל עד שכבר היה מאוחר, מאוחר מדי.

ג'ורג' מצא את עצמו עומד מול האש, היומן אחוז בידו המושטת, הרועדת. הוא עמד להשליך את הספר המקולל לתוך הלהבות. במחשבה שניה, הוא החזיר בזהירות את היומן למקומו על המדפים, ואז לקח כמה דקות להשתלט על עצמו, לכבוש את דמעותיו ולחשל את עצמו לקראת המפגש עם מה שמצפה לו מעברה השני של הדלת.

ג'ורג' פסע אל מחוץ לספריה, פניו חיוורות, וצעד במורד המדרגות, מרגיש המום. הוא מצא את אחייניותיו ממתינות לו בסלון.

איך אוכל לספר להן?

"שלום ג'ורג'", חייכה לורי. "מצאת את מה שחיפשת?"

איך אוכל לספר להן, שבגלל שהייתי שוטה, אחת מהן נושאת בתוכה את נשמתה הנסתרת של מפלצת?

"ג'ורג'", שאלה ג'ניפר בדאגה פתאומית, מחודשת. "אתה חש בטוב?"

איך אוכל לספר לג'ניפר את הגורל בו קיללתי אותה? איך אוכל לספר לה שאין שום דבר שאני יכול לעשות?

לורי קימטה את מצחה, וקמה ממושבה על הספה. "הי, אתה באמת לא נראה טוב בכלל".

איך אוכל לספר לאחייניות שלי שמשהו יהפוך יום אחד את ג'ניפר לחיה רצחנית? איך אוכל לספר להן, שבגלל שלא הצלחתי מעולם לתפוס את נטליה, ג'ניפר אינה ניתנת לריפוי?

ידה של ג'ניפר היתה על זרועו של ג'ורג'. "אתה נראה נורא", אמרה בדאגה עמוקה. "וכבר מאוחר מאד. למה שלא נשים לך סדינים נקיים על המיטה של דוד רודולף?"

איך אוכל לספר לג'ניפר שאפילו אינני יודע מה עלול לגרום לה להשתנות? איך אוכל לקלל אותה פעמיים? ראשית במחלה הנוראה, ואז בפחד מתמיד?

"כן", הסכימה לורי בתקווה. "אני בטוחה שלא היה אכפת לו שתישאר בחדרו".

איך אוכל לקלל את ג'ניפר לחיות באותו פחד שמקלל אותי?

"ג'ורג', אתה שומע אותנו?"

ג'ורג' קלט לפתע שאחייניותיו עומדות ממש לפניו, פניהן בבואות זהות של אימה ודאגה. הוא ניסה לדבר, אבל המילים גוועו בגרונו. הוא ניסה להושיט את ידו, אבל היא רעדה כל כך שהוא שמט אותה שוב. לפתע קימט את מצחו וחשק את לסתו.

אבל יש משהו שאני יכול לעשות. אני יכול למצוא את נטליה.

ללא מילה של הסבר, חטף ג'ורג' את גלימתו ממקומה ליד האח, ופרץ אל מחוץ לחנות, אל תוך החשיכה והגשם.

אני יכול לצוד את נטליה, ולגרום לה לשלם על כל הכאב לו גרמה. אני יכול לגרום לה לשלם בחייה חסרי הערך.

לורי וג'ניפר רצו אחריו, רודפות אחריו לתוך הסערה בזמן ששרק לסוסו.

"בבקשה, חכה!" קראה לורי.

"רק תגיד לנו מה הבעיה", המשיכה ג'ניפר. "מה שזה לא יהיה, אנחנו יכולות לעזור!"

"רק אל תלך!" צעקו שתיהן כאחת.

וכאשר נטליה תמות, אז ניתן יהיה לרפא את ג'ניפר. וכשניתן יהיה לרפא את ג'ניפר, אז אוכל להעמיס עליה את הידע של קללתה.

ג'ורג' זינק על אוכף סוסו השחור, הרטוב. הוא הביט מטה אל שתי אחייניותיו, שתיהן נעשות ספוגות מים במהירות בגשם חסר המנוח. עיניו התרככו.

"אני – אני מצטער. א-אבל זה – "

כל עוד נטליה בחיים, היא יכולה להפוך את ג'ניפר למפלצת. ואין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לעצור זאת.

"זה לא יכול לחכות".

זוהי אשמתי שזה קרה. הכל באשמתי. אז עד שנטליה תמות, הנטל חייב להיות מוטל עלי לבדי לשאתו.

ג'ורג' משך במושכות סוסו, קורא לכלבי הציד שלו לבוא בעקבותיו. וכך דהר החוצה אל תוך הסערה, מבלי להביט לאחור.

הציד חייב להימשך. עד שאני או שנטליה נמות, אסור שהציד יסתיים לעולם. למענה של ג'ניפר, למען כולם, הציד חייב להימשך.

ג'ניפר ולורי עמדו על השביל, מבלי לחוש בסערה, מביטות זו בזו בעיניים לחות מדמעות.

"את חושבת שהוא יחזור?" שאלה לורי, מחניקה התייפחות.

ג'ניפר רק הביטה אל תוך החושך, מבלי לומר דבר.

"גם אני חושבת שלא", אמרה לורי, קולה כבד. רגע לאחר מכן היא הזדקפה, ודיברה בנחישות מחודשת. "אבל אני יודעת מה עלינו לעשות".

ג'ניפר הביטה באחותה התאומה. המבט שהן חלקו היה נטול חדווה, אבל מלא בהבנה. הן דיברו כאחת.

"עלינו ללמוד יותר על הפרח הארור ההוא".

כור המצרף של ואן ריכטן – תורגם על ידי משה רט

כאשר שמי הלילה של דארקון העמיקו את גונם מעבר לארגמן, גולשים מבעד לאחיזתם הנמוגה של הדמדומים, החלו ערפילים דקיקים להזדחל בין העצים ולהתערבל לחזיונות עמומים על דרך היער הישנה. צללים איבדו את גבולותיהם, התמזגו והתעבו. הייתה זו סכלות קטלנית לנטוש מחסה בטוח בארץ הערפילים לאחר השקיעה, אבל עבור נוסע אחד, ההבטחה של אח מבוערת ומיטה חמה שקעה זה מכבר אל תוך החושך.

 

hitxb6Aw_400x400

ד"ר רודולף ואן ריכטן פנה לאחור והעווה את פניו לעבר המשא הקשור לגב סוסתו: גופתו המתקשה של גבר צעיר שחור שיער.

"יתכן ששנינו נהיה מזון לגועלים הלילה, אבל אני אתפוס את אנשיך לפני שאוכלי הבשר ימצאו אותי, ויסטאנה!" ירק בהרבה יותר שכנוע ממה שחש באמת.

העשבונאי הרזה בגיל הביניים סקר את האופק המחשיך שלפניו, מחפש נואשות סימן לקרון צבוע בצבעים בוהקים. הוא רכב במהירות מאז הבוקר, אך משום מה שיירת הצוענים המשיכה להקדים אותו. לא היה מסלול אחר שיכלו לקחת מריבאליס, אבל הוא לא ראה סימן להם כל היום. למרות זאת המשיך ואן ריכטן לרכוב בעקשנות, נטול-מורא אל מול הלילה המתקרב כמו כבש לנוכח המאכלת. הוויסטאני חטפו את ילדו האהוב ארסמוס, וכל הייסורים שעשויים לצלול עליו מתוך הלילה היו לא-כלום בהשוואה לאובדן זה!

בעוד טאשה דוהרת לאורך השביל השוקע, סרק ואן ריכטן את הצמחייה המגודלת שבשוליו. הוא קלט ענף אלון דק שהיה תלוי ברצועה קלושה של קליפת עץ; הענף נתלש בקלות בידו כאשר הוביל את טאשה מתחתיו. כשהוא מלפף את המושכות סביב האוכף, שייף וקילף את הענף לצורת מטה גס, גבוה כמעט כמוהו. הוא אחז את חולצת הפשתן הגסה של הויסטאנה חסר החיים, ותלש ממנה רצועת בד רחבה, אותה כרך סביב קצה המטה כשהוא הופך אותו ללפיד מאורך. עכשיו נדרש רק האומץ להדליק אותו.

מעל ראשו, חופת העלים הטילה רשת של צללים על הסוסה ורוכבה, הופכת את דרך העפר המחוספסת לרצועה חסרת צבע שהתפתלה אל תוך החלל הריק לפנים. דממת מוות החניקה את היער, והסטקאטו הבודד של פרסותיה של טאשה הדהד בתוך השקט, מכאיב לאוזניו של ואן ריכטן. הוא קיווה לשווא שהסוסה תוכל להלך מעל פני הקרקע כדי שיוכלו לחלוף ביערות ללא קול, אבל עם כל צעד נוסף, אפילו האוכף שלה חרק בבוגדנות. כל יצורי היום ישנו עמוק במאורותיהם, ואילו הדברים השורצים בלילה רק החלו להתעורר, זוקפים את אוזניהם לצליל הקליפ-קלופ המבודד בחשיכה המתפשטת.

האב המיוסר תהה אם יצליח לשמור על הנתיב ללא לפיד. הם היו לבדם, והוא רצה שכך זה יישאר. ד"ר ואן ריכטן היה רק עשבונאי שוחר שלום מכפר קטן – לא יריב שקול לסכנה – ורק מראה דמותו המיוסרת של ארסמוס דרבן אותו להמשיך. אדם המתגרה בלילה של דארקון, כך אומרים, יראה דברים מופלאים לפני מותו. עד עכשיו, היה זה רק פתגם של מטיפים זקנים, שנאמר בצחקוק… ומאחורי דלתות מוברחות היטב.

הרמז הקלוש ביותר לצליל מוזר נקלט באוזנו של ואן ריכטן, וצמרמורת קרה חלפה בגוו. סליל עמום של אור הבריק בין השיחים הסמוכים – או כך חשב. הוא בחן את הנקודה האפלה, אבל לא ראה דבר מעבר לקו המתאר המעורפל של הדרך. צל רפרף בקצה שדה הראיה של ואן ריכטן. הוא הביט במהירות לעבר התנועה, אבל קלט רק פיסת ערפל מרחפת. הוא מצמץ וכיווץ את עיניו לנוכח החושך חסר התחתית שסביבו, ואז הצטמרר שוב.

"אולי זהו רק ההד של האור שאדם רואה כשהוא עוצם את עיניו", מלמל בחוסר תקווה.

טאשה פלטה צהלה נמוכה, מתוחה, והפנתה את ראשה החלק לעבר אותו כיוון.

 גם היא ראתה משהו.

ניצוץ רפאים נוסף הבהב במעמקי הסבך, ואז התפוגג. ואן ריכטן פנה לעברו בבהלה. מקבץ של נקודות אור ניצתו בסמוך, גוועות במהירות ברגע שהסתכל לעברן. הוא הביט לצדה השני של הדרך, שם ניצתו להבות חיוורות נוספות מתחת השיחים. מספרן הלך וגדל, ועד מהרה הזדחל זוהר ירקרק בין תווי המתאר המשונים של הצמחיה, מאיר את הגידולים באור חיווריין.

צל נוסף התגלגל על הקרקע, מבהיל את הסוסה, והרוכב כמעט איבד את שיווי משקלו כאשר היא נרתעה מפניו. "הירגעי, טאשה, הירגעי ילדה", הפציר בה, מרגיע את הסוסה בליטוף על צווארה האפור המנוקד. "אלה הם רק ערפילים ואש פיות".

טאשה השליכה לאחור את ראשה ונחרה בעצבנות, רוקעת בפרסה אחת ואז באחרת.

"אני מניח שיהא עלי להדליק את הלפיד", מלמל ואן ריכטן, שומט את המושכות פעם נוספת ושולף מתוך כיס החזה של מעיל הצמר שלו קופסת הצתה קטנה, מופעלת בקפיץ. הוא לחץ את רצועת הפלדה המחוספסת כנגד גלגל אבן הצור הקטן, הידק את הקפיץ ואז שחרר אותו. הרצועה התחככה כנגד האבן כאשר הקפיץ השתחרר, משחררת ענן קטן של ניצוצות בוהקים.

"אני מקווה שאנחנו לבדנו, ילדה", העיר לטאשה. "הלפיד הזה י – " ואן ריכטן עצר את נשימתו ובלם את פיו.

משהו לחש בערפילים מתחתיו.

אוזניה של טאשה הזדקרו לפתע, זוויתיות ורועדות, ושריריה התקשחו בין רגליו של ואן ריכטן. גניחה מקפיאת דם, לא טבעית, הרטיטה את חוטמה של הסוסה, מעוררת עקצוץ מבשר רעות תחת עורו של האיש. באופן מוכני הכניס את קופסת ההצתה לכיסו ותפס את המושכות. ואז אוזניה של טאשה השתטחו –

בתנופה חדה ניפצה צרחתה הסוסית  את הדממה, מפלחת את לבו של ואן ריכטן באימה קפואה. הסוסה התרוממה על רגליה האחוריות וזינקה כאילו היא מנסה לטפס באוויר, כמעט מתהפכת על גבה. ואן ריכטן השליך בפראות את הלפיד, תפס את רעמתה בשתי ידיו ורכן בתוך האוכף המתנועע, נצמד אליה בכל הכוח שיכול להפיק מארבעת גפיו. החיה המוטרפת קפצה והסתחררה בהיסטריה עיוורת, נטולת בינה, ממלאת את האוויר בצווחות שעלו גבוה יותר עם כל נשימה אחוזת עווית. כל אותה העת, גופתו של הויסטאנה שמאחורי ואן ריכטן התנופפה בפראות על ירכותיה של טאשה, חובטת בדוקטור באבריה הנוקשים. עם כל זינוק נוסף הלכה והחליקה רעמתה של טאשה מבין אצבעותיו של ואן ריכטן. לרגע הרגיש את עצמו חסר משקל באופן מוזר, עד שהוא והסוסה התנגשו במחסום של עצי אורן בחבטה שסחטה באלימות את האוויר מריאותיו. טאשה התפתלה כנגד מחטי האורן השורטות וזינקה משם בצרחה נוספת, מותירה את הדוקטור אחוז בסבך הענפים, ונעלמה מטווח ראייתו בעודו צולל כשראשו תחילה לתוך שיח קוצני עבות.

למשך רגע ארוך ומסוחרר שכב ואן ריכטן ההמום על המצע הרטוב והקוצני, אבל החשש שטאשה תדהר לעברו בחזרה ותרמוס אותו המריץ אותו לפעולה. הוא התגלגל אל מחוץ לשיחים ולעבר השביל, המואר כעת בזוהר העדין של אש הפיות. בקדחתנות סקר את סביבתו מפני פרסות שועטות, אבל טאשה הסתערה בכיוון אחר. המחשבה שהיא עלולה לשעוט בחזרה לריבאליס ולהשאיר אותו שם הכתה בוואן ריכטן, והוא זחל בטפשות לעברה כשרגליו עדיין רועדות.

הערפילים התפרדו לפתע, והאימה היכתה בו כברק – ואן ריכטן התרומם בחדות על ברכיו וכיסה בידיו את פיו.

בה בעת שטאשה השליכה את עצמה באוויר בפראות, נחיל של דמויי אנוש נמוכים, גוצים, זינק לעברה ונצמד אליה! הסוסה שדעתה נטרפה התפתלה ובעטה בפראות, אך השטנים הקטנים רק הסתערו במספרים הולכים וגדלים. מבעד צרחותיה מעוררות הרחמים של טאשה, נשמעה תערובת של נקישות ולחשושים שחלפה בין הנבלים השטניים כאשר דילגו לאורך הקרקע, חסרי מורא מפני פרסותיה, והשליכו את עצמם עליה. הם ניתלו על רגליה וכתפיה וירכותיה בשיניהם, גפיהם הגדומות, חסרות האצבעות מתפתלות בעודה מנסה לשווא לנער אותם ממנה. החיה האומללה החלה להתנודד ולרכון, עד שלבסוף התקפלו רגליה הקדמיות. היא התמוטטה על הארץ בחבטה כבדה, והנחיל כיסה אותה.

ואן ריכטן לפת את חזהו וזעק "טאשה!" בניגוד לרצונו. בתגובה, חצי תריסר מהיצורים הלא-טבעיים פנו והביטו לעברו, כורעים במרכז השביל אפוף הערפילים.

בעיניים גדולות, בולבוסיות, בעלות אישונים דמויי חריץ, הם הביטו באיש. לא הזדקרו אפים בין שתי הבועות התפוחות הללו; פיותיהם היו לא יותר מחורים מהם הגיחו לשונות שחורות צינוריות, כשל לטאה, ופרצופיהם המחרידים נתפרו בתפרים גסים לגופותיהם העטופים בגלימות שק. היו אלה יצירי-כפיים, הבין הדוקטור מבעד לערפל האימה שאפף אותו; דחלילים גרוטסקיים שהופחה בהם רוח חיים מלאת שטנה בידי כוח חורש רעות כלשהו. הוא רעד בחוסר שליטה תחת מבטיהם הזגוגיים. נגעל ומרותק בו זמנית, בהה ואן ריכטן בעיניהן הטורפניות של התועבות דמויות הבובה, ואלה בתורן סרקו אותו בדממה.

היצורים הזדוניים החלו לנתר לעברו.

"חשוב, ואן ריכטן, חשוב!" גמגם האיש בעודו צונח שנית על ידיו וברכיו ומתרחק בזחילה דמוית סרטן. היצורים הקטנים התפרשו ודילגו קרוב יותר, מפטפטים זה עם זה בנקישות ולחישות קצרות של לשונותיהם היורקות. כאשר מפלצת-הבובה הקרובה ביותר התנודדה על רגליה הגדומות והתכוננה לזנק, גישש ואן ריכטן בעפר הקר שמאחוריו בקדחתנות, ואז במקרה נפלה ידו על הלפיד. אצבעותיו זיהו מיד את החפץ, ותקווה מחודשת המריצה אותו לפעולה.

עיניים ענקיות כשלהם תוכננו בבירור לחשיכה מוחלטת. אילו יצליח להדליק אש…

הדוקטור התגלגל על ברכיו ונאבק לעמוד על רגליו, אוחז את המטה בעודו מתרומם; אצבעותיו החליקו לאורך הענף עד שפקעת הסמרטוטים היתה בכפו. בסיבוב מגושם הוא פנה להתייצב מול אויביו, ותחב את אצבעותיו לכיס שאכסן את קופסת ההצתה שלו. הטורף המתנודד זינק כמו פרעוש, נחת בפרצופו תחילה על רגלו של ואן ריכטן והצמיד אליו את פיו. למרבה הזוועה, הוא חש בנקודה דוקרנית רוטטת ומפלחת את דרכה מבעד הבד העבה של מכנסיו, מחפשת את בשר השוק שלו. הפולש מצא נקודה רכה ונעץ פנימה, שולח את ואן ריכטן לריקוד מטורף, מצווח ובועט ברגלו המותקפת בתנופה הולכת וגדלה. לבסוף בצליל של פקיעה נשלף היצור הזעיר והושלך אל תוך השיחים.

תוקף שני התנודד בקדחתנות וזינק לעבר ואן ריכטן, אבל הוא חבט אותו הצידה לפני שלשונו יכלה לשפד אותו. שניים נוספים זינקו, אבל הוא נהם והניף את מטהו, פוגע באחד מהם בעודו באוויר ומשליך אותו בסחרור לכיוון ההפוך; את השני תפס בגלימתו והטיל אותו אל תוך היער. עכשיו כבר לא חיכה האיש לאויביו שיתקדמו, אלא הסתער לעבר פרצופיהם הירחיים, בועט באחד במרוצתו ומניף את נשקו על כתפיהם של שניים נוספים. בסופה של ההסתערות הוא הסתובב וניצב מולם שנית – הפעם כשקופסת ההצתה בידו. הוא הנמיך את ראש הלפיד, הרים את הקופסה, וצמצם את עיניו לקראת פרץ הניצוצות הצפוי.

ללא אזהרה, הטיחה חבטה מאחור את ואן ריכטן אפיים ארצה; שאר הלהקה הפסיקה את סעודתה על טאשה המסכנה כדי להכריע אותו. הם התנגשו בבן האנוש בכוח מפתיע והשליכו אותו קדימה, זרועותיו פשוטות לפניו. פרץ קלוש של גיצים נשלח לאוויר, אבל אף אחד מהם לא נתפס בלפיד. הדוקטור פגע בקרקע בכבדות, וההלם של המכה העיף את קופסת ההצתה מבין אצבעותיו. גופות זעירים הסתערו כמו מכרסמים מוכי כלבת לאורך גבו של ואן ריכטן, ותריסר מקדחים בשרניים קרעו את בגדיו וננעצו בו.

הייסורים שיסעו אותו כחוטי תיל מלובן, תולשים צרחה משפתיו הנדהמות כאשר ערב רב של פולשים רוטטים התחפר ורטט כנגד עורו. ועדיין זחל קדימה, שורט את האבק בזמן שמפלצות זעירות נוספות נערמו על גביו ופילחו אותו בלשונותיהן דמויות הפגיון. בייאושו הניף את זרועותיו קדימה ואחורה מעל הקרקע, עד שלבסוף אצבעותיו המחפשות נסגרו על קופסת ההצתה. בעוד אגודלו מגשש אחר המתג, ידו השניה משכה את פקעת הסמרטוט קרוב יותר. העינוי המתגבר שעל גבו החל להוציא אותו מדעתו. הוא איבד את התחושה באצבעותיו וראשו התחיל לרחף. אגודלו החליק במגושם לאורך מתג המתכת, והכלי כמעט נשמט מידו.

מדקרה מפלחת ננעצה בעמוד השדרה שלו ונשלחה בעווית פנימה, גורמת להתקשתות חדה, בלתי רצונית של גבו הפצוע. כל שריר בגופו ננעל, והוא לפת את קופסת ההצתה בכף ידו, סוחט את המתג במהודק כנגד הצור, ואז שחרר את אצבעותיו לרווחה. רצועת המתכת התחככה באבן הצור כאשר שחרר אותה, פולטת החוצה מעיין של אור.

הצינורות המגששים בתוך גוו של ואן ריכטן היססו. הוא השתנק בתקווה, ואז לחץ ושחרר שוב את קופסת ההצתה. פרץ בוהק של גיצים התפזר על כף ידו והלפיד שלצדה. שלפוחיות התנפחו על עורו במקום בו מצאו הניצוצות בשר רך, אבל הוא החל לפמפם בקדחתנות את המצית, מחולל תצוגה מסחררת של הבזקי אור. עד מהרה תפסו הכוויות הצורבות שעל ידו את מקומו של העינוי שעל גבו, והוא הבין שהפולשים נמלטו מגופו. ועדיין המשיך לסחוט את הצור, עד שלבסוף נדלק לפיד הפשתן לחיים. ואן ריכטן התרומם כשיכור על ברכיו, נעץ את קצהו התחתון של המטה בקרקע, ומשך את עצמו על רגליו. הלפיד המעשן שלו פלט שובל מלוכלך של אפר והטיל זוהר צהבהב על השיחים שסביבו, המרשרשים באויבים נמלטים. הוא בהה במסוחרר אחר תנועתם עד שההלמות באוזניו שככה. הקקופוניה השטנית דעכה לאטה, רק כדי שאת מקומה יתפוס קול צעדים נגררים מאחוריו.

ואן ריכטן פנה בחולשה לאחור ומצמץ מבעד אור הלפיד, רק כדי להתמוטט בחזרה על ברכיו ולגנוח בחוסר תקווה למראה פרצופיהם המתקרבים של שני גברים מתים מהלכים!

"מי שמתגרה בלילה של דארקון, אכן רואה דברים מופלאים לפני מותו", נאנק ואן ריכטן. עורם השעוותי של הזומבים שקע מעל העצמות שמתחת לעיניהם, התכווץ סביב הצוואר ונסדק בקפלים. שיניהם השבורות היו מזוהמות בעפר מתחת שפתיים מושחרות, פעורות לרווחה. שיער נוקשה נתלה בתסבוכת מראשיהם הרכונים, גובל פה ושם בפיסת קרקפת חשופה, ובגדים נרקבים נצמדו בחוסר טעם לעצמות חסרות הבשר העטופות בעור קרוע, מחוספס.

"תהיו אשר תהיו", הפציר, "אני מתחנן לפניכם. הקימו אותי למוות-בחיים אם אתם מוכרחים, אבל הותירו לי את הרצון לנקום את נקמתי מהויסטאני…."

הגברים המתים עצרו ורכנו מעליו בדממה, מקרינים שכחה קפואה, ואז דיברו, מניעים את שפתותיהם באחידות.

"אנו קולו של אזאלין רקס", חרקו דרך מיתרי קול עבשים.

המלך-המכשף! כאן? "ל-לורד אזאלין?" גמגם האיש.

המלך היה מכשף רב עוצמה, אבל להבחין במצוקתו של אחד מנתיניו ממש על גבול המלכה, שלא לדבר על להיחלץ לעזרתו, היה הישג מדהים ממש. הוא בוודאי השתמש בקסמו כדי להנפיש את הגברים המתים ולגרום להם לבצע את רצונו.

"הצג את עצמך", הורו המתים בקול חדגוני.

"אני רודולף ואן ריכטן".

גופה נוספת הצטרפה לזוג מאחור – הפעם נקבה, גרונה קרוע לרווחה. "אני מכיר אותך", הכריזו כל שפתותיהם חסרות העור ביחד, חלקן בלחשוש, אחרות בחריקה. "אתה רופא מריבאליס".

"כן, לורד אזאלין. תודה לאלים שאתה כאן!" הכריז ואן ריכטן, נאבק בפרץ מיצי הקיבה שעלו לפיו למראה העיניים המתגלגלות והעצמות החשופות.

"אל תמהר לשמוח, ואן ריכטן. אין רחמים לאלה שמפרים את העוצר. רק דבר אחד משהה את מותך: סקרנות. מהם הויסטאני עבורך?". זומבי נוסף דשדש קדימה והצטרף למקהלה. ואן ריכטן בהה במטופש בגדמים המרוטשים של אצבעותיו, שנשחקו בעודו חופר את דרכו מתוך האדמה.

"דבר! מהם הויסטאני עבורך?" שאלו כולם בקולות הבוקעים מן הקבר.

מבטו של האיש שקע לקרקע בעוד הסיפור מתגבש בראשו. "הם באו אתמול, לביתי בריבאליס, ודרשו שאטפל באחד מבני השבט שלהם: רדובאן ראדאנביץ' – האיש ההוא שם". ואן ריכטן הפנה אצבע רועדת לעבר הויסטאנה בעל שיער העורב, ששכב בערימה לצד ירכותיה המנוקבות, המוכתמות בארגמן של טאשה. "אבל הוא היה חולה מדי. לא יכולתי להצילו".

גרונו של ואן ריכטן נחנק בעוד זיכרונותיו מתמקדים. "הוא היה בנה של המנהיגה שלהם. היא האשימה אותי בכך שהנחתי לו למות, ואיימה לקלל אותי. אמרתי להם שהם יכולים לקחת כל דבר שברשותי אם רק יימנעו מלעורר את כוחותיהם הנוראים. וכאשר התעוררתי הבוקר, גיליתי שהם בחרו לקחת את בני!" הדוקטור עצר, בולע את זעמו כמו רסיס של זכוכית שבורה.

"בלאנדולף הזקן – השכן שלי – ראה אותם נוסעים מערבה", נהם לבסוף. "רדפתי אחריהם כל היום, אבל הם מהירים ממה שציפיתי". זומבים נוספים קרטעו לתוך המעגל הזוהר של אש הפיות, שאורה גבר כעת על האודים העמומים בקצה הלפיד, והוא יכול היה לשמוע את הדשדוש חסר החן של אחרים מהם מתקרבים.

"הויסטאני אינם נוסעים בדרכים", הטעימה המקהלה הצרודה. "הם נוסעים בערפילים. סביר ביותר שהם כבר בבארוביה עכשיו, שכן הם מלחכי הפנכה של סטראד פון זרוביץ', והוא מעניק להם מחסה".

"בארוביה? אבל זה במרחק של ארבעה או חמישה ימי רכיבה מכאן".

"עבורם, זו הליכה של פחות משעה".

"אם כך בני אבוד!" נאנק ואן ריכטן.

"קרוב לודאי", השיב ריבוי הקולות של אזאלין. "ובכן, כיצד היית נוקם את נקמתך, אילו יכולת?"

"אני – " הוא עצר, בלתי מוכן. "איני יודע, אבל הייתי חושב על משהו".

"האם היית… רוצח אותם?"

"אני דוקטור. אני לא יודע איך להרוג שום דבר! אני… אני קיוויתי פשוט לגנוב את בני חזרה. אולי ראיתי יותר מארבעים חורפים, אבל אני עדיין מסוגל לנוע די בחשאיות".

"אינך יכול אפילו לעקוב אחר הויסטאני ממרחק, שלא לדבר על להתקרב אליהם מבלי שיבחינו בך", השיבה אסיפת האל-מתים. אחרים המשיכו להגיע; בוודאי היו שם כבר עשרים או שלושים עד כה.

ואן ריכטן חש דקירה של עצבנות. "איך אוכל לדעת מה לעשות כאשר לא עשיתי דבר כזה בעבר. ללא ידע, ניתן ללמוד רק באמצעות ניסיון – "

"וכך קוסמים שוטים נהרגים".

"אינני שוטה, אני אב נואש! ובנוסף, הלורד, אני לומד במהירות, וכדוקטור אני בטוח שידע הנו כוח".

היער הדהד בצחוקם הגרוני של מיתרי קול נרקבים; הדוקטור חש קרחונים מחודדים מתגבשים במעמקי קרביו.

"אכן, ואן ריכטן, זהו הכוח הטהור ביותר, אבל יש להשתמש בו רק לאחר שרוכשים אותו".

ואן ריכטן הזדקף בניסיון כושל להפגין אומץ והכריז: "הנני כאן, אחרי הכל!"

"יפה דיברת. יש בדעתי לעזור לך בנקמתך, שכן איני יכול לסבול את החטטנים הצוענים של השטן סטראד בארצותיי. בנוסף, יהיה זה מעניין לראות אם הויסטאנה המת הזה שלך יוכל להדריך אותך דרך הערפילים".

"תוכל להחזיר לו את חייו?" קרא הדוקטור בתקווה ויראה פתאומיים. "זה יהיה מושלם! לבטח הויסטאני ישיבו לי את ילדי אם ראדובן יוחזר להם!"

"לא אמרתי שאחזיר לו את חייו…"

המקהלה החלה ללחוש, תחילה באחידות ואז במקצבי-נגד מסחררים שהתמזגו ללחישה חומצתית. סלילי עשן שחורים בקעו מפיותיהם והתפתלו על הקרקע, מתגבשים למיתר מבריק, נחשי, שהזדחל כתולעת אל תוך פיו של ראדובן בחיפוש אחר לבו הדומם. כאשר קצה החוט השחור התפתל ונעלם בין שפתיו, נפסק הדקלום ועיניו של ראדובן נפערו לרווחה. הוא התנודד ונעמד על רגליו בעקמומיות, שכן עמוד השדרה שלו נשבר כאשר טאשה נפלה. פרצופו פעור הפה של הנער הוצף בגוון כחול כגיר, ועיניו החומות כאגוז התגלגלו לאחור, חושפות את הלבן שבהן. לשונו התפוחה הזדקרה בין שיניו והתנועעה באוויר, כאילו טועמת את שרידי העשן השחור כדיו שהנפיש אותו.

"הבא את הרסן של הסוס", ציווה ההמון של אזאלין.

המום מכדי לשאול שאלות, מעד ואן ריכטן לעבר טאשה וכרע ליד ראשה הדומם. עינה הכחולה כקרח היתה פעורה לרווחה באימה קפואה. הוא ליטף את לסתה המנוקבת בפצעים ומלמל, "אני מצטער, ילדה". מדקרת אשמה ננעצה בו כאשר ידו ליטפה את שפתה המשיית. בעדינות התיר את רצועות הרסן והחליק אותו מעל זרבוביתה.

"שים את המתג בפיו של הויסטאנה", הורו הקולות.

ואן ריכטן הביט בראדובן במבוכה. "אתה רוצה שאשים את הרסן עליו?"

"נכון".

"…. הוא לא יתקוף אותי?"

"בכוח רצוני, אף דבר אל-מת לא ייגע בך בלילה זה".

ואן ריכטן פזל לעבר ראדובן, ואז לעבר התקהלות המתים. לבסוף סקר את החשיכה שסביבו. "ומה לגבי המפלצונים שבשיחים?"

"הנך בעל אבחנה חדה, דוקטור. ציידי הדם אכן אינם אל-מתים. אבל כל הדברים בדארקון, חיים או שאינם כאלה, נתונים לפקודתי ולא יעמדו בדרכך. כעת, ציית לי!"

"עד כדי כך גדול כוחך, לורד אזאלין?" מלמל ואן ריכטן, המום מהמחשבה. "כיצד יכול בן תמותה לרכוש לו עוצמה מוחלטת שכזו?"

"ציית לי!" פקדו ההמון.

"כן, הלורד". ואן ריכטן עמד לפני ראדובן ובחן את האישונים הכהים, המתגלגלים. הם השיבו לו מבט במקצב של תנועות, אולם אף ניצוץ של הכרה לא נראה מאחוריהן – לא כלום, פרט אולי לכמיהה אינסטינקטיבית כלשהי לדבר מה נשכח, שאבד מזמן. הדוקטור הושיט את ידו בזהירות, אחז את סנטרו הקר של ראדובן ותחב את המתג של הרסן בין שפתיו היבשות, דוחק לאחור את הלשון המתנועעת. הוא החליק את רצועת הזרבובית מעל ראשו של ראדובן והידק אותה מאחור, מניח לשאר הרתמה והמושכות להשתלשל לקרקע.

קולו המת של אזאלין הורה, "ציית לי! אחוז במושכותיו של המשרת הזה והוא יישמע לפקודותיך. למד האם יש ביכולתו להדריך אותך דרך הערפילים. דווח לי, ואן ריכטן, אם תשוב".

ד"ר ואן ריכטן הרים את המושכות בחוסר רצון. "ראדובן?" לחש, אבל הצועני לא הגיב.

"ראדובן", חזר שנית, בקול רם יותר. "קח אותי לאנשיך".

הזומבי השתהה למשך רגע נוסף, ואז הפנה את גבו אל הדוקטור ועצר שוב.

"ראדובן! ארור תהיה, קח אותי לאמך!" הפעם החל מורה הדרך הכמוש לצלוע קדימה, והאספסוף האל-מת פנה כאחד וצעד בעקבותיו. זרועות מישוש אפורות של ערפילים חיבקו ומשכו את כולם לתוך ערפל עיוור, כשהם מותירים את העולם התחתון של אש הפיות וציידי הדם מאחור. צעדתו של ואן ריכטן בין המתים התארכה לחזיון תעתועים לכוד בזמן, חלום בלהות מדשדש בו רגליו הכבדות כעופרת מתעלמות בצייתנות מהדחף המתמיד והנואש להימלט. הוא לא ראה כמעט דבר בזמן שפסע במורך לב מאחורי חיית המשא המבעיתה שלו, וכל שיכול לשמוע היו צעדי מסע ההלוויה של העדר חסר החיים, ולכן נעץ את מבטו בקדרות בגבו השבור של ראדובן, משחזר שלא מרצונו את רגעי חייו האחרונים של הויסטאנה.

"לא הרגתי אותך, ויסטאנה", הצהיר ואן ריכטן. "ידי לא שפכו את הדם הזה! מצא את אנשיך", נהם. "מצא אותם עכשיו!"

בתגובה, רוח קרירה החלה לנשוב ופיזרה את הערפילים, חושפת במהירות את רגלי הגבעות של חבל ארץ הררי, בלתי מוכר.

ואן ריכטן סקר את פני השטח והשתאה למראה הפסגות הנישאות, החדות כסכין שבמזרח, שחצבו אופק משונן בשמיים המכוכבים. השמיים מאחוריהם היו כחולים במעורפל, מבשרים על הבוקר המתקרב, אבל השחר היה עוד במרחק של שעה לפחות.

בהדרגה, קלט ד"ר ואן ריכטן את גודל האספסוף האל-מת שמסביבו. המון גדול שלהם – אולי מאה! – עמד סביבו בחצי סהר ענק. הם ליהגו בלהיטות קדחתנית בעוד נוכחותם חסרת הבינה לוחצת כנגד המחסום הבלתי נראה של אזאלין, מגששת אחר פרצה ברצון בלתי מודע, חסר חיים. רק ראדובן הפנה את מבטו מואן ריכטן לעבר הדרום, לאורך דרך מכוסה דשא שהובילה מעל גבעה קטנה. לשונו החלה לרטוט תחת מתג הרסן, מרעידה את מוט המתכת כנגד שיניו הצהובות.

"מצאת אותם, האין זאת?" התנשם ואן ריכטן, וכאילו הבינו את מילותיו, פנה לגיון הגופות והתנודד קדימה לעבר מה שנמצא מעבר לרכס.

מה לעשות! האל-מתים יקרעו לגזרים כל יצור חי שייקרה בדרכם. מה יהיה אם שוכנת חווה מאחורי הרכס? אפילו אם החוטפים היו שם, האם זה מה שרצה? מה אם הזומבים יתקפו את ארסמוס?

ואן ריכטן שמט את מושכותיו של ראדובן ופרץ קדימה דרך גוש האל-מתים המתנועע. הם גנחו לעברו ברעב, אבל הניחו לו לעבור. הוא עלה לראש הגבעה והביט מטה מעבר לכברת ארץ קצרה, לתוך חורשת עצי צפצפה, שם הבחין בנצנוץ של אש מדורה. מעטה העלים של החורשה מסביב למאהל לא הצליח להסתיר את גגותיהם המעוגלים של שלושה קרונות גדולים.

היתה זו שיירת הויסטאני.

קהל האל-מתים קרטע קדימה, מגששים בטפריהם ורוטנים בלהיטות נטולת הבנה, אבל כאשר התקרבו למחנה נשמעה קריאת אזעקה. מתוך האספסוף המתקדם צפה ואן ריכטן בצוענים המתרוצצים בחיפזון, משליכים אבק נוצץ לאוויר ומחווים בידיהם בקדחתנות. שני גברים שחורי שיער הניפו מקלות עבים לעבר הזומבים הראשונים שהגיעו למחנה, חובטים אותם לקרקע. פגר נוסף השליך את עצמו על אחד המגנים והשניים נפלו מטה. האיש החל לצרוח כאשר הוא נעץ את שיניו בכתפו. נערה צעירה חטפה אלה כבדה ונעצה אותה בחדות בגולגלתו המרופטת של הגועל, עוקרת את ראשו מכתפיו. בה בעת הקיפו המתים את המחנה, אבל התקדמותם נבלמה כאשר הצוענים השלימו מעגל הגנה.

פקודות חדות נשמעו מעל הרטינות והאנחות של הזומבים המתוסכלים כאשר התקבצו הללו סביב היקף המעגל. ואן ריכטן חיפש את מקורן והבחין לבסוף באשה זקנה גיבנת. היתה זו מאדאם ראדאנביץ', ממהרת בין אנשיה, מתיזה פקודות ומחזקת את קוטר המעגל בהשבעות קולניות משלה. כאשר הביט בפניה המבוהלות אך הנחושות, רתח ואן ריכטן מזעם. ללא תוכנית, הוא פילס לו דרך בין קיר האל-מתים וחצה את מעגל ההגנה. שניים מבני השבט נעו לעצור אותו, אך נרתעו בתדהמה כאשר זיהו אותו.

"מאדאם ראדאנביץ'! גנבת!" האשים.

"ד"ר ואן ריכטן!" השתנקה האשה הקמוטה. "איך הגעת לבארוביה? האתה זה ששילחת את אוכלי-הבשר הללו עלינו?"

"היכן בני? תני לי את בני!" זעק בתשובה.

ראדאנביץ' הביטה לעבר הזומבים, ואז בחזרה אל ואן ריכטן בעיניים קשות. "לא! הילד נמסר בהסכמתך שלך וכן בשל אזלת ידך".

"החזירי לי אותו או שאני – אני אשחרר את המתים עליכם", איים הדוקטור.

שני גברתנים אחזו בדוקטור, והויסטאנה הזקנה צחקה באכזריות. "משרתיך חסרי המוח אינם יכולים לגעת בנו, ואן ריכטן", גיחכה. "אנו מכירים את דרכיהם טוב יותר ממך".

"אני רוצה את בני, מכשפה!"

מאדאם ראדאנביץ' פסעה לעבר האסיר והביטה אל תוך עיניו הכחולות הבהירות. "מכרנו את הילד הג'יורג'יו תמורת רווח הוגן. הוא שייך כעת לבָּרוֹן מֶטוּס". היא החוותה בראשה לכיוון מזרח. "אם רצונך לקבל את הילד בחזרה, פנה אליו".

"מכרתם את ארסמוס?" השתנק ואן ריכטן. "מה, אני – אני – " הוא נאבק כנגד הידיים הקשוחות שאחזו בו. הויסטאנה הזקנה צחקה.

"מה תעשה, רופא קטן? בני לווייתך אינם יכולים להגיע אלינו, וזה פלא שהצלחת אפילו למצוא אותנו – " היא עצרה וקימטה את מצחה. "איך באמת מצאת אותנו? רק הויסטאני יכולים לנסוע בערפילים".

למרות חומרת מצבו, הבין ואן ריכטן שהגיע תורו לחייך. "ראדובן הראה לי את הדרך", השיב, מגחך בארשת מסתורית.

"ראדובן?" היא גמגמה, נרתעת לאחור. "ראדובן שלי?" היא החלה לשלוח מבטים מודאגים לעבר האל-מתים. "ד"ר ואן ריכטן, היכן הבן שלי?"

"קראי לו", לחש ואן ריכטן בקרירות. "קראי לבנך".

"לא!"

"אם כך אעשה זאת אני. ראדובן! ראדובן, בוא אלי!"

הויסטאנה המת נדחק לחזית ההמון ועצר מול מעגל ההגנה. הצוענים שאחזו בוואן ריכטן זעקו בבהלה והרפו ממנו, נסוגים לאחור למראה חברם חסר החיים, שהתנודד כבובה שבורה כשרסן של סוס בפיו. מאדאם ראדאנביץ' ייללה ופכרה את ידיה, נאנקת, "אלים שחורים, אלים שחורים, בני האומלל!"

ואן ריכטן נחפז לעבר ראדובן, אחז במושכות שלו ונהם, "הנה בנך, מכשפה! אינך רוצה אותו בחזרה? הבאתי אותו בשבילך!" הדוקטור הניף את המושכות מעל ראשו של הצועני המת והחל למשוך אותו מעבר למחסום הבלתי נראה. כפות רגליו של ראדובן נשארו נטועות על עומדן, אבל גופו התקפל באופן לא טבעי לאורך עמוד השדרה השבור שלו – נראה היה כאילו הוא מביט בוואן ריכטן בתחינה שלא ימשוך אותו כך, אבל האיש משך ביתר שאת. לבסוף, כשהוא מועד, חצה הזומבי את הקו.

"הוא בתוך המעגל!" צרחה נערת ויסטאני צעירה. כעת קרטע ראדובן מעבר לואן ריכטן ונע לעבר אמו.

"עצור!" זעקה, מתווה סימן כנגד בנה, אבל הוא המשיך להתקדם לעברה.

ואן ריכטן תפס את המושכות ואחז בהם, וראדובן עצר. "אמרי לי היכן למצוא את בני!" דרש הדוקטור, וכל צבא האל-מתים הצטרף לדרישתו. "איפה ארסמוס?" תבעו כאחד.

 ארשת פניה של מאדאם ראדאנביץ' השתנתה מפחד לאימה ולבסוף לזעם. היא הניפה שתי אצבעות ואגודל לעבר הדוקטור ולחששה, "אני מקללת אותך, רודולף ואן ריכטן, בכל הכוח שברשותי! חְיֵה תמיד בין מפלצות, וראה את כל האהוב עליך נופל תחת טפריהם, החל בבנך!

"ארסמוס הוא עבדו של בָּרוֹן מֶטוּס, וכך יישאר לנצח". היא צחקה בהיסטריה וזעקה, "הברון הוא ערפד!"

"לא!" זעק ואן ריכטן באימה. "לא! ערפד! לא!" שנאה התפקעה בלבו, שולחת אותו מעבר להיגיון, והוא התפרץ.

"את מקללת אותי, מאדאם ראדאנביץ'? את מקללת אותי? אני אומר, חושי את כוחה של אותה אָלָה שב אליך בכפליים – אני מקלל אותך! אני אשיג את בני חזרה, כפי שאת השגת את שלך!" הוא השליך את המושכות מידו וצעק: "לך אליה, ראדובן!"

ואן ריכטן פנה לעבר כל הצוענים המבועתים וצרח: "אני מקלל את כולכם! מתים-חיים ייקחו אתכם, כשם שלקחתם את בני!" ואל הזומבים שאג: "קחו אותם! קחו את כולם!"

צבא האל-מתים רחש ורגש סביב המעגל, נדחק כנגדו בלהיטות מחודשת, עד שלפתע פרץ אחד מהם פנימה במקום בו חצה ראדובן. ואז חדר אחד נוסף את ההגנה בצדו השני של המחנה. צרחות אזעקה נשמעו בין בני השבט כאשר קרס המעגל והמוני הגופות הרעבתניות נהרו אל תוך המחנה. כמה מהחיים הניפו נשקים בחוסר תוחלת או ניסו להימלט לפני שקרסו תחת שטף הטורפים המורעבים, חסרי הדעת. יללותיהם המבועתות של הויסטאני הדהדו ברחבי האזור כאשר הגועלים לעסו את בשרם האנושי הנא. צחנת הבשר הטרי הציפה את האוויר, וחדרה בהדרגה את שכרון הזעם של ואן ריכטן – הוא בהה בהלם כאשר ראדובן תלש את הרסן מפיו והחל לטרוף את אמו לנגד עיניה היוצאות מחוריהן.

"עצרו!" צעק, אבל טירוף האכילה כבר יצא מזמן מכלל שליטה. "עצרו!" הוא שאג שוב, ואז נמלט מבית המטבחיים, משאיר את האל-מתים לסיים את המשתה האנושי שלהם בשפתיים ממצמצות ולשונות מלקקות. הוא שעט במורד משעול, הרחק מזירת הטבח, קרס אל תוך מספר שיחים והקיא שם את נשמתו באומללות מוחלטת. שיעוליו היבשים הפכו במהרה להתייפחות, והוא בכה עד עלות השחר.

"אני רוצח", התוודה ביגון, "ולעולם לא אהיה כפי שהייתי".

כאשר החלה השמש לשלוח את קרניה בין פסגות ההרים, מבריקה את השלגים שעליהם בזוהר לבן-כחול, התיישב ואן ריכטן ומחה את עיניו ואת פיו. שם, במרחבי הפרא של בארוביה, הרחק מביתו, הבין ששרד את הלילה. היה זה נורא מכל מה שיכול לדמיין, ועם זאת הוא נותר בחיים.

ד"ר ואן ריכטן הביט לעבר המזרח. שם במקום כלשהו, בנו נותר אסירו של ערפד. אומרים שיצורים אלה חייבים לישון במשך היום, ואם ארסמוס שרד איכשהו את הלילה אף הוא, אולי ואן ריכטן יוכל עדיין למצוא אותו! הוא נעמד בחולשה, והחל בצעד כושל לעלות במדרון הסלעי.

הוא ימצא את אותו ברון מטוּס,  ודבר לא יעצור אותו עוד, לעולם!

* * * * *

במידה כלשהי של חרדה ועם זאת בנחישות אינסופית, אני, רודולף ואן ריכטן, פותח את יומני הזה כאשר אני פותח בחיים חדשים – אם אפשר לקרוא לכך "חיים". למען האמת, הריני יותר כמו יצור אל-מת, שכן כל מה שידעתי בחיי כבר איננו, והנני לבטח רוצח נתעב.

שבטה של מאדאם ראדאנביץ' נשחט בידי, שכן שילחתי את האבדון עליהם ככלבי פרא על חיה שנפלה. בני, שהצלתו היתה הסיכוי היחיד שלי להצדקה – לגאולה עצמה – מת, גם הוא מידי שלי, שכן הוא נהפך למפלצת בידי הערפד מטוּס, ואני הוא זה שנעצתי את היתד הקוטל לתוך לבו הרך. אשתי האהובה אינגריד מתה, וגם הפעם מוטלת האשמה עלי, שכן איימתי על ברון מטוס לפני שנמלטתי מבארוביה, והוא הקדים אותי לדארקון ושפך את זעמו עליה!

היה עלי למות באותו לילה על דרך לודנדורף, כאשר ציידי הדם תקפו, ואולי אכן מתי, שכן כל מה שנותר ממני הוא שנאה וזדון, המציתים את רוחי מעבר לגבולות אנוש! בגלל מטוּס, טבלתי את ידי בדם שכתמו לא יסור ממני לעולם! אני אבוד לנצח בלילה, ומקומי הוא רק בין אלה שרצוני הוא להכחיד בידיי החשופות!

אם יאפשר לי המוות להיות אלופו רק עוד פעם אחת – אם אזכה לחיות רק כדי לראות את ברון מטוס נשלח לאפלה נצחית – אוותר בשמחה על אותם "חיים" שנותרו בי. לא אטען לכל גבורה בהתנקשות בשטן זה, אבל אם אפילו אדם אחד יינצל מייסורים כשלי בזכות השמדתו של מטוס, אוכל לנוח בשלום…

רודולף ואן ריכטן

ריבאליס, דארקון

735 למניין המלך

הממלכות שמעבר – תורגם על ידי משה רט

מתוך "The Man who Lost his Mind", מאת ג'ון מאנגרום, בתוך The Forgotten Children.

מתוך יומני המחקר של ד"ר שון מק'קלינטוק, דוקטור בבית ההבראה סולברידג', מורדנטשייר:

כזו ממלכה מסתורית היא הנפש. לעתים תכופות, בסוף המשמרת שלי, אני נושא את מבטי אל דיוקנו של המייסד הנערץ של סולברידג', דוקטור ג'רמיין ד'הונאייר, ותוהה האם באמת למדנו משהו נוסף על סודותיה של הנפש מאז זמנו.

הנפש יכולה להתעוות ולהתפתל, יכולה להסתיר את העבר או לשכתב אותו. רבים בעולמנו הנם חלשים מכדי לשאת את כובד משקלם של החיים; הם נסוגים לתוך עצמם, או מתפרצים לעבר העולם שהם חושבים שפגע בהם. בתאים שבמוסד זה, וביומניהם של עמיתיי למקצוע, ראיתי תיעודים רבים על קריסתה של הנפש. כזה הוא מקצוענו, וצערו של אדם הוא משהו שלמדנו לקבל. מדוע אם כן הדיווח המסוים הזה משתהה בתוך צללי נפשי?

התיעוד הבא הובא אלי על ידי זוג נוסעים. למרות שהוא נשמע דמיוני ביותר, אבקש מכם להעניק לסיפורם שיקול דעת ראוי. למרבה הצער, זהו סיפור שייתכן שטרם נשלם.

ישנם אנשים בארצות אלה הטוענים שברשותם יכולות מנטליות מעבר לגדר הטבעי. הדוגמא שעולה מיד במחשבה היא האמונה התפלה הרווחת לפיה הויסטאני יכולים להביט לתוך עתידו של האדם או עברו, אולם נתקלתי בסיפורים אחרים על אינדיבידואלים שהפגינו כוחות נפשיים בלתי רגילים. אפילו שמעתי שכמה אנשים הציבו להם למטרה לחקור את אותם אזורים "על-טבעיים" של הנפש בכל הבהירות המדעית בה משתמשים אנשי מקצוע כמונו לחקר הנפש "הטבעית". למרות שמעולם לא פגשתי אדם כזה, הם קוראים לעצמם "פְּסָיוֹנִיצִיסְטִים", וקוראים ליכולות הנפשיות שהם משתמשים בהן "פְּסָיוֹנִים". אלה הם אנשים המעבירים את חייהם באוקיינוסים המסתוריים של הנפש, מותחים את תודעתם לתוך מים בלתי ממופים. ונראה שלפעמים, כאשר אדם מפליג לתוך ימים חסרי גבולות, הוא עלול להיתקל באיים שאף אדם לא אמור היה להגיע אליהם.

זהו סיפורו של פסיוניציסט אחד שכזה, שסופר לי בידי חבריו המודאגים. לשם הדיווח, אניח שמה שהם מספרים לי הוא נכון; לכל הפחות, אני מסיק שהם מאמינים לכל מילה ממנו. שמו של אותו האיש הוא מָרְקוּ ו___, ומצבו הנוכחי אינו ידוע. יוצא בּוֹרְקָה במקור, נסע האיש בלוויית קבוצה קטנה של חברים, והיה זה במהלך נסיעה בארצות הדרומיות שסיפורו הפך לעניין עבורנו. למרות שחבריו של מָרְקוּ טענו שהיה מוכשר למדי בשימוש ביכולות הפסיוניות, נראה שמָרְקוּ עשה את כספו בשולחנות ההימורים. ככל הנראה ניחן מָרְקוּ ביכולת להביט לתוך מוחותיהם של אנשים אחרים, ומדי פעם היה מסוגל לתקשר באופן מנטלי באמצעות מחשבותיו. אין צורך לומר, הוא היה שחקן קלפים אומן. חבריו של מָרְקוּ תיארו אותו כאדם עליז ונינוח, שליו גם אם לא לגמרי ישר, הנתון לפרקי זמן של הגות שקטה. לא היה לו עבר של התנהגות אלימה או בלתי רציונלית.

הדיווח על התמוטטותו של מָרְקוּ מתחיל לפני שלושה חודשים, בהיכל הימורים בזיידנבורג. מָרְקוּ היה המהמר; שני בני לווייתו (ארטור ס___ ולידיה ק___, גם הם מבורקה) היו שם למקרה שהאנשים שמָרְקוּ הביס בקלפים לא יקבלו טוב את ההפסד. לפי דיווחם, התוכנית הזו פעלה היטב במשך זמן מה. באותו הלילה, מָרְקוּ ושני בני לווייתו שהו בפונדק זיידנבורגי מפוקפק טיפוסי, משחררים כמה מקומיים ממטבעות הנחושת שלהם. בחוץ הבריח גשם כבד את רוב הלקוחות, אולם את אלה שכבר היו בחדר האורחים של הפונדק ניתן היה לשכנע בקלות לשבת ליד האש ל"רק עוד סיבוב אחד". במשך מספר שעות, הביט מָרְקוּ מעבר לחושים כדי לשלוף את מחשבותיהם של יריביו, וכמובן שהצליח היטב. ככל הנראה, השימוש באותם כוחות פסיוניים הוא מתיש, ומָרְקוּ היה מוכן לפרוש לאותו הערב. לפי כל הדיווחים היה זה לילה מוצלח.

ואז נכנסה לקוחה לפונדק, גלימתה משוכה במהודק סביב גופה, ברדסה מכסה את ראשה כדי להרחיק את הגשם. לפי דיווחו של ארטור, העיף מָרְקוּ מבט לעבר האורחת, ואז הביט שוב בקלפיו. רגע לאחר מכן, כאילו חטף הלם גופני, הלבינו פניו של מָרְקוּ; ראשו זינק בחטף לעבר האורחת, הסוגרת עדיין את הדלת מאחוריה. מָרְקוּ קפץ על רגליו, מפיל את הכסא מאחוריו, והתפרץ לעבר האשה. לעיניהם ההמומות של כולם, תלש ממנה מָרְקוּ בגסות את הברדס כשהוא חושף… פנים רגילות לחלוטין של אשה מבועתת. מָרְקוּ נסוג לאחור, מתנצל, נראה המום ומבולבל כמו כל השאר. בעל הפונדק "הציע" שיפרשו לחדריהם, וזה היה סופם של משחקי הקלפים לאותו הלילה. במעלה המדרגות, ניסה מָרְקוּ להסביר את תגובתו הפתאומית, המטורפת. כאשר הציץ לעבר האורחת, הוא נשבע שהבחין מזווית עינו בזרוע מישוש ורדרדה, מבהיקה, דמוית חבל, שהזדחלה מתוך צללי הברדס, רק כדי לסגת בחזרה למקום מחבואה במהירות בה הופיעה. הוא הגיב מתוך פחד, אינסטינקט בסיסי ראשוני של הילחם או ברח. לא היה לו הסבר למה שחשב שראה. לאחר אירוע מטריד זה, שבו החיים למסלולם הרגיל למשך יותר מחודש.

התקרית הבאה התרחשה באנגראד. האירוע ההזייתי של מָרְקוּ כמעט ונשכח, והשלישיה המשיכה לנסוע ממשחק קלפים אחד למשנהו. במהלך פרק זמן זה, המשיך מָרְקוּ להשתמש ביכולותיו המנטליות בדרכו הרגילה.

התקרית הבאה הגיעה מדיווחה של לידיה ק___. נראה שמָרְקוּ ולידיה היו יותר מאשר ידידים; בזמן האירוע, פרשו השניים לחדרו של מָרְקוּ לאחר לילה מוצלח. לידיה דיווחה שהיא כבר נרדמה. לפתע העיר מָרְקוּ את לידיה ברעש ניכר; ברגע שהתעוררה, שיכנעו אותה תגובותיו של מָרְקוּ שהם תחת התקפה! אבל לא היה שם דבר. מָרְקוּ היה בפניקה, ספוג בזיעה קרה. הוא היה בבירור מפוחד מאד ונראה מבולבל. ברגע שהעיר את לידיה, הדליק מָרְקוּ את מנורת הלילה, שלף פיגיון מתרמילו, והחל למשש את קירות חדר הפונדק, כאילו הוא מחפש משהו. רק לאחר כמה הפצרות הצליחה לידיה לשכנע את מָרְקוּ לזנוח את חיפושו המוזר ולספר לה מה קרה.

סיפורו של מָרְקוּ היה מוזר. הוא שכב במיטה, מוחו רגוע, נסחף באיטיות לעבר השינה. ואז, מתוך השקט, שמע רעשים. הרעשים היו בתחילה בקושי מורגשים, אבל נראה היה שהם הולכים ומתקרבים. כאשר הגיעו לשיאם, עדיין היו הצלילים רכים ומרוחקים. הצלילים הלא-טבעיים הללו, הצלילים המזדחלים, המתחככים הללו, נשמעו כצלילים של תנועה במקום אחר כלשהו בבניין, אולם מָרְקוּ לא יכול לומר מאין הם מגיעים. מָרְקוּ תיאר את ההפרעה כ"הלחישות הגרוטסקיות המרתקות ביותר".

ואז הגיע ריח חזק לאפו של מָרְקוּ, צחנה חומצית, מלוחה. למשך רגע אחד, בחדר החשוך, הבחין מָרְקוּ בצורות מוזרות, לא-טבעיות, מגיחות מתוך הקירות, כמו רוחצים המתרוממים לאטם מעל פני המים באגם. הצורות הללו היו יצורים; דברים מוזרים, מחרידים ובלתי אנושיים. למרות שצורתם היתה אנושית במעורפל, הם לא היו כאלה כלל וכלל. בשרם הלח המבהיק היה בצבעו של פצע מזוהם. בראשיהם היה יותר מן הדיונון מאשר מן האדם; פניהם היו עשויים מזרועות מישוש רוטטות, נשלחות, והם פנו להביט במָרְקוּ בעיניים שחורות בולטות.

מָרְקוּ טען שהיצורים הזרים הביטו בו בעיניהם חסרות ההבעה למשך נצח, אולם הוא הודה מאוחר יותר שכל ההיתקלות עד אותה נקודה לא נמשכה ככל הנראה יותר מכמה שניות. הוא צרח בפניקה, מנער את לידיה שתתעורר. באותו רגע נעלמו הדברים הזרים לחלוטין. הוא חיפש בקירות אחר מעברים נסתרים, אך לא מצא דבר, ולא היה מסוגל להירדם שוב באותו הלילה. כמו עם ההזיה הקודמת, מָרְקוּ לא יכול היה להציע שום הסבר למה שחווה. התקרית הותירה את מָרְקוּ מזועזע קשות. הוא הפך לעגמומי ושקט. מכיוון שלא היתה לו הוכחה כלשהי שמשהו אכן התרחש באחת מהתקריות, ארטור ולידיה נאלצו לפקפק בשפיותו של בן לווייתם. הם הסכימו ביניהם לפקוח עין זהירה על מָרְקוּ. הם קיוו שאותן ההזיות תתגלינה כאפיזודה בודדת. תקוותיהם היו לשווא.

אנו שבים אל מרקו שלושה שבועות מאוחר יותר. למרות מצבו המעורער של מרקו, המשיכה השלישיה במסעותיה, ומרקו המשיך להשתמש בכישוריו הפסיוניים על בסיס קבוע. בזמן התקרית הבאה הם שהו ברוטוולד. אם מרקו סבל מהזיות נוספות כלשהן במהלך פרק זמן זה, הוא לא הודה בהן. היתה זו שעת ארוחת הערב, וארטור ולידיה היו בחדר האורחים, מחכים שבן לווייתם ירד ויצטרף אליהם. לפתע נשמעו צרחותיו המבועתות ממעלה המדרגות. הם שמעו אותו משתולל בחדרו, אך לפני שיכלו לרוץ אליו הופיע מרקו כשהוא מועד במורד המדרגות, משליך את עצמו ממש במאמץ מטורף להימלט מזוועה בלתי נראית כלשהי. לא היה שם דבר שרדף אותו, ודבר לא נמצא במעלה המדרגות. חדרו של מרקו היה מבולגן, אולם היה ברור שהוא עשה זאת בעצמו בבהלתו המטורפת.

שעה מאוחר יותר, נרגע מרקו דיו כדי להסביר את פעולותיו. הוא טען שהיצורים המוזרים באו אליו שוב, ומסר פרטים תואמים ל"התקפה" הקודמת. אולם הפעם ידע שאינו חולם, וההזיה נראתה אמיתית אפילו יותר. הוא טען שכאשר השליך את עצמו במורד המדרגות, הישויות זינבו ממש בעקביו. מרקו בקושי יכול היה להאמין שאף אחד אחר לא ראה דבר.

ארטור ולידיה חששו מבן לווייתם, והחלו לתהות שמא מרקו מהווה איום לעצמו או לאחרים במהלך אותם התקפים אלימים. לידיה עברה לשהות בחדר נפרד. באשר לו, מרקו נעשה זועף וחשדן, כעוס בבירור על כך שאיש לא האמין לטענותיו המדהימות. מרקו התעקש להמשיך בעסקיו, אבל נעשה יותר ויותר פרנואיד.

יותר משבוע חלף, ומרקו לא סבל עוד התקפות הזייתיות. עם זאת, מצבו הלך והתדרדר. מרקו הבהיר שהוא לא מוכן שיהיו אנשים מאחוריו, וגם לא לשבת בגבו לקיר. נראה היה שדעתו מוסחת לעתים תכופות, ודעתו של ארטור היא שמרקו עשה שימוש תכוף ביכולותיו הנפשיות כדי להציץ לתוך מוחותיהם של הסובבים אותו, ככל הנראה מתוך מחשבה פרנואידית שאויביו אורבים מאחורי אותן פנים רגילות. ארטור ולידיה ניסו להניע את מרקו בעדינות לכיוון מורדנטשייר (מתוך כוונה להביא אותו לסולברידג' לבדיקה); הם הספיקו להגיע עד האבלניק כאשר גילתה לידיה בדיוק עד כמה שפיותו של מרקו התדרדרה.

בסופו של אותו היום, מרקו לקח את לידיה לצד וביקש ממנה להישאר איתו. הוא אמר שהוא פוחד להיות לבד, משום שהוא יודע ש"הדברים" באים לתפוס אותו. כאשר לידיה התנגדה, מרקו התוודה שהוא יכול "לחוש אותם" סובבים אותו. הצחנה המטונפת שלהם היתה תמיד בנחיריו. ברגעים שקטים, יכול היה לשמוע את הצלילים המתחככים, המזדחלים שלהם. ומזווית עינו, יכול היה לראות אותם. הם הקיפו אותו. איכשהו, חש מרקו שאותם דברים רצו בו לשם מטרה איומה, בלתי נתפסת כלשהי, אבל שנוכחותה של לידיה הועילה איכשהו לשמור אותם "בחוץ".

לידיה היתה מזועזעת, אבל הסכימה להשגיח עליו. בארבע עיניים, היא הודיעה לארטור שמרקו מתנודד על סף הטירוף, והם החליטו להביא את מרקו לסולברידג' מהר ככל האפשר. הם הצליחו להגיע עד ווטרפורד, כפר קטן מדרום למורדנטשייר, לא הרבה יותר מתחנת דרך עבור נוסעים. מרקו היה פרנואיד בעליל, משוכנע שהיצורים הלא-אנושיים שלו נמצאו תמיד ממש מעבר ליכולתו לחוש בהם, והוא המשיך להשתמש במתנותיו הפסיוניות כדי לראות מעבר לראייתו, בתקווה לעמוד על המשמר.

הדיווח הבא הוא שילוב של עדויותיהם של ארטור ולידיה. הם לקחו חדרים באכסניית מיטה-וארוחת-בוקר בווטרפורד, והתיישבו לאכול ארוחת ערב בחדר האורחים. בעל המקום ושני אורחים נוספים היו נוכחים אף הם. ממש אחרי השקיעה, ניסו לידיה וארטור להסביר בשקט וברוגע את כוונותיהם למרקו. את מה שהם טוענים שקרה אחר כך, יש לקחת בערבון מוגבל; שניהם היו במצב נסער ביותר כאשר היו עדים לאירועים אלה.

מרקו בהה בהם מעבר לשולחן, פרוע, קדורני ודומם. ארטור האמין שמרקו השתמש במתנותיו הנפשיות כדי לסרוק את מוחותיהם, מחפש סימנים לבגידה. ארטור ולידיה אמרו שניהם שראו את מבטו של מרקו עובר מפניהם לחלל בלתי ידוע כלשהו מאחוריהם. הם טוענים שהמנורות והאש הבוערת באח התעממו כולם, עד שלא הפיקו יותר מזוהר ארגמני קלוש שלא האיר כמעט את החדר. ברגעים שלאחר מכן, היתה הפסקה בלתי נוחה כאשר עיניהם של כולם הסתגלו לחשיכה. ואז הגיעו נפץ הברק הראשון, וצרחתו ההיסטרית של מרקו. בעוד סערה חשמלית התפרצה לפתע בחוץ, השליך מרקו את עצמו לזרועות הטירוף, שולף פגיון מוסתר ומתנהג כמו חיה בכלוב. כל הבזק ברק העצים את חרדתו של מרקו, והוא החל לצווח מילים חסרות פשר ולהגיב כלפי האנשים שסביבו כאילו היו שדים הנוגסים בבשרו!

ארטור ניסה לרסן את חברו; מרקו הצליף בפיגיון, פוער חתך בזרועו של ארטור. ארטור נפל לאחור, אוחז בזרועו. לרגע אחד, רפרף גיחוך מעוות על שפתיו של מרקו, כאילו הוא מחשיב את פציעתו של חברו לניצחון, אבל אותה ארשת ניצחון נמוגה במהרה. עיניו של מרקו התבהרו לרגע, והוא הביט סביבו, מפוחד אבל ככל הנראה מודע שוב לסביבתו. מביט לעבר לידיה, שמט מרקו את הפיגיון לרצפה ואחז את פניה בשתי ידיו, לוחץ את מצחו לשלה. שניהם צרחו יחד, ולידיה קרסה לרצפה. הטירוף השתלט שוב על מרקו, והוא נמלט מהחדר בצרחות, שועט במעלה המדרגות. ארטור רדף אחרי חברו, חושש שהאיש עלול לגרום נזק כלשהו לעצמו. ארטור נשבע שהיה במרחק לא יותר מצעדים ספורים מאחורי מרקו, ושבחשיכה יכול עדיין לשמוע את זעקותיו המבוהלות. אולם כאשר הגיע ארטור לראש המדרגות, מרקו לא נראה בשום מקום. ארטור יכול היה עדיין לשמוע את צרחותיו של מרקו, אך הללו הלכו והתרחקו עם כל רגע חולף.

ארטור סרק במהירות את הקומה השניה, שהיתה קטנה מלכתחילה. ארטור לא הצליח למצוא את חברו, ולאחר כמה רגעים הצרחות נמוגו לחלוטין. מרקו ו____ נעלם. נמוג ללא זכר. הסערה בחוץ גוועה באותה מהירות בה הופיעה, והאורות שבו למצבם הרגיל. זרועו של ארטור עדיין דיממה, לידיה עדיין שכבה מסוחררת על הרצפה, ושאר הנוכחים היו עדיין בהלם, אבל כל סימן למרקו ולטירופו האל-טבעי נעלם.

לידיה וארטור הגיעו למורדנטשייר למחרת ומסרו לי את הדיווח שהצגתי הרגע. הרגע האחרון של מרקו ולידיה סיקרן אותי; למרות שחוותה משהו בלתי רגיל, לא נותר בה כל זיכרון של הרגע. על פי בקשתי היא איפשרה לעצמה לעבור היפנוזה. הכנסתי את לידיה לטראנס, והצלחתי לחקור את אותו זיכרון מודחק וללמוד מה היא חוותה. ברגע הצלול האחרון של מרקו, הוא שלח את מחשבתו לעבר לידיה, נפש לנפש. כאשר הוא נצמד לשפיותה, היא ראתה את המחזה מבעד לעיניו. מה שמרקו חווה היה החומר ממנו עשויים סיוטים.

מרקו ראה את עצמו במקום זר, בלתי מוכר. למרות שהיו לו אותם המימדים הבסיסיים של חדר האורחים בו עמד בפועל, הקירות, התקרה והרצפה היו עשויים מאבן מחוספסת אדמדמה. באוויר שרתה צחנה עבה, מלוחה, וזמזום חדגוני נשמע באוזניו. חמישה מאותם יצורי זוועות זרים, דמויי אדם, הקיפו אותו. שלושה אחזו בו; אחר אחז בזרוע פצועה, שנוזל עכור דלף מחתך פעור בה. הוא מצא את עצמו נאבק באחת המפלצות, אצבעותיו משתלבות בזרועות המישוש הרוטטות על ראשו של היצור.

אבל מרקו ואותם חמישה יצורי שטן לא-אנושיים לא היו הנוכחים היחידים. מרקו חש בנוכחותה של אינטליגנציה רחבה, בלתי נודעת, הולמת בנפשו, מבעבעת לתוך הסדקים שבשכלו. היתה זו אותה האינטליגנציה שהושיטה את עצמה לעבר מוחו.

הכנסתי את לידיה ק____ לסולברידג' לבדיקה נוספת, והנחתי לעמיתיי להסיק מסקנות משלהם. אינני בטוח כרגע איך עלי להתייחס לדיווחים אלה. האפשרות הסבירה ביותר היא שמרקו ו_____ נמלט לתוך הלילה, ועדיין אורב באיזור, סובל מהזיות מסוכנות ופרנואידיות, מאמין שהאנשים שסביבו הם מפלצות נתעבות. אם כך הדבר, הוא מהווה סכנה ברורה לעצמו ולאחרים, ועדכנתי את השריף המקומי שלנו פינהאלן על האיום שמהווה אותו מטורף קורא-מחשבות.

אבל מוחי אינו מסוגל להניח לנושא. ככל שאנסה, איני יכול לקבל לחלוטין מסקנה זו. בעודי עובר על רישומי הטיפול, עלתה בדעתי אפשרות שניה, נוראה יותר. איני מתיימר שביכולתי להוכיח משהו ממה שאני עומד לטעון; זוהי אפשרות בלבד.

לפני התהפוכה הגדולה, היתה ארץ בדרום שהיתה ידועה בשם בְּלוּטְסְפּוּר. היה זה מקום של טירוף, שהנוסעים המעטים שחזרו ממנו שבו לעתים נדירות כשהם שפויים בנפשם. משהו מהותי בטבעו של של אותו מקום שומם ניפץ את המוח בן התמותה. היו גם סיפורים פנטסטיים על יצורים מעוותים, דומים לאלה שמרקו טען שרדפו אותו, אם כי לא מצאתי דבר ברשומות המציין שקיומם של יצורים כאלה הוכח אי פעם. כאשר בְּלוּטְסְפּוּר נעלמה, כולנו החשבנו את עצמנו בני מזל על כך שנפטרנו ממנה.

אבל חוששני שבְּלוּטְסְפּוּר לא עברה מן העולם. היא פשוט נעה אל מעבר לגבולותיו של עולמנו, ממש מעבר לחושינו. בְּלוּטְסְפּוּר נמצאת מעבר לראייתנו, וכך גם אנחנו מעבר לחושיה. אבל ישנם כאלה המבקשים לראות רחוק יותר מהחושים, לחקור את הממלכות הנפשיות שמעבר. חוששני שאחת מאותן ממלכות שמעבר היא בְּלוּטְסְפּוּר, ביתה של אינטליגנציה כלשהי, רחבה, רעבתנית ולגמרי לא-אנושית. כאשר אותם "פסיוניציסטים" מותחים את תודעותיהם מעבר לגבולותיו של עולמנו, הם נוגעים בגבולותיו של אותו אינטלקט. משטעמה את תודעתו של הפסיוניציסט, האם זה כה מופרך להאמין שאותה אינטליגנציה מסתורית מסוגלת לשלוח את ידה, למצוא את אותה נפש קטנה, ולטרוף אותה?

אין לי תשובה לכך, ואני מתפלל שלעולם לא אמצא אותה.

ד"ר ש. מק'קלינטוק

בית הבראה סולברידג'

מורדנטשייר שעל הים

חודש לאחר מכן

"מָרְקוּ?" ההתפרצות הזו של לקוח שישב ליד החלון הגדול משכה לפתע את תשומת ליבנו. כשהוא מביט החוצה אל הרחוב שטוף השמש, נראה האיש המגודל, הקירח, כאילו ראה רוח רפאים.

"מָרְקוּ!" הזר זינק מכסאו, בוהה מבעד לחלון למשך רגע נוסף לפני שפרץ החוצה דרך הדלת.

* * *

…האיש המגודל הוביל פנימה את חברו, הרזה יותר והפרוע, קרא לבעל הפונדק וביקש ששתי ארוחות ערב יובאו לחדרו. בעל הפונדק רטן משהו לא מחייב, והאיש המגודל, חיוך רחב על פניו, חלף מולנו יחד עם חברו הנבוך למראה בדרכם למדרגות.

כאשר עברו ליד שולחננו, גלש מבטו של האורח לעברי בעודו סוקר את החדר. אולי החום יוצא הדופן השפיע עלי, אבל כשחלף עלי מבטו של האיש הפרוע, יכולתי להישבע שהרגשתי את מגעו הרירי, המעקצץ, כאילו רשת של עכבישים הזדחלה על מוחי…

* * *

…המחזה שקידם את פנינו היה מוזר כשם שהיה מבעית. האיש המגודל היה רכון על ברכיו, עיניו מגולגלות לתוך ראשו ואבריו מפרכסים בעוויתות אקראיות. חברו הפרוע רכן מעליו, עומד לצדו ואוחז את ראשו של האיש המגודל בכפות ידיו. למעשה, הזר השרירי הצמיד את פיו לצד גולגלתו של חברו, לסתו פעורה לרווחה ושפתיו חתומות סביב אוזנו של האיש המפרכס.

הזר המוזר העיף מבט לעברנו, ושוב יכולתי לחוש את מבטו מפעפע דרך עורי. נראה היה שהוא בולע משהו – יכולתי ממש לראות משהו מחליק במורד גרונו – ואז שיחרר את בן לווייתו, שקרס לרצפה ושכב ללא ניע.

כשהוא מוחה את הדם משפתיו, הזדקף הזר, מאמץ יציבה כמעט מלכותית. באיטיות, מעצב בזהירות כל הברה, מילותיו מזמזמות באוזניי, דיבר אלינו ברוגע.

"קחו אותי אל זו שראתה"…

* * *

…השריף חלף על פנינו ועמד בפתח, מבחין במחזה הקודר אותו ראינו קודם. הוא הביט בגופו של האיש המגודל, שרוע חסר חיים על הרצפה, ומלמל משהו מתחת לאפו. ואז, בעודו שומר את מבטו על הזר, הקיש באצבעותיו לעבר אחד מסגניו.

"הקסדה".

הסגן הגיש את החפץ המבוקש, קסדת מתכת כבדה שיכולה לכסות את הראש כולו. כשהקסדה בידו, התקדם השריף אל תוך החדר, סגניו גולשים פנימה אחריו. השריף הביט ישירות אל תוך מבטו השמנוני של הזר. למרות שעיניו מצמצו, קולו נותר יציב כפלדה.

"מָרְקוּ וָאסִילִיס, אתה נתון במעצר. אינך מודע למעשיך, ואיננו רוצים לפגוע בך, אז פשוט בוא בשקט. אל תגרום לנו להשתמש בכוח".

הזר – מרקו ואסיליס – עיקם את שפתיו בניסיון מעוות לחיוך. רגע לאחר מכן הצר את עיניו, רק קמעה… והשטף פגע בנו.

מוחי הותקף בחזיונות בלהה של דברים מזדחלים, חסרי צורה, בעולם חשוך, של זרועות מישוש רכות גולשות לאורך כל סנטימטר של עורי, ושל זוועות לא אנושיות שלא ניתן לתארן במילים!…

* * *

…ד"ר מק'קלינטוק שב למקומו, וראש העיר הפנה את תשומת לבו לנאשם.

"מרקו ואסיליס, אתה נאשם בפשע של רצח. בטרם יחרוץ בית המשפט הזה את דינך, האם יש לך מילים כלשהן לומר להגנתך?"

השוטרים משני צידיו של ואסיליס עזרו לו לקום על רגליו. למרות שהקסדה כבדת המשקל כיסתה את רוב פניו, יכולתי לראות שפעם נוספת התעקם פיו לגיחוך נתעב.

מרקו דיבר בשקט ובזהירות, מעצב שוב כל הברה כאילו זו הפעם הראשונה בה הוא מבטא אותה מזה זמן רב.

"כאשר השמש שלכם תמות… נשנה אתכם לשרת אותנו".

למשך רגע ארוך, החדר כולו, אפילו הקהל שלא פסק מלמלמל, היה שרוי בדממה. הצהרתו הרגועה והבוטחת של ואסיליס נותרה תלויה באוויר. נראה היה שכולם הבינו שלא היה זה איום; היתה זו הצהרת עובדה פשוטה.

ראש העיר פוֹקְסְגְרוֹב טיהר את גרונו, מפר את הדממה. כשהוא מחייך באומץ, השמיע את גזר הדין.

"בית המשפט מוצא את ניסיון האיום שלך משונה למדי, אם כי הריני להודיעך שאין לי בן*. מרקו ואסיליס, בית המשפט הזה מוצא אותך אשם ברצח ארטור קרפצ'יו. בית המשפט מוצא אותך גם בלתי שפוי בדעתך, חסר יכולת לשפוט את פעולותיך, וסכנה לעצמך ולאחרים. הלכך, בית המשפט הזה מורה שתאושפז מיידית בבית ההבראה סולברידג'. שוטרים, קחו אותו לביתו החדש. המשפט תם"….

* * *

* במקור באנגלית יש כאן חילוף כמובן בין sun  ל-son. לא מצאתי דרך לתרגם אותה.

(למקרה שתהיתם, ראש העיר דניאל פוקסגרוב הוא אביהן של התאומות הנועזות ג'ניפר ולורי)

מוֹרְדֶנְהֶיים – תורגם על ידי משה רט

הִילְדָה פון קָרְסְפֶלְד רעדה מעדנות. הרגע והמקום היו מושלמים. היא מעולם לא הרגישה כה מלאת חיים, כה נרגשת, כה… מפוחדת.

בית הקברות גְרֵיימוּר היה, כפי ששמעה, המוזר ביותר מכל בתי הקברות הרבים באִיל אָלוּק. ושם היא היתה. לבדה. בחצות הלילה. אם אי פעם תתברך בהשראה לעבודתה, יהיה זה כאן.

היא עמדה ממש מתחת לשער הקדמי. השדרה הרחבה שלפניה נראתה כמו נתיב בג'ונגל. צמחיה נרקבת שרטה את המשעול, ואבנים עתיקות התנשאו משני הצדדים. רבות מהמצבות היו שקועות, חושפות רק את קצות האובליסקים שלהן, כמו אצבעותיו של אדם טובע המושטות בייאוש מתוך ים של אצות חונקות.

הו, כן, זה היה נהדר! היא יכלה לראות זאת כעת, כותבת סצנות בראשה בעודה עושה את דרכה מסביב לצמחים החולניים ולגושי האבן האפורה שנטשו את תפקידם ונפלו מקצות האנדרטאות. אֶרְמֶנְטְרוּד, הגיבורה שלה, באה לבית הקברות באישון ליל כדי לפגוש את אהובה ראול, מכיוון שידעו שלא יראו אותם שם, שכן כולם פחדו מגְרוֹץ, הליץ' הרודף את בית הקברות. וארמנטרוד מגיעה לשם לפני ראול, ומוצאת את עצמה לבדה, והמחשבות החולפות בראשה…

נו, איזו דרך טובה יותר יש ליצור את המחשבות הללו מאשר להתנסות בהן בגוף ראשון? כך הרי עשתה גם גברת פליסיה הנרי, סופרת הרומנים מלאי-הפעולה האהובה על הִילְדָה, שהעזה להתייצב מול הסכנה במקומות בהם שוטטו בחופשיות קובולדים וגובלינים וגועלים כדי לקבל את הטעם המתאים במדויק לספרים אותם קראה הִילְדָה מנעוריה ועד בגרותה.

כאשר צעדה הִילְדָה ברחבי עיר המתים רחבת הידיים, החלה לחוש את התרגשותה משתנה באיטיות למשהו שלא היה שונה במיוחד מפחד אמיתי. האם גברת הנרי, תהתה, הלכה לכל המקומות הללו לבד? או שמא לקחה איתה בן לוויה חזק כלשהו, או קוסם חמוש בלחשים?

טוב, זה לא ממש משנה, נכון? הִילְדָה פון קרספלד הלכה לבדה, והיא תקצור יבול הרבה יותר מגוון תודות לתעוזתה.

לא היה לה נר וגם לא לפיד, והיא חשה הרבה יותר טוב בלעדיהם, שכן האור היה רק מושך אליה תשומת לב – אם היה משהו שחי כאן כדי לראות. מלבד זאת, ירח מעוגל, כמעט מלא, זרח מלמעלה, שוטף את בית הקברות בזוהר חיוור. היא לא היתה מעלה בדעתה לבוא הנה כאשר הירח היה מלא לגמרי, מפחד הליקנתרופ המזדמן, אדם שהפך לחיה רעבתנית כאשר הירח היה במלואו. היו כבר מספיק יצורים כאלה בדארקון.

היא צעדה הלאה, נצמדת לשביל המרכזי בבית הקברות ומקווה לצאת בקצהו השני. כמה פעמים נבהלה למראה מה שנדמה היה כאנשים – או גרוע מזה – עומדים בדממה מוחלטת בינות לצמחים, אבל בכל פעם התגלו הדמויות כלא יותר מפסלי קבורה, והיא נשמה אנחת הקלה שקטה.

בקצהו הרחוק של בית הקברות עמד המעגל הגדול, מבנה מעוגל רחב עם קברים הן לאורך קצהו הפנימי והן החיצוני. בתוך המעגל היה חלל גדול פתוח, מנוקד במצבות נוספות. הִילְדָה החליטה להיכנס לאזור, לצפות בו באור הירח, ואז לעזוב את המקום הזה של עובש ומוות. ומהר.

אבל כאשר התקרבה יותר למעגל, נדמה היה לה שהיא רואה אור עמום בוקע מבין הפתחים שהיוו את הכניסה לקברים הפנימיים. בתחילה חשבה לשוב על עקבותיה ולחזור בדרך בה נכנסה, אבל אז החליטה שהצמחיה גבוהה מספיק בכדי שלא יבחינו בה אם תצעד בשקט.

היא עשתה את דרכה לאחת הקשתות, שם עמדה לרגע, אוזרת אומץ להתקדם הלאה. במעומעם הגיע לאוזניה צלילו של קול, עמוק ומהדהד, מתוך המעגל הגדול. היה מקצב מסוים למילים, כאילו הדובר מדקלם, והיא דשדשה קרוב יותר למרות פחדה, עושה את דרכה ממצבה אחת לזו שאחריה. היא שמעה שמועות על בעלי-אוב המטילים את לחשיהם המבעיתים בבית הקברות גריימור, אבל שמעה גם שלחשים כאלה היו יעילים רק במהלך אפילת הירח.

בין אם הירח היה נכון ובין אם לא, הִילְדָה רצתה נואשות לראות מה מתרחש. היא תהתה האם תראה משהו הדומה לטקסים הנתעבים שגברת הנרי תיארה ב"המכשף והסוקובוס". אולי היא תוכל אפילו לכתוב כמה מהמילים כדי להפוך את כתיבתה שלה ליותר מציאותית.

הִילְדָה נברה בתיק היד שהיה תלוי מחגורתה. היא שלפה מתוכו עיפרון וכמה גיליונות נייר מקופלים, ואז אזרה את עוז הלב הדרוש כדי להביט אל מעבר למצבה שמאחוריה הסתתרה.

סוף סוף יכלה לראות את הדובר, ובתחילה חשה רק אכזבה. היה זה אדם זקן עם זקן לבן ארוך ופנים חרושות שתי וערב בחריצים עמוקים. אבל היו אלה הפרטים היחידים בהופעתו שתאמו למסורת.

לא היה לו הגובה המלכותי שרוב המכשפים, הבדיוניים לפחות, יכלו להתהדר בו, והוא היה למעשה שמנמן למדי. במקום ללבוש גלימת מכשפים וכובע מקושט בסמלים המסתוריים של מקצועו, לבש האיש הזקן מעיל מרופט למדי עם טלאים על השרוולים, וכובע רך ושמוט ששימש יותר לנוחות מאשר לטקסיות.

לפחות קולו היה עמוק ומצווה, והאביזרים שלו נראו אותנטיים. שני נרות שחורים עבים, מפיצים עשן שמנוני שיכול היה להיות רק התוצר של שומן גופות, ניצבו משני צדיו. בידיו עבות האצבעות אחז בספר שנראה עתיק כיאות. על הקרקע שלפניו, נתלשה חלקת עשבים הצדה כדי לחשוף את האדמה שתחתיה, ועל זו שורבטו מבחר סמלים קסומים. מטה גדול, שאולי שימש להכנת השרטוטים, היה שעון על מצבה שהושחרה עם השנים, והִילְדָה התרגשה לראות שגולת המטה היתה גולגולת מצהיבה.

היה זה הרבה יותר ממה שקיוותה לו, וכמו כן, כך חשבה, היה זה יחסית בטוח. היא יכלה לצפות מבלי להיראות, ואפילו אם הוא יבחין בה, רוב הסיכויים שתוכל לרוץ מהר יותר מהאיש הזקן.

אלא אם כן…

אלא אם כן המכשף לא היה לבדו.

במהירות בה עלתה בראשה המחשבה, היא הביטה סביבה וראתה פרצוף חי במרחק רגל בלבד מפניה.

לשבחה יאמר שהיא לא צרחה, אבל היא לא יכלה שלא לשחרר קריאת הפתעה חדה שניתן היה לשמוע בקלות. היא עומעמה בחלקה עם זאת בידי הקריאה שהשמיע הצד השני, מבוהל גם הוא.

נדרשה לה רק שניה כדי לראות שלא מפלצת עמדה לפניה, אלא גבר צעיר, חי מאד ולגמרי לא מפלצתי בהופעתו. מארשת פניו ומהאופן בו הפנו שני הצעירים את ראשם בו זמנית בחזרה לעבר המכשף, היא קיבלה את הרושם שאין לטעות בו שגם הוא היה פולש בטקס הזה בדיוק כמוה.

המכשף, בשלב זה, הרים את עיניו מהספר לעבר כיוונם הכללי, מבט נרגז על פניו העגולים, הקמוטים. כאשר הזעיף את פניו, הזכירו החריצים שעליהם מפת רחובות של איל אלוק. "מי שם?" קרא.

הִילְדָה והאיש הצעיר הביטו שוב אחד בשני, והסכמה שבשתיקה להישאר בשתיקה חלפה ביניהם.

"בסדר, בסדר, צא החוצה עכשיו, או שאפוצץ אותך בלחש שיגרום לעיניך הסקרניות לנזול מחוריהן כמו נזיד שפנים! אני מתכוון לכך! צא החוצה! ועכשיו!"

הם הביטו אחד בשני בחשש, ואז התרוממו כמו רוחות רפאים תואמות מאחורי המצבות שלהם כדי להופיע לפני האיש הזקן.

"שני חטטנים, אה? בסדר גמור, אל תתביישו, בואו אל האור. הרסתם לי כבר את הטקס שלי, אז בואו נראה איך אתם נראים!"

כאשר דשדשו קדימה לעבר המכשף, חשה הִילְדָה בדחף מכריע לאחוז בידו של האיש הצעיר – לבקש את הנוחות ששני ילדים אשמים יכולים למצוא האחד אצל השני. היא הושיטה את ידה ולא הופתעה למצוא את ידו שלו מושטת לעברה גם היא.

"אתם מכירים זה את זו, אני רואה", אמר המכשף בערמומיות.

הִילְדָה והאיש הצעיר החליפו מבטים, ואז הביטו בידיהם והפרידו אותן בעדינות. "לא ממש", אמר האיש הצעיר.

"אנחנו… רק נפגשנו", אמרה הִילְדָה.

"בסדר גמור, אז אולי תואילו להציג את עצמכם גם בפניי", אמר הזקן.

"או, אנחנו לא… הצגנו את עצמנו", אמר האיש הצעיר, נבוך בעליל.

המכשף הליט את עיניו בידו, כמתקשה להאמין לאבסורדיות של מה שהפריע לטקס החגיגי שלו. "לאור הנסיבות, הבה לא נשתהה על כללי הטקס". הוא הביט בסמלים המשורבטים שלו ונאנח. "אם כי זה בדיוק מה שאני ניסיתי לעשות". הוא העיף מבט לעבר האיש. "שמך, אדוני, ומהר!"

"קְרוּיצֶר", אמר במהירות שכזו שהִילְדָה חששה שלשונו תסתבך. "פרידריך קרויצר".

הקוסם הפנה את מבטו הפראי לעבר הִילְדָה, שאמרה "הִילְדָה פון קרלספלד!" כאילו השיבה לשאלה במבחן בבית הספר.

"ואני", אמר הזקן, "הרמן פון שְרֶק. אבל ללא ספק ידעתם זאת, מכיוון שבאתם הנה לרגל אחרי. עכשיו, מי שלח אתכם? אָזָארְיאָן? גוּסְטָאבוּס גְרִים? אִיזוֹדְיוּס הזקן? הצעיר? מי?"

פרידריך ניצב בפני הִילְדָה כאילו כדי לגונן עליה, אבל זה הפריע לה והיא זזה מאחוריו. "אדוני", אמר. "על דברת כבודי, לא נשלחתי על ידי אף מכשף. הייתי כאן מרצוני, שמעתי אותך מדקלם, והחלטתי לחקור, וזה הכל".

"הסיפורים שלנו דומים מאד", אמרה הִילְדָה. "שנינו נבהלנו כאשר נתקלנו במקרה אחד בשני, ו… טוב, שמעת אותנו".

"ואתם מצפים ממני להאמין לזה?" שאל פון שרק. "אולי תואילו להסביר לי מה עשיתם כאן מלכתחילה. טיול של חצות, אולי, בבית הקברות הרדוף ביותר באיל אלוק?"

פרידריך כחכח בגרונו. "באתי לכאן", אמר, "בשביל… אווירה".

"אווירה?" אמר פון שרק בחוסר אמון.

"אני משורר. אולי קראת את ספרי, 'מזמורים של אובדן'".

"ואולי לא", אמר פון שרק. "ואת, יקירתי?"

"אני גם כותבת… או מנסה לכתוב. רומנים. ליתר דיוק, עבדתי על סצנה המתרחשת בבית קברות בחצות הלילה". היא פנתה לעבר פרידריך. "אתה סופר? ועוד אחד שהוציא לאור?"

הוא חייך במעוקם. "בהוצאה עצמית. יכולתי להרשות לעצמי רק חמישים עותקים".

"סלחו לי", אמר פון שרק. "האם נוכל לדחות את כנס האגודה הספרותית של איל אלוק לפעם אחרת? אתם מצפים ממני להאמין לשניכם? עם אותו הסיפור?"

פרידריך הניף את ידיו באוויר. "אני משורר ומזכיר, מה עוד אוכל לומר לך? האם אני נראה לך כמו שולייה של קוסם?"

פון שרק קימט שוב את מצחו. "לא". ואז חייך בפעם הראשונה. "אבל אולי עליך להיות".

"אבקש את סליחתך?"

"ואת, יקירתי. מה משלוח ידך? האם את חיה בבית הוריך?"

"הוריי מתו שניהם", אמרה הִילְדָה. "אני מחנכת את בנותיו של הֶר גִימְפְּפֶל".

פון שרק הנהן. "אני מכיר היטב את הסוחר הטוב. דרכינו… נפגשו בעבר. איני יכול להעלות בדעתי שאותו נאד נפוח צדקני רואה בעין יפה את ניסיונותייך הספרותיים, עם זאת".

"הוא… לא. הוא אינו יודע דבר עליהם".

פון שרק שילב את זרועותיו השמנות על חזהו. "כך. הבה נראה אם הבנתי זאת כהלכה. מחנכת ומזכיר. שניהם כמהים להתנסויות רומנטיות ומרגשות, ומנסים למצוא אותן מיד שניה באמצעות כתיבה. הייתם אומרים שזה מדויק?"

הִילְדָה ופרידריך הביטו שוב זה בזו, ואז פנו לעבר פון שרק והנהנו.

"אם כך", אמר הקוסם הזקן, "למה לא להפוך את החלומות הללו למציאות? למה לא להיעשות לשוליות של קוסם?" הוא החווה לעבר כלי אומנותו. "אלה הקסימו אתכם, לא כן? והייתם מוקסמים הרבה יותר אילו ראיתם מה שעמד להתרחש הלאה. כל אחד מכם בא הנה לבדו, מה שמוכיח את אומץ לבכם, ומאחד מכם לפחות – את, עלמתי – אני חש במידה רבה של יכולת פסיכית. אני טועה?"

הוא לא טעה. מאז שהיתה קטנה, ידעה הִילְדָה היטב מה חושבים אלה שסביבה, אם לא את הפרטים, לפחות את הרושם הכללי. ולעתים תכופות יכלה לומר מתי משקרים לה. "אתה צודק", אמרה.

"מי כמוך יודעת", השיב פון שרק. "באשר לך, איש צעיר, אולי אינך מחונן להדהים, אבל יש לך את הדחף, אני סבור. התשוקה להפוך את חייך לשירה במקום את השירה לחייך, כן? מלבד סודות הלב האנושי, אתה חפץ ללמוד גם את אלה של הלב הלא-אנושי, יחד עם סודותיהן של הספירות, ומה שנח מעבר לקבר. אתה חפץ לדעת את מה שכל המשוררים האמיתיים מבקשים, כן?"

"אה, כן, אני מניח שכן".

"ואני יכול ללמד אתכם. אני – וספרי". הוא הושיט אותו כך שיכלו לראות את העור אכול התולעים של הכריכה. "אבל ישנו… מחיר".

למרות שפיה של הִילְדָה היה יבש, היא שמעה את פרידריך בולע את רוקו. "כוונתך", אמר, "לנשמותינו?"

"לא, כוונתי לחמישים קרונר מכל אחד מכם עבור קורס שלם של לימודים. אולי אני מסוגל לזמן רוחות ממעמקי השאול, אבל עלי לקנות מצרכים כמו כל אחד אחר". היה זה מחיר מאד לא רומנטי אבל מציאותי לשלם, ולהִילְדָה הוקל מאד לשמוע זאת.

* * *

תורגם מתוך הספר "מוֹרְדֶנְהֶיים", מאת צ'ט ויליאמסון. כפי שניתן לצפות, פרידריך והילדה הפכו לזוג, ומאוחר יותר להרפתקנים בעל כורחם. הם הסתבכו עם המדען המרושע ויקטור מורדנהיים ועם הגולם שיצר, אָדָם, אדון האופל של לאמורדיה. אבל זהו סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.

המשך:

38632581_10215160981230857_1006247057188454400_n

האיש הזקן עמד בדיבורו. אם בעבר רק הירצה ועסק בתאוריה, הרי שעכשיו לקח אותם החוצה "לשטח", לבתים נטושים וטירות מתפוררות, בורות מטבחיים שננטשו מזמן ובתי קברות נשכחים. שם העלה באוב רוחות ורפאים, ובלילה אחד מבעית במיוחד, יסודן קברים, יצור ענקי ונתעב שנראה שנוצר מעצמותיהם של אנשים מתים, פיסות נרקבות של ארונות קבורה ואדמת בית הקברות עצמה. לחרדתם של הִילְדָה ופרידריך ולרוגזו של פון שְרֶק, סירב היסודן לחזור למנוחה עד שהירשה לו הקוסם לנתץ את מה שנותר ממקדש אבן שעמד בסמוך לבית הקברות. רק אז שקע היצור המפלצתי בחזרה לתוך האדמה שממנה בא.

"יהא זה שיעור עבורכם", אמר להם פון שְרֶק בדרכם הביתה. "לעולם אל תאבדו את הריכוז. מחשבתי נדדה רק לרגע, וראיתם מה קרה?" הם אכן ראו, ולעולם לא ישכחו זאת.

הם למדו רבות מהזקן, ולמדו אפילו יותר בחודשים שחלפו. ימים אלה נעשו מהנים כפליים כאשר שכר הר גִימְפְּפֶל את פרידריך כמזכירו החדש. הִילְדָה ופרידריך כבר היו מאורסים אז, וכאשר התפנה מקום במזכירות אחוזתו של גִימְפְּפֶל, סיפרה הִילְדָה לסוחר הצדקני שהיא שמעה על אדם מוסמך ומנוסה שמתאים מעל ומעבר לתפקיד. פרידריך עבר בהצלחה את הראיון, ועד מהרה חיו השניים תחת אותה קורת גג.

הם נזהרו, עם זאת, לשמור בסוד את אהבתם זה לזו, מאחר שגִימְפְּפֶל ראה בעין רעה כל צורה של חיבה בין משרתיו ועובדיו. הפעמים היחידות בהן נפגשו שני האוהבים היו באותם הלילות בהם התגנבו שניהם מהאחוזה כדי להשתתף בשיעורי הכשפים של פון שְרֶק.

הגילוי שלהם בידי גִימְפְּפֶל לא היה הטרגדיה היחידה שהתרחשה באותו לילה, אבל היא הייתה המיידית ביותר. משרת אורווה ששם עין על הִילְדָה ראה את השניים מתגנבים מהאחוזה, ובקנאתו דיווח על כך לגִימְפְּפֶל, שלמרות משמני גופו היה זריז דיו כדי לעקוב אחריהם עד לכניסה לאחוזה. שם ראה את הִילְדָה ופרידריך מטפסים לתוך מרכבה נהוגה בידי משרתו הקשיש של פון שְרֶק.

בתוך המרכבה, בינתיים, הופתעו הזוג למצוא לא רק את מורם, אלא גם אדם בגיל העמידה ואשה צעירה, שפון שְרֶק הציג כהֶר מֶיֶיר ובתו.

פון שְרֶק הסביר שהלילה יראו הִילְדָה ופרידריך דבר מה מאד מיוחד, העברה של נשמה מאשה מתה לגוף חי. "להֶר מֶיֶיר יש בעיה", סיפר להם פון שְרֶק. "אשתו נהרגו בתאונה לפני מספר שבועות. היא ניהלה את כל ענייני הכספים של הבית, מאחר שהֶר מֶיֶיר, ובכן…"

"אני שותה יותר מדי", התוודה האיש הרזה, אדום האף.

"בכל אופן", המשיך פון שְרֶק, "הֶר מֶיֶיר ובתו לא הצליחו, למרות כל ניסיונותיהם, לגלות היכן פְרָאוּ מֶיֶיר הסתירה את כספם, הכולל את כל חסכונותיהם. כך שהלילה נלך לבית הקברות שבו קבורה פראו מֶיֶיר, נוציא אותה, ונגלה את הסוד שלקחה איתה לקברה".

הר מֶיֶיר הניע את ראשו בהערצה. "אתה גורם לזה להישמע כה פשוט".

"הרשה לי להבטיח לך, זה לא. וגם לא יהיה זה פשוט לך או לבתך. אולם אם תעשה כדבריי, זה יהיה בטוח דיו לכולנו".

אותו הלילה, בבית הקברות הקטן במרחק מיילים מאִיל אָלוּק, היה הלילה המזעזע ביותר בחייה של הִילְדָה. בעוד היא ובתו של מֶיֶיר אחזו בלפידים, פרידריך ומֶיֶיר חפרו באדמה הקפואה כמעט של הקבר הטרי, ופון שְרֶק שרטט תבניות אזוטריות בעפר האדום. ערפילים כבדים נתלו באוויר, לוכדים את אור הלפידים ומעוותים אותו כמו פאנטומים מיוסרים.

מלבד צלילם של המעדרים הנושכים בעפר, הצליל היחיד שנשמע היה שיעולו הכבד של המכשף. הוא הגיע בתדירות ובאריכות שכזו שהִילְדָה חששה לבריאותו באוויר הלילה המקפיא, אולם הוא דחה בהינף יד את דאגותיה והמשיך להעתיק את הסמלים במטהו.

"דרוש יותר משיעול קטן כדי להאט את אשף בית הקברות", נהם, ואז השתעל במשך דקה שלמה בלי הפסקה.

כאשר סיים לשרטט את סמליו, שמעו בני הקבוצה רעש צורם שגרם להִילְדָה לחשוק את שיניה. היתה זה צליל הריסוק של להבי המעדרים הפוגעים בעץ של ארון המתים. כעבור כמה דקות נוספות נחה תיבת העץ הגסה על הקרקע, ממוקמת בזהירות בהתאם להוראותיו של פון שְרֶק.

פרידריך החליק את להב המעדר מתחת למכסה ארון המתים ודחף למעלה עד שהמסמרים פרצו בצווחה מתוך העץ הנוקשה. המכסה נפל על הקרקע, ופראו מֶיֶיר, במצב ריקבון מתקדם ואכולה בידי התולעים הרעבתניות, נחה חשופה לאור הלפידים.

פון שְרֶק לקח את הלפיד מבתו של מֶיֶיר, כרע על ברכיו, הדליק את נרות שומן הגופות שלו, ואז תחב את הלפיד לתוך ערימת העפר כדי לכבותו. הִילְדָה עשתה בדומה לו. אז הורה המכשף לבתו של מֶיֶיר לשכב על הקרקע בסמוך לארון המתים של אמה, כשפניה אליו.

"על האדמה החשופה?" שאלה הנערה. היו אלה המילים הראשונות שהשמיעה.

"זוהי העברת נשמות", אמר פון שְרֶק. "לא פיקניק. שכבי". היא עשתה כדבריו. "עכשיו עצמי את עיניך ואל תחשבי על דבר". הִילְדָה שמעה אותו מוסיף מתחת לאפו, "זה לא אמור להיות קשה מדי…"

הוא פנה למקום בו עמדו פרידריך והִילְדָה וצפו, שלובי זרועות. "המילים המתאימות נמצאות בספר. אני מכיר את הלחש הזה היטב, ולכן אין לי צורך להטיל אותו מתוך הדף. כפי שאמרתי לכם בעבר, אם לא שיננתם את הלחשים מראש, שימוש אחד בלחש ימחוק אותו מספרכם עד שתעתיקו אותו מחדש. ובכן…"

פון שְרֶק החל אז לדקלם, והנערה שעל הקרקע הפסיקה מיד לרעוד. עיניה נעצמו, והיא נראתה שרויה בשלווה מוחלטת.

כעבור כמה דקות נוספות, שבמהלכן הצטרד קולו של פון שְרֶק אולם הוא הצליח לא להשתעל, החלה גופתה של האשה המתה לזהור באור כחול קר. האור נלכד בידי הערפילים כך שנראה כאילו מכסה זכוכית כחול נוצץ מונח מעל ארונה הגס של פראו מֶיֶיר. מילותיו של פון שְרֶק פסקו, והזוהר התרומם מעל פראו מֶיֶיר ונע למרחק כמה רגליים מהגופה, עד שריחף מעל דמותה הדוממת לחלוטין של בתה של האישה המתה. אז זרם מטה וכיסה את הנערה כך שגופה פלט כעת את אותו אור מוזר.

"גְרֶתֶה מֶיֶיר, התיישבי", ציווה פון שְרֶק, והבת, שטופה באור הכחול, התיישבה בקלות כאילו מישהו דחף אותה בעדינות כלפי מעלה, מבלי שתצטרך להשתמש כלל בשריריה.

"פקחי את עינייך והביטי על אדונך". העיניים נפקחו, והִילְדָה חשה את עצמה נדרכת. אכן היה מישהו אחר בגופה של הנערה. העיניים היו זקנות בהרבה, והִילְדָה ידעה שהן הביטו בדברים שהיו מוציאים כל אדם חי מדעתו.

"אני מצווה עלייך לספר לנו", המשיך פון שְרֶק, "תחת אזהרה שנשמתך תשוטט ללא מטרה לנצח נצחים, היכן נמצא הכסף ששייך לבני משפחתך".

פיה של הנערה נפתח, וקול חורק וחלול בקע מהפתח האפל. "בתוך המזרקה היבשה שמאחורי הבית. מצד שמאל. מאחורי אבן רופפת. עכשיו שחרר אותי, אנא ממך".

פון שְרֶק פנה אל הִילְדָה. "היא אמרה אמת?"

הִילְדָה הנהנה. דומה היה שייסורים ופחד זרמו מרוחה של האישה המתה לזו של הִילְדָה. אפילו ללא האימונים שהעניק לה פון שְרֶק כדי להגביר את רגישותה, היתה מאמינה לאשה המתה ללא עוררין. איזה עינוי, תהתה הִילְדָה, עשויה לחוש הרוח מכך שנתלשה מקברה או מהעולם הבא? היה זה ללא ספק עינוי נורא, מעבר לכל דמיון של עינוי אנושי.

"אם כך", אמר פון שְרֶק, "אני פוטר אותך, ומשחרר אותך ל – "

אבל השחרור הופרע במפתיע בצעקת "הא!", שהִילְדָה ופרידריך היטיבו שניהם להכיר יותר מדי. היה זה קולו שאין לטעות בו של הר גִימְפְּפֶל, שעמד במרחק כמה מטרים עם הרכּב גדול המימדים שלו.

"אני… אני משחרר אותך לשוב ל – " ניסה פון שְרֶק להמשיך, אבל קולו רעד, ושיעול צרוד בקע מגרונו, מחניק את המילים.

"אז כאן אני מוצא אתכם!" המשיך גִימְפְּפֶל. "באמצע בית קברות באישון ליל עם הידוע לשמצה ביותר מבין זרע המכשפים! קוסמים! כאילו אין מספיק זדון בארץ הזו!"

"אדוני", אמר פרידריך, "אנא ממך! תן להר פון שְרֶק להשלים את הטקס שלו! הפרעה עלולה להיות -"

הִילְדָה לא ידעה האם ארוסה התכוון לומר מסוכנת או קטלנית, משום שגִימְפְּפֶל התפרץ שוב. "ואין לדעת מה עוד אתם שניכם זממתם לכם יחד! לא אסבול מעשים כאלה תחת קורות ביתי. אתם מפוטרים! שניכם! חפציכם יושלכו החוצה לרחוב, ותוכלו לקחת אותם כשתחזרו!" ובדברים אלה, שבו הוא והרכב בסערה אל תוך החשיכה ממנה באו בחשאי.

"אדוני, אתה בסדר?" שאל פרידריך את פון שְרֶק, שנראה כאילו הוא מתאמץ לפלוט החוצה בשיעול את ריאותיו הבלויות.

פון שְרֶק הרים את ידיו. "אל תיגע בי! זה יהרוס את שניהם…" מילותיו נבלעו בפרץ עוויתות שיעול נוסף.

כאשר זה חלף, הוא נשם כמה נשימות עמוקות, ואז בדממה שמעה הִילְדָה צליל קינה גבוה, וראתה שהוא בוקע מבתו של מֶיֶיר, שעיניה היו פעורות ובוערות בכאב ואימה.

"אני משחרר אותך", ירק פון שְרֶק עם טיפה של דם, "לשוב לקברך לנוח בין צללי המתים עד אשר אקרא לך שוב!" ובמילים אלה, התמוטט הזקן.

באותו רגע ממש, נפלה הנערה אחוזת הדיבוק לאחור. ההילה הכחולה זרמה לעבר האישה המתה, התיישבה סביב גופתה, ונבלעה בתוכה, נעלמת כמו ציפור השבה לקינה.

הִילְדָה ופרידריך מיהרו לצדו של מורם שנפל, ופרידריך הסיר את גלימתו ועטף אותה סביב האיש הזקן. "זה נעשה", לחש בצרידות, דם נוטף במורד שפתו התחתונה. "קחו אותי הביתה ותנו להם לקבור את המתה שלהם בעצמם".

הם עזרו לו לעמוד על רגליו והוליכו אותו לעבר המרכבה. המשרת, שנרדם על מושבו ולא שמע את בואו של גִימְפְּפֶל, עזר להם להרים את פון שְרֶק אל תוך המושב. לפתע הרים המכשף הזקן את ראשו כאילו נעקץ הרגע.

"מה הדבר, אדוני?" שאלה הִילְדָה.

"התשלום…" לחש פון שְרֶק. "אל תשכחו את התשלום".

הוא לא הרשה להם לעזוב עד שפרידריך העביר את חמישים הקרונר המובטחים ממֶיֶיר לידו.

הוא מת שבועיים אחר כך, ממלמל מילים טקסיות בשפות זרות. הִילְדָה ופרידריך והמשרת הזקן עמדו לצדו. "הוא היה חולה", אמר המשרת שוב ושוב. "אמרתי לו לא לצאת החוצה בלילה קר שכזה, אבל הוא לא הקשיב, מעולם לא הקשיב לי…"

* * *

 

Iron Maiden – Legacy of the Beast Tour 2018 – Arena Zagreb

אני כותב את הסקירה הבאה בבוקר לאחר ההופעה. כולם סביב ישנים ואני מלא אדרנלין.

את ההופעה שילבנו עם טיול בסלובניה וקרואטיה, שילבנו, כן , אכן, זה אומר שלא הגעתי לבד , הגעתי חמוש בשני ילדי המקסימים (14 , 10) .רק ההגעה לאולם הייתה הרפתקה בפני עצמה – ביקורת מעברי גבול, דרכונים, כבישי אגרה נסיעה בנוף ירוק ונהרות פסטורליים.

ההופעה התקיימה בתוך אולם סגור (עצום) הנקרא Arena Zagreb  אשר מכיל עשרות אלפי אנשים. בשל העובדה כי מדובר (אולי) במזרח ארופה הכרטיסים היו זולים יחסית. השקעתי ומצאתי את עצמי בVIP Saloon (חדר פרטי של כ15 איש ביציע העליון, אשר משקיף על הבמה – מלמעלה (שינוי מרענן).

37782732_10156548685024176_3071789158746816512_n

רק מה – אף אחד לא ידע היכן ממוקם היציע. והכרטיסנים ואנשי הביטחון המקומיים לא יודעים מילה אחת באנגלית…, מצאתי את עצמי נגרר עם הילדים בקומות שונות בתוך מבוך אמיתי של אולם ענק, מעליות מסומנות שמגיעות לחדרים "סודיים", הגענו לאיזור הקיטריינג של צוות ההפקה של מיידן, הגענו לאולם החימום של ניקו (לפני ההופעה – לא לדאוג עצרו אותנו בזמן…). וכמעט מצאנו את עצמינו בBackstage ממש, עד שאחד מאנשי הצוות של Iron Maiden  ליווה אותנו לאן שצריך (והיה אדיב מאוד עם אנגלית מהירה) – כאשר אתה חמוש בשני ילדים קטנים, כולם הרבה יותר סבלניים אליך. הקהל היה מגוון מאוד, המון אנשים בוגרים לצד ילדים קטנים, ניתן היה לראות 3 דורות של מעריצים, אנשים הקרובים לגיל 60, יחד עם ילדים בני 9-10. קשה העביר חווית רוק כבד "לכל המשפחה" אבל זה בדיוק מסכם את החוויה.

לאחר ההגעה אל "המרפסת המפנקת" נישקף נוף של עשרות אלפי אנשים מלמטה. את הופעת החימום הפסדנו בניסיונותינו לאתר את מיקום ה VIP, והנה עוד רגע מיידן עולים. הפתיחה של Doctor Doctor , הנאום של צ'רצ'יל, והנה מתחיל Aces High עם מטוס ענק הנימצא מעל במה וכולם פעורי עיניים וצורחים את השירים.

זו הפעם השלישית שבה אני רואה מיידן (ולדעתי הטובה מכולם). אחד הדברים  שבולטים בהופעה היא ההשקעה העצומה בתפאורה והפירוטכניקה. החוויה הכוללת היא של הופעה מקצועית בטירוף, כל תו, כל אפקט, כל התפאורה מסונכרנת על מנת להביא לקהל את ה"סיפור" , הסיפור של מורשת עשייה של 40 שנה.

Iron Maiden תמיד היו בשבילי לא רק מוסיקה מדהימה, אלה עומקים שלמים, אנגלית ברמה מאוד גבוהה, Reference לספרים, שירים, הסטוריה ותרבות.

37702943_10156548686714176_8046129949221847040_n

המופע הזה מספר סיפור – אותו סיפור של עומק תרבותי שהזכרתי. ברוס התייחס לזה לאחר השיר הראשון ואמר " זו הפעם הראשונה והאחרונה שאני מתכוון לדבר בהופעה, אני רוצה שתחוו את הסיפור, את התרבויות, ואת המסר שכל אחד מכם יקח למקום שלו. הגענו לעשות עבודה ולא נבזבז לכם את הזמן על דיבורים".

מכאן מוגש סט ליסט של 16 שירים, שכל אחד מהם נבחר בקפידה, ומייצג חלק מסיפור , תקופה ואלבומים שונים.המרכיבים יחד את נרטיב המורשת של מיידן.

ironmaiden-setlist

סטיב האריס – הגיבור האמיתי שלי. האיש מצליח להפוך את הבס לLead guitar עם הופעה מצויינת (לא אשכח את Clans Man שסטיב מחזיק בס אקוסטי וPrecision Bass במקביל  ועובר בינהם).

ברוס שר, קופץ ומשתולל כאילו לא עבר את גיל ה30 והלהקה עצמה מתפקדת כמו מפלצת הרוק של שנות ה80-90.

מסיבה לא ברורה -במשך כחצי הופעה, כחלק מהתפאורה ניקו היה מאחורי "בד הסוואה",לא היה ניתן לראות כלל – פשוט מדכא.

פינת התרבות – כמעט בכל הופעה של מיידן ישנו שיר אחד, המכונה "היצירה" השיר הזה ארוך באופן מיוחד (במקרה הזה מעל 11 דקות)  ובדרך כלל מספר סיפור שלם מאחורי השיר. השיר בהופעה זו, היה מיוחד מאוד מדובר על השיר "Sign of the Cross" אשר פרושו המילולי הוא "סימן ההצטלבות" אשר כל נוצרי מכיר ומסמן בעצם את ארוע הצליבה. השיר מכיל בתוכו אין ספור מראי מקום תרבותיים אל ספרי הברית החדשה ולסרט "שם הורד",קריאה נוספת למיטבי לכת

את השיר המקורי שר (1990) Blaze Bayley ולא ברוס הסולן האלמותי של הלהקה, ולכן היה מפתיע מאוד לשמוע אותו. השיר בוצע עם קטעי הפתיחה והסגירה הגרגוריאנים בדיוק כמו באלבום המקורי (The X Factor) , אלבום שחטף אגב הרבה מאוד ביקורת שלילית דאז) והיה מדהים לשמוע אותו, לא רק בקולו של ברוס , אלא גם בדרך שבה הוגש.

37736494_10156548685164176_5745221131581784064_n

אני יכול לאריך ולכתוב עוד ועוד אבל…נעבור להתרשמות של דור ההמשך:

37739192_10156548685834176_6724764066398601216_n

הביקורת של אלון (9) – הכי אהבתי את קרב החרבות בין ברוס לבובת האדי הענקית בשיר The Trooper.ואת הפסל הענקי שהופיע בשיר הנושא Iron Maiden .37782732_10156548685024176_3071789158746816512_n

maxresdefault

הביקורת של יובל (14) – אהבתי מאוד את  ההופעה כולה, הכל היה מדהים, וגם הילדה הקוראטית היפייפה שרקדה לידי כל ההופעה…  (גם היא הגיעה עם אביה) – אין ספק  -רוק כבד מחבר אותנו

לסיכום – היה מדהים, עמוק, מרגש , הילדים יצאו מרחפים, לא נותרו לTour  הזה כמעט הופעות , מי שיכול לתפוס אותם בלונדון – רוצו

37708541_10156548684834176_1828048680880439296_n