ואליס –טסים על אוטוסטרדת ההזיות

על פיליפ קי דיק לא נכביר במילים בסקירה הזו, לא מעט תילי תילים של שבחים חלקו המבקרים לספריו (חלקם עובדו ליצירות קולנועיות וטלוויזיות).

הספר למעשה אינו ספר עלילתי פשוט, אלה אוטוביוגרפיה של דיק עצמו ,לוקח לא מעט זמן להבין כי מדובר על ספר אוטוביוגרפי ורק אזכורים לספרים אחרים ורמיזות על אורח החיים מסויים מאוד, אשר הולכות ומתבררות עם עלילת הספר, מתגבש הרעיון כי מדובר על דיק ו- ישויות נוספות שנמצאות במוחו ,איתם מנהל דיק דיאלוגים מפורטים ומעניינים. ברוכים הבאים למלכודת האצבעות הסינית של מיסטר דיק, ככול שאתם עמוק יותר במבוך ומנסים להבין "מה קורה כאן לכל הרוחות" – כך אחיזת הפלדה מתהדקת יותר.

מגב הספר:

זה היה טירוף – זו הייתה הזיה של אדם מחוק, שנגרמה כתוצאה ממותה של ידידה, נישואים שהתרסקו, יותר מדי סמים ועולם שנראה כמשקף את אי השפיות שלו עצמו. זה התחיל בהבזק אור מסמא, התגלות שמימית של בינה מסתורית שכינתה את עצמה ואליס. אך ברגע שמרקם המציאות נפרם, זה החל להתפשט ולכלול גם סרט מדע בדיוני רוקיסטי שהפיל נשיא, אימפריה חשאית שיצרה 2000 שנים של הסטוריה מזוייפת, את שיאו של קרב עתיק בין כוחות האור לכוחות האופל, ואת ביאת המשיח שלא כדרך הטבע… זה היה טירוף, חד וחלק. אך מה אם זה היה נכון?

פיליפ קיי דיק צרך כמויות אדירות של סמים בחלקם סמי הזיה כדוגמת LSD ולא מעט ממריצים מסוגים שונים. דיק היה מסוגל לכתוב ספר שלם ,תוך מספר שבועות, ומיד ממשיך לכתיבת הספר הבא,

הטירוף של דיק תופס אותנו הקוראים ,לא מוכנים בלשון המעטה, תיאור העולם של דיק רחוק מלהיות מושלם, המציאות הנתפסת על ידי דיק מעוותת לחלוטין, חלקה אמיתי וחלקה דמיוני, ובספר זה חלקה שזור בעובדות קשיחות של ממש וחלקם בתיאורים אשר מתגבשים לכדי "עובדות" שגויות לחלוטין, כך או כך החבילה אשר בונה לנו דיק שם אותנו הקוראים במציאות חלופית, שונה, ומטורפת.

מציאות זו מוצגת לנו כ"עולם נורמטיבי לחלוטין" כאן השלב שבו אנו הקוראים מתחילים לשאול שאלות כגון: "האם העולם הזה שפוי? האם אני שפוי?" בספר אנו עוברים דרך הדלת למוחו של הסופר, והספר אינו כתוב כספר אלה כהזיה אחת מתמשכת, הזיה שאם היה חתום עליה סופר אחר כנראה שאיש לא היה קורא אותה, וכנראה שהיו מאשפזים את מי שכתב אותה מידית. – לא הייתי שולח כתב עת כזה לפסיכיאטר המחוזי לדוגמה

תרבויות, דתות, הגיגים ומחשבות מתערבבות לכדי יצירת מציאות אלטרנטיבית בתוך מוחו של דיק עד שעלינו לחזור כל משפט שלישי ולחבר אותו לשאר העלילה על מנת להבין את הרצף ההגיוני,

והחלק המפחיד בסיפור הוא לא הסיפור העילילתי עצמו (היות ואין עלילה של ממש) אלה "הסוריאליזם העלילתי": קרי כל משפט נראה סביר והגיוני (או מובן) בפני עצמו, אולם כאשר מחברים את הפסקאות לכדי עלילה , מתגלה תמונה מעוותת ומשונה של אדם רדוף, מלא בהזיות אשר מעניק לנו בצורה ראלסטית החוויה מגוף ראשון של מחלות נפש כגון סכיזופרניה פראנואידית, תסמונת בי פולרית ואחרות.

המחלות הנ"ל כלל לא מוזכרות בספר הם מונגשות לקורא כאוסף של תסמינים, כאוסף של הלוצינציות ופרשנויות אשר מביאות אותנו למסקנה הסופית. ישנם לא מעט אזכורים לספרים אחרים שדיק כתב כדוגמת "סורק האפלה" (ספר הדן בעצמו בתרבות צריכת הסמים) למרות שבואליס הם אינן מוזכרים בפני עצמם, בסורק האפלה נחצה המוח של הגיבור לשני מוחות של "אנשים שונים", מוטיב ששוב חוזר בעוצמה רבה יותר, כשני אנשים נפרדים לחלוטין ב"ואליס"

בקצרה :בפברואר 1974, אחרי טיפול עקירת שן ותחת השפעת התרופה המטשטשת, דיק חווה חיזיון שהשפיע עליו באופן עמוק עד יום מותו. בחזיונו ראה קרן אור ורודה ששידרה אליו מידע ישירות למוח, וממנה הבין שהמציאות שהוא רואה סביבו איננה המציאות האמתית. דיק השתכנע שאנחנו חיים בעצם בשנת 70 לספירה ושהוא חלק מכת נוצרית צעירה (הרביעייה הסודית אשר שני חברים ממנה הם ישויות שונות של דיק עצמו) הנרדפת על ידי האימפריה הרומית. האימפריה הזו מצאה דרך לעצור את הזמן ולהקפיא את כולנו בתוך אשליה קבוצתית משונה.

אחת מתופעות הלוואי הקשות של סמים (בעיקר סמי הזיה) הם הפסיכוזות – אותם תמונות או מציאויות אשר נראות נורמליות לחלוטין לחולה אולם כגיבוב שטויות (משעשע לעיתים) לאדם "הבריא" , דיק לוקח אותנו למסע לפסיכוזה המוכרת ביותר ומתועדת ביותר – פסיכוזת המלאך\משיח\הגואל של העולם (שאגב מוזכרת ומתועדת בספרות הרפואית לא מעט).

ה"משיח" מכיר את כל סודות היקום , הוא זה שיהפוך את העולם למקום טוב יותר.

אחת השאלות המרתקות שהסופר מציג היא תפיסת המציאות האמיתית לעומת מציאות אלטרנטיבית ,לשון אחר, האם המציאות (הפגומה, ותמיד מרגישה לא נכון, או לא תקין) כפי שמשתקפת בתיאורי רוב הספרים של דיק היא-היא המציאות האמיתית או האם אנו כלואים בסוג של "מטריקס" או בועה.

מכאן מתחיל הסופר לכתוב את "ספר הדת שלו" ה – טרקטטס קריפטיקה סקריפטורה, חיבור בן 52 פסקאות, שמהווה תמצית מספר (או כתבים) בין 80,000 עמודים שכתב.

הספר הזה הוא לא רק למיטיבי לכת, את הספר הזה אסור לקרוא לבד בחדר חשוך , הוא בדיוק מסוג הספרים שיכולים להיכנס דרך מחשבות ההיגיון ולרבוץ על הנשמה כמו משקלות כבדה. המשקל הזה ממלא אותך במחשבות נוספות על ההבדל בין מציאות לחלום, על הגבול (הדק מאוד) בין טירוף ושיגעון וגאונות של ממש.

תודה פיליפ שנתת לנו צוהר לנשמתך השסועה, ברשותך אניח את הספר הזה עם רוב הספרים של דיק ואשתדל לא לקרוא בו שוב, לפחות לא בחדר לבד חשוך…. 😊

ההבחנה בין שפיות לאי שפיות דקה יותר מחודו של תער, חדה יותר משיניו של כלב ציד, גמישה יותר מאנטילופה. היא חמקנית יותר מהאשליה ההזויה ביותר. אולי היא בכלל לא קיימת, אולי היא באמת אשליה? (ואליס עמוד 69)

ואליס- פיליפ ק. דיק 1981

אודסה הוצאה לאור

304 עמודים.

חומר רקע ועיון נוסף – באתר של רן לוי – ממליץ בחום לרכוש את הפודקאסט הזה – האיש מוכר ידע שלא יסולא בפז בפרוטות – קחו לכם קצת מזון לנשמה (החצויה)

http://www.ranlevi.com/texts/ep60_philip_k_dick_text/

PKD – מגלה לכולנו את המטריקס שנות ה70:

https://www.youtube.com/watch?v=jXeVgEs4sOo&t=71s

תחרות פסנתר בינלאומית במוסקבה – יומן מסע

הוזהרנו מראש כשקיבלנו את ההזמנה ללוות את יובל לתחרות פסנתר במוסקבה. מוסקבה זה אחרת אמרו לנו, או (במבטא רוסי) "מוסקבה זה מוסקבה".

לא התרשמתי, הייתי ברוב הערים באירופה, הייתי בניו יורק ,אטלנטה, ושיקגו ראיתי מטרופולינים עצומים ,אולם דבר לא הכין אותי לחוויה כזו

נתחיל בהתחלה :

מדובר על עיר גדולה , ממש גדולה, 15 מיליון תושבים רשומים, ועוד מיליונים לא רשומים, עיר ענקית , מרושתת ברכבת תחתית בת 80 שנה, של אנשים חמורי סבר, ומעט מידי חיוכים, מיעוטם דובר אנגלית. בשעות השיא 17:30 לדוגמה ,כאשר חוזרים מהעבודה, עשרות אלפי אנשים גודשים את הרציפים ,והמראה הוא של נחיל של אנשים שמסתער על הרכבות. המטרו של מוסקבה מהווה את מערכת הדם והעצבים של הגוף הענק הזה, ניתן להגיע במהירות אדירה כמעט לכל מקום על פני העיר העצומה הזו. בימים אלה נערכת מוסקבה למונדיאל שיקום בה בשנה הבאה, תוך 9 חודשים בלבד הוקם "מעגל" נוסף נחפרה מנהרה אשר מקיפה את כל מוסקבה ובנוסף הוקמו 35 תחנות נוספות (קצב שלא יאמן בכל קנה מידה, רק נשווה לדוגמה את פרויקט הרכבת הקלה אצלנו , לוחות הזמנים והתכנון שלא לדבר על הביצוע).

יש כמה מעגלים למוסקבה, אנחנו היינו במעגל השלישי די רחוקים ממרכז העיר(למרות שהנתון היחידי החשוב כאמור, הוא המרחק מתחנת המטרו, מהרגע שנכנסים אל מערכת המטרו אין משמעות למרחק הפיזי בתוך העיר), המחירים אגב מוזרים מאוד ישנו פער עצום במחיר בין מרכז העיר אשר הולך ומוזל ככול שמתרחקים ממנו.

מבחינת מראה זו אחת הערים היפות ביותר והמטפחות ביותר שיצא לי לבקר בהם. העיר שמורה ומטופחת בקפדנות ישנה כמות עצומה של מנקי רחובות מכשירי שטיפה ו.. המון המון שוטרים בכל פינה, בכל תחנה בכל גן או אתר, המדריכה שלקחנו אמרה שבשל כך רמת הפשע בעיר כמעט אינה קיימת כמו גם העלאת רף הענישה. ההחלטה לקחת מדריכה לסיור של 6 שעות בעיר התגלתה כהחלטה ממש חכמה (וזה אגב מוטיב חוזר כמעט בכל עיר – תמיד ההדרכה שלקחנו הייתה שווה את מחיר ההשקעה). אז למדנו המון על מוסקבה מאות רבות של שנות היסטוריה צפופת אירועים, אין ספור מלחמות(מלחמות דת, שטחים, עמים אחרים) ועשרות מיליוני הרוגים, לצד תרבות עשירה הישגים אדירים של תעשייה כבדה, ותשתיות הופכים את המשפט (יש לקרוא במבטא רוסי) "מוסקבה זו מוסקבה" למשפט המאגד סביבו את כל העומק התרבותי, מלחמתי, שילטוני ודתי.

כחובב אוכל מושבע אגב, בנימת אכזבה אני חייב לכתוב שהאוכל שניסיתי וטעמתי היה ממש לא לטעמי (וזה בכדי להיות מנומס ולא לכתוב שחור על גבי לבן, שהיה ממש נורא), תיבול הוא לא חלק אינטגרלי מהמנות, הבשר הקפה דלוח (למעט התנסות אחת או שתיים), ירקות טריים הם לא החלק החזק, ואפילו המאכלים המסורתיים כמו כיסונים, פירושקי ואחרים הרבה יותר טעימים בנוסח הפולני \ הונגרי או סלובקי. נכון בורשט עשוי כמו שצריך על רצועות בשר טוב בהחלט ערבים לחיך, אבל איכשהו ציפיתי ממשינה אשר חרתה על דיגלה עושר תרבותי כמעט בכל תחום לדאוג ליצירתיות גם בתחום הזה, אולי החוויה שלי הייתה של אוכל סגפני רדוד ותפל ואולי לא אכלתי במקומות הנכונים – שאלה זו נשארת פתוחה

אבל היי, נסענו לתחרות פסנתר אז הנה כמה תובנות אני מגיש לכם את המסקנות על המגש:

לאחר מספר ימים פיצחתי את השיטה, הבנתי איך המערכת עובדת, ואיך לכל הרוחות ילדים כל כך קטנים מנגנים כמו פסנתרנים עם עשרות ניסיון, מצאתי את עצמי נכנס לחדרי התחרות (תחרות כלי מיתר, כלי נשיפה, כלים חשמליים, הרכבים, שירה, ריקוד – אלפים רבים של מתחרים מכל הגוש המזרחי לרבות סין, טאיוואן וקוראה).

אז העיקרון עובד כך : קח אחד ילד צעיר (יש לומר במבטא רוסי!) רצוי בגיל 4-5, שים אותו בבית ספר למוסיקה לפחות ל14 שנה בתוך המערכת וגם הוא יהיה מוסיקאי (ברוסית "מוסיקאנט"). בבית הספר שבו אנו מתארחים הוא בית ספר במימון המדינה ההורים אינם מוציאים רובל אחד מהכיס, יש בו 4 קומות ומאות (מאות רבות) של חדרי מוסיקה,

בחדרי המוסיקה יש מאות פסנתרים, כינורות, כלי נשיפה וכל כלי נגינה אפשרי לרבות כלים מסורתיים עתיקים ואפילו עוגב, כל זה משולב עם ציוד אולפני חדיש – מוניטורים, מחשבים כרטיסי קול וכד', וכמובן עשרות כיתות ללימוד תאוריה, יום הלימודים מתחיל ב7:30 ומסתיים בדרך כלל ב18:00 הלימודים מתבצעים בצורה ספירלית, כלומר מתחילים ללמוד חלק קטן של יצירה חשובה ומשפיעה בגיל מאוד צעיר וכל שנה ככול שהילד מנוסה יותר מעמיקים ולומדים חלקים קשים יותר, הלימודים משולבים עם לימודי אומנות כללים כלומר מושגים בספרות, ציור היסטוריה של האומנות וכד', לילדים כמובן יש מערכת חינוך "רגילה לחלוטין" נוסף על המוסיקה.

המכונה עובדת כך (מצטער זה השיר שעלה לי בראש כאשר ראיתי איך בית הספר בנוי), מבוקר ועד ערב לומדים, מתאמנים, מנגנים וחוזרים הביתה בערב או בסופי שבוע, כן יש כאלה שנשארים לישון שם. אגב בית הספר, ניקרא בית הספר ע"ש בלאקירב שהיה מנהיג של 5 מלחינים אשר חרטו על דגלם כתיבה של מוסיקה קלאסית רוסית, אחד מהחמישה היה צאזר קיואי שאותו ניגן יובל, כך שלבחירת היצירה וניגונה במקום הזה הייתה משמעות עצומה (ותודה כמובן למורה אלה, על ההבנה, הרגישות והידע בבחירת היצירה).

בבית הספר עושים שיעורים, יש חוגי העשרה (כמובן באומנויות שונות) ומתאמנים ללא הפסקה. ואז לפתע זה הכה בי, ברגע שמוציאים (או מצמצמים לחלוטין) את הדבר הזה שנקרא "זמן פנוי" לילד פתאום מתפנות עשרות שעות בשבוע שניתן להקדיש ללימודים מפרכים ולאימונים חוזרים ונשנים.

רמת המשמעת כאן היא אבסולוטית, כן ,הילדים צוחקים, מחייכים ומשתובבים ביניהם, אבל ברגע שהם פונים למורה או מתאמנים הם הופכים לאנשים אחרים לגמרי. חמורי סבר ורציניים, הקשיחות כאן מדהימה, ילד מלווה במורה לא הגיע במועד לתחרות (איחור של 20 דקות), וקיבל "נייט" –אתה לא מתחרה. ברור לגמרי שניתן היה להתגמש ולהכניס את הילד על מנת שישמעו אותו , אבל גמישות או "לזרום" היא מילה גסה ואפילו מעליבה. אין כאן גמישות יש שיטה וכל חריגה מהשיטה לא מתקבלת בהבנה ולמען האמת לא מתקבלת בכלל.

אני מגרד בראשי ומנסה להבין, היתרון העצום הוא כמובן הרמה, אין שום ספק שמגדלים כאן נגנים אומנים אבסולוטיים עם בסיס מוסיקאלי שלא ניתן לחקות בארץ. מצידו השני של המטבע האם לקחת לילד את "הילדות" ואת זמנו הפנוי ולמלא את החלל הזה בחומר לימודי מטיב באמת עם הילד? האם החינוך הנוקשה, חינוך למצוינות ללא פשרות מתאים בכלל לחופש אומנותי או סוגר עליו , לשון אחר, בסיס של ידע וטכניקה מעולה יכולה להתקבל תוך השקעת זמן אדירה , אבל "חופש" , "זמן פנוי" וריכוז בדברים שאינם "החומר שיש ללמוד" דווקא מטיבים ומפרים את היכולת האומנותית?

בחזרה למציאות :רמת המתמודדים הייתה מדהימה, כלל לא עוסקים כאן בטכניקה \ טעויות \ או רמת ביצוע, נקודת המוצא היא שהיצירה המוסיקאלית מוגשת בצורה מושלמת לחלוטין ,אין כלל מקום לטעויות, השיפוט או השיח בין השופטים הוא בדרך כלל על ה"רגישות" , והגשת היצירה , כיצד המתמודד הבין את היצירה ובחר לבצע אותה והאם הוא "נגע" בשופטים.

זה בהחלט נשמע כמו "כישורים רכים" או קשה מאוד לשיפוט אבל מסתבר שיש סולם שלם של דרכים לשפוט את היצירות השונות. ואלה, (המורה למוסיקה של יובל) אמרה וצדקה שהחלק החשוב הוא לשמוע את המתמודדים האחרים, על מנת לנתח ולהבין את היצירות של כולם, ובהתחלה יצירות שנראו לי מרשימות מאוד ובעלות ביצוע לא פחות ממושלם לאחר שהוסבר לנו מה בדיוק צריך לשמוע, היכן החלקים הרכים היכן החלקים הנוקשים של היצירה נחשפים לפנינו גוונים נוספים עמוקים הרבה יותר מאשר "שמיעה שטוחה". גם ההערות לתלמידים לא נוגעות לרוב לביצוע הטכני (קרשנדו ,פיאנו, פורטה) אלה נוגעות לביצוע הרגשי , תראה כועס, תגיש מהוסס, בחלק הזה תראה כאילו אין לך חשק, ולאחר מכן נוגה ועצוב.

לגבינו באופן אישי? יובל ביצע את היצירות בצורה מרשימה, יובל ביצע 2 יצירות האחת של מלחין רוסי (חלק מכללי התחרות הוא לנגן מלחין רוסי במקרה הזה -op. 64, Nr. 16 -César Cui ) ואת היצירה הלוליין ( Yuval Alfandary – Ernst Toch – Der Jongleur – שנוגנה בקצב מהיר ביותר) לאחר הביצוע אמר יובל (כמו כל פסנתרן) שהיה יכול לעשות את זה הרבה יותר טוב, אבל… כנראה שהצליח כי קטפנו את המקום הII המכובד ועברנו את המתחרים ממוסקבה, סרביה, אוקראינה, סין והאחרים, למעשה את המקום הראשון לקח ישראלי נוסף ועמית של יובל (אסף גרון המדהים).

אז יש לילד תעודה, מדליה והמון חוויות…

ולי יש עדיין מחשבות האם צורת החינוך שלנו בארץ טובה מגדלת ותומכת באומנים או אומנות? מה טוב ועדיף (אם בכלל נוכל לקבוע), ילדות חופשית יותר או משמעת נוקשה יותר?

Somewhere in Time – Iron Maiden

להקת הקאברים Prowlers הודיעה (כייף גדול) שתבצע ב25.2 את אלבום המופת Somewhere in Time על ביצועי הProwlers כבר כתבתי כאן . שווה לנצל את המאורע המשמח הזה על מנת לנתח את אחת היצירות היותר עמוקות של מיידן.(כמו כן, לא ראיתי כמעט חומר בעברית על האלבום, אז עם הרבה רצון מחוזק בג'ין טוניק ניגשתי למלאכת הכתיבה).

האלבום יצא ב9 לספטמבר 1986, ועוסק רובו ככולו בקונספקט "הזמן". אלבום זה היה האלבום הראשון (ולדעתי היחידי) שבו Maiden שילבו סינטיסייזרים עם הלהקה (תיקון לאחר בדיקה, גם האלבום לאחר מכן – Seventh Son, מכיל סינתים, אבל בנוכחות הרבה יותר זעומה). איני יודע האם השנה שבה הופק האלבום היה שנת ה"בואו נוסיף כלים מתוחכמים ונעלה את רמת המורכבות" ואכן בשנים הללו הוסיפו סינתים ללא מעט הפקות…. "טורבו" של Judas Priest הוא דוגמה נוספת מאותה תקופה.

ואולי חשבו באמת ובתמים לשנות את הרכב הרוק הכבד הקלאסי למשהו "מתקדם יותר", כך או כך השילוב יצר רובד חדש ומתקדם יותר של הרוק הכבד הקלאסי, או במילים אחרות, לקחת את הרכב הרוק הכבד (גיטרות, בס ,תופים וסולן) ולהוסיף להם את הסינתים היה יכול להיות אסון קולוסאלי, ברם התוצאה ידועה- הצלחה מסחררת, האלבום מכר יותר ממיליון עותקים בארצות הברית בלבד, למען ההגינות ישנן גם ביקורות אחרות אשר טוענות כי האלבום הזה הוא החלש ביותר שמיידן הוציאו בשנות ה80, דווקא בשל ההתעקשות להוסיף כלים מודרניים להרכב הבסיסי של הלהקה.

האלבום אורך קצת יותר מ51 דקות ומכיל 8 שירים בסך הכל. כך שכל יצירה הינה מעל 5 דקות (אכן, השירים רובם ארוכים יחסית). השירים Wasted Years ו Heaven Can wait מבוצעים עד היום בהופעות חיות, לHeaven can Wait ישנו חלק שבו כל עובדי הבמה, העוזרים והחברים בBack Stage עולים יחד על הבמה ושרים יחד את הOH-OH-OH המפורסם ויורדים מהבמה כאשר מתחיל סולו הגיטרה.

למרות (לדברי סטיב האריס) מעולם לא התכוונו Maiden להוציא אלבום קונספט, העובדות מדברות כי רוב השירים עוסקים במימד ה"Space and Time". שירים כמו Caught Somewhere in Time , Wasted Years ,Deja-Vu ,Stranger in a stranger land , Heaven Can wait.

בהחלט מדברים על נושא זה.

סדר השירים:

Caught Somewhere in Time-7:26
Wasted Years-5:08
Sea of Madness-5:42
Heaven Can Wait-7:21
The Loneliness of the Long Distance Runner-6:31
Stranger in a Strange Land-5:44
Deja-Vu-4:56
Alexander the Great-8:31 (כי אי אפשר לסיים בלי יצירה אפית מדהימה) 🙂

עטיפת האלבום כמעט כל עטיפות האלבום של מיידן -סוראליסטים (מכילים המון פרטים בדיוק ראליסטי רב, אולם חיבור הפרטים יוצר תמונה לא מציאותית או לא אפשרית). ובוצעה על ידי האמן המבריק Derek Riggs ששווה אזכור בפני עצמו, זו עטיפת האלבום המסובכת ביותר שייצרו אי פעם למיידן. Eddie מופיע באלבום הזה כסייבורג עם נוף פוסט אפוקליפטי שזורק יותר מקריצה לסרט "בלייד ראנר" (המבוסס על ספרו של פיליפ קיי דיק, האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות).אנדרואידים שנראיןם ומתנהגים בדיוק כמו בני אנוש, אבל מגיעים עם "תאריך שיחרור" – לאחר 5 שנים בדיוק הם כבים.. שוב – מוטיב הזמן.

עטיפת האלבום –(וחתימו המשונה) נמצאת במקרה הזה על החזה של Eddie. התמונה מכילה עשרות פריטים שנותחו שנים רבות לאחר יציאת האלבום לאזכורים, הפניות לשירים, הפניות ליצירות ספרותיות וסרטים.

ברשותכם כחובב יצירות מדע בדיוני אכתוב רק חלק קטן, את הרשימה מלאה תוכלו למצוא כאן :

קצת עברית, הציור מופיעות המילים העבריות "יהוה" שמו המפורש של אלוהים ו"ג'ין" – ככתוב "לאחר חצי בקבוק ג'ין –אין ספק שתדבר עם אלוהים.."
מתחת לשלט Aces High Bar ישנו שלט Sand Dune – אשר רומז כמובן על היצירה חולית, וקורץ לשיר Tame Land מהאלבום Piece of Mind.
הקולנוע נקרא Philip K Dick Cinema, הסופר שכתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות, על בסיס הספר הזה נעשה הסרט Blade Runner.
רמזים נוספים לBlade Runner נמצאים בשלט Tyrell Corp ו Dekkers Department Store.
Bradbury Towers – איזכור סופר המדע הבדיוני Ray BradBury (רשימות מין המאדים, פרנהייט 451).
על הגג של אחד הבניינים מופיע הטרדיס(Tredis), אותו תא טלפון שעובר מעבר לחלל והזמן מסדרת הטלוויזיה של הBBC – Who?
ישנו שלט על אחד הבניינים בשם "Asimov Foundation", עם אזכור כמובן לסדרת המוסד של אסימוב.
Herbert Ails – הכוונה כמובן לסופר פרנק הרברט – "חולית" על ספר זה נכתב השיר Tame Land (וסוכנו של פראנק הרברט אגב, לא הסכים לאפשר ללהקה להשתמש בשם "חולית" כשם השיר ומכאן השם Tame Land").
- ולבסוף קצת הומור עצמי, לכל המעריצים הבוהים הציור ומחפשים משמעויות ניסתרות, כתוב בהיפוך : This is A very Boring Picture….
קוריוז הפוך – בניגוד לכל מה שחושבים, דווקא השיר Starnger in A strange Land (עם שם זהה לספר המדע הבדיוני המפורסם של רוברט היינלין תורגם בעברית לספר "גר בארץ נוכריה" ), דווקא אינו קשור בכלל לספר. אלה לחוויה אישית שעבר ג'ניקס, מאידך הCover Art של השיר לגמרי מזכיר פאב חללי מוקף "אנשי מאדים" אז גם לי אין דעה מוצקה בנושא.
הTheme של Stranger in A Strange Land מצולם עם כמה מענקי המדע הבדיוני

Guns N Moses 2.2.2017 "Ritz

בלילה קפוא, החלטנו לא להיכנע לדחף החורפי לעשות כלום ושום דבר ,לשבור שגרה וללכת לשמוע קצת בסים וגיטרות צורחות בפאפאתיו ולשמוע אתGuns N Moses.

זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי ללכת לGuns N Moses המעולים ולכתוב את רשמי מההופעה,בפרט שההופעה מתקרבת ויש ללטש את השירים המוכרים של נוף ילדותי (טוב, האמת שזה לא ממש הנוף ברמלה של שנות ה90, אבל היי, מודה באשמה הייתי חריג בנוף).

Moses לקחו את התאריך ההיסטורי ה2.2 והחליטו לבצע Cover לאחר ההופעות המיתולוגיות – ההופעה בריץ' של 1988.

ההופעה של הריץ' היא יחסית הופעה קצרה (11 שירים בסך הכל, בשלב הזה זה היה כל החומר להופיע איתו..) ואורכה שעה, ולמעשה היא הראשונה שצולמה על המרקע (שוב שנת 88 המפורסמת). הופעה זו נזכרת כאחת הגורמים המשפעים ביותר לפריצה של Guns N Roses. ונחשבת במונחים השמרניים של 88 להופעה (השם ירחם) פרועה בטירוף…

הנה המקור (כולל צנזורים מנומסים, סתם כדי להבין את תקופת הMTV דאז – אכן, המילה עם הF נחשבת טאבו):

https://www.youtube.com/watch?v=9zKPjJgfIss

והנה המקור הלא מצונזר למי שרוצה ממש ליהנות מההופעה :

https://www.youtube.com/watch?v=EwlJTN2OBhw

לאחר ההופעה המקורית בוצעו עוד כמה פנינים מלהיטי Guns, אנו נתעכב על 2 סוכריות מדהימות במיוחד.

Ain't It Fun – השיר הופיע באלבום The Spaghetti Incident אלבום שהמבקרים אהבו כל כך לקטול, האלבום הנ"ל מכיל רק Covers שGuns מבצעים לשירי Punk.

שירי Punk הם סגנון בפני עצמו, אגב שונה מאוד מרוק כבד קלאסי, בפאנק הסגנון רחוק מאוד ממלודיות מסודרות ומובנות (נסו לשמוע לדוגמה את Night Train מול זה, ותבינו את הבדלי הסגנון) Punk מזכיר צרחות למיקרופון ללא סנכרון עם המוסיקה. (גילוי נאות – אני מת על הסגנון הזה, הוא מגיע מהלב, ממיעוט מדוכה, מהרצון לא להיכנס לשבלונות שהעולם המודרני מכתיב לנו ומיתרונות האנרכיה מול הממסד). הכניסה של Guns וניסיון לאלבום הקאברים הזה מהווה "עוף מוזר" שמבקרי המוסיקה נהנו כל כך לקטול. רוב הביקורת הקשות אגב הגיעו מהעבודה שהביצועים בחלקם מאוד מרוככים יחסית מה"פאנק הבועט" ובמידה מסוימת החלישו אותם. אני חייב לומר שלחלק מהביקורות הסכמתי אז, ולקח לי כמה שנים לעכל את השירים באלבום הזה ושינוי הסגנון.

הביצוע של A'int it Fun של המוזס היה (בלי כוונה) בדיוק סגנון הPunk של שנות ה80, לא מסודר, לא מהוקצע עם אי דיוקים – ו200% נשמה. וזה בדיוק מה שצריך לעשות, כל דיוק יתר היה משנה את השיר לכיוון של "רוק כבד", וזה לא אותו סגנון, לא אותה הגשה, והיה מרתק לראות את ההבדלים, השיר Ain't It Fun בוצע במקור על ידי הDead Boys (ואני מפציר בכם לראות הופעות שלהם בכדי להכיר קצת יותר את הPunk של שנות ,70-80 ,יש קבוצה בפייסבוק שנקראת Bloody revolution שמעלים אליה את כל החומרים "האסורים" מהתקופה ההיא), וזה הביצוע של גאנס מהאלבום Spaghetti (אגב מעולם לא נוגן בהופעה חיה לדעתי, אולי שוב, מפני שהמבקרים קטלו את האלבום הזה מקצה לקצה). הביצוע החי על הבמה של מוזס היה בדיוק איך שצריך להגיש את זה, על חצי הזיה של חומרים כבדים במיוחד ולא מובנה ומהוקצע. דמעות פשוט דמעות – נא לנגן לי את זה בלוויה.

COMA-גאנס בשני האלבומים הראשונים (אם נחשיב את Lies לאלבום של ממש), מנגנים אחלה שירים, יופי של קצב כייף, פרוע וכוחני. אבל רק ביצירות של הIllusion אתה נחשף (לדעתי כמובן) לעומק היצירה של הלהקה ככלל ושל אקסל בפרט, השיר Coma לדעתי מייצג את שיא העומק והתחושות מהאלבום הזה.

ביצוע לא קל בכלל מבחינת המקצבים ומבחינת השירה – היה כבוד גדול לשמוע את זה ולהרגיש בהופעה חיה את כל התחושות.

בהופעה חיה כמו תמיד אין דבר כזה שאין דבר כזה, לא פעם נעלם המיקרופון (הקהל השלים את המילים), ולעיתים הLead guitar נעלמה קצת (טופל), נכון היו פספוסים ולמי שיש אוזן שמכירה את השירים על בוריים, בוודאי הרגיש בהם, מצדו השני של המטבע אנשים באים לשמוע מוסיקה ולשנות את שגרם יומם המבעסת, לקבל אנרגיה טובה עם "אחים למוסיקה", להרגיש צעירים יותר ולשמוע קצת רוק כבד. במבחן האנרגיה, הקרבה לבמה, המגע עם הקהל – המוזס והפאפאתיו ניצחו בגדול.

בראשי – אם שותים ! שתויים, זו הדרך היחידה להעביר הופעה… 🙂 , "מישהו יכול להחליף אותי…", כנראה שלא ,אני לא מכיר אף אחד שיכול להחליף אותך ואני מכיר לא מעט גיטריסטים בישראל

הSet List מצורף, שירים 12 ו14 המסומנים בקווים הם "ההפתעות" – A'int it Fun ו Coma

Ugly Kid Joe – Cats In The Cradle Lyrics

16107188_662836963888726_989947615967356922_o את השיר הזה שמעתי לראשונה סביב 1991, הוא היה מדהים, רוקיסטי, כבד ומיוחד ,והקליפים שלו רצו הלוך ושוב בMTV.

לקח לי עשרים ומשהו שנה להבין את משמעותו, ולהתעצב מאוד , המילים מחוררות אותנו בדיוק שלהם.

בתמונה אני ואלון, מקווה לא לפספס אותו ואני מקווה שבזקנתי הוא לא יפספס אותי.

Nina Hagen -Ziggy Stardust 1980

לא כתבתי כאן כבר זמן מה, לא כי לא היה, היו המון דברים:

גאנס מגיעים לארץ (אני משוריין כבר על שלושה כרטיסים לגולדן). רוצה לקנות כרטיסים לארוסמית' ומטאליקה כנראה מגיעים גם כן…. (חגיגה של ממש).

ונתקעתי על 2 ספרים בינוניים מינוס, אלה הכי גרועים – שלא שווים ביקורת שלילית או חיובית ולא מטביעים בך שום חותם.

קחו קצת מזון לנשמה, קצת כישרון, המון טירוף והחיוך יעלה מעצמו.נשבע לכם שחשבתי על ביצוע במוחי הקודח ושאלתי את עצמי איך הוא עוד לא בוצע – Punk's not DEAD

LED ZEPPELIN -STAIRWAY TO HEAVEN

יש מעט ביצועים שמשאירים בך חותם, בעבר העלתי את הביצוע זה שפשוט גרם לי לדמוע,

הביצוע המצורף לא מעלה דמעות רק אצלי , אלה אצל המבצעים המקוריים – LED ZEPPELIN. הדרך לגן עדן רצופה כוונות טובות.

גוטה שבעס

https://www.youtube.com/watch?v=8e2fJfiddx4

האיש במצודה הרמה \ מציאות אלטרנטיבית– פיליפ קי דיק

לא יצא לי לכתוב כאן כמה שבועות (עיסוקים, טיסות ושאר מרעין בישין), אבל בימים גשומים אלה, אפשר לשבת בנחת, למזוג כוסית קטנה של Southern Comfort, להאזין לNightwish ולכתוב… 🙂

הפוסט הבא יוקדש לאחד היוצרים הכי מוערכים בתחום מדע הבדיוני (שבוודאות נימצא על גבול הדמדומים).

מגב הספר:

מלחמת העולם ה-2 הסתיימה בניצחון גרמניה ויפן, ומה שהיה ארצות הברית מחולק לשלוש יחידות מדיניות. במדינות החוף המזרחי שלטון גרמני-נאצי מלא. במדינות החוף הפסיפי שליטה יפנית, ובהרי הרוקיס אזור חיץ ללא עצמאות אמיתית. העבדות מותרת שוב, מעשי זוועה נעשים באפריקה. כל זה עדיין לא מספק את תאבונו של הרייך, ומותו של הקנצלר בורמן (היטלר לקה בשיטיון זה כבר) מעורר בגרמניה כוחות להרפתקת כיבוש חדשה. המכשול היחיד העשוי לעמוד בדרכם, כך יתברר, הוא דווקא הפן האנושי והמוסרי של המורשת הבודהיסטית של יפן הקיסרית.

פיליפ קיי דיק, לסופר המדהים הזה שווה להקדיש פוסט מיוחד, ברם הפעם נתמקד ביצירה בודדת "האיש במצודה הרמה" The Man in the High Castle, את האיש במצודה הרמה קראתי באחת השהיות שלי בחו"ל, הייתי לבד לחלוטין והעברתי ערב ערב במלון גשום אי שם באירופה לבד (מה שמעצים מאוד את החוויה).

הספר הוא סוג של רומן מסוג "מציאות אלטרנטיבית" קרי הוא מתאר את עולמינו שלנו אבל מדגים מציאות שלא התרחשה "באמת", הספר מתרחש 15 שנה לאחר מלחמת העולם הII , גרמניה הנאצית מנצחת במלחמה (!) והעולם החדש מחולק ל"מנצחים" (בעיקר גרמניה ויפן). הספר מתאר את אורח החיים והדמויות במציאות הכל כך שונה (שונה כמובן מהידע שלנו).

19784941-_sx540_ — חלוקת "העולם החדש" לאחר המלחמה

מספר דמויות בספר מחפשות וקוראות בספר "סודי" שנאסר לקריאה, הספר ניקרא "החגב עומד יציב" או בתרגום החדש יותר "יסתבל החגב" (לקוח מתוך קהלת , יב ,ה) המדגים ספר שמראה מציאות אחרת מעולם ה"אמיתי" בספר הזה מתואר המצב כפי שאנו מכירים מהמציאות שלנו (מדינות הברית מנצחות במלחמת העולם הII).

בשלב זה הגבולות בין מציאות אמיתית למציאות אלטרנטיבית מטשטשים, כל אחד מהגיבורים מסתיר משהו וכל אחד מהם נוגע-לא נוגע במציאות האמיתית או מתלבט מה היא למעשה מציאות, והאם היא אמיתית. (זה המשפט המבולבל ביותר שאי פעם כתבתי ובכל זאת אני משאיר איתו, היות והוא משקף את המצב לאשורו).

כאן היא בעצם גדולתו של הספר, המיקוד הוא לא "בעולם החדש" המיקוד הוא במתרחש במוחם של הדמויות וההתלבטות שדמויות אלה מציבות לעצמם (בדיוק כמו השאלות שהקורא שואל את עצמו), מסובך?! זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה, העלילה פשוטה נקייה ולא מכילה קטעים פילוסופים או טכנולוגים, ואיכשהו הפאזל הזה שמתאר מציאות לא ממש מתחבר לעולם "שלם" מכאן מתחילות התהיות (של הדמויות שכמובן משתקפות לקורא).

האיש במצודה הרבה נכתב ב1962 (זכה בפרס הוגו ב1963) – ומהווה בעצם סגנון בפני עצמו, סגנון אשר לא מתמקד בטכנולוגיה עילית או מסע בין כוכבים, הסגנון מתמקד בדמויות מפתח (עמוקות לשם שינוי), אבל בניגוד לדוגמה ל"מטריקס" שם משקיעים מאות מליוני $ באפקטים על מנת לתאר את המציאות החלפית והחוקים המתקיימים או נשברים בסוג כזה של מציאות, ב"איש במצודה הרמה" מדובר על כנות , הבנה והצצות חטופות במציאות אחרת שמערערת הדמות. ישנו שימוש באמצעים כמו "האי צ'ונג" משחק הדוקים הסיני אשר דוגמאות המקלות הנופלים מתורגמות לעצות והבנה כיצד יראה העתיד.

בשנת 2015 יצאה סדרת טלוויזיה , צפייה בשני הפרקים הראשונים היא זו שגרמה לי לכתוב על הספר, הסדרה לטעמי עשויה היטב, אבל הבלבול ודיס האוריינטציה שחש הקורא לא מסוגלים לעבור למימד המסך ("מה לכל הרוחות קורא כאן, זו מציאות או חלום?"). גדולת מימד הספר דווקא היא בפשטות הנחרצת שלו, העלילה אינה מפותלת ומוגזמת (אם כי אינה מתפשרת ומלאה מושגים מתרבויות, שפות, וספרים שונים).

לא קשה לקרוא את ספריו של פיליפ קי דיק, אבל יצא לי לעצור כל כמה דקות כדי לחשוב על דבריו או על הסיפור יש לא מעט עיסוק במוות , בבדידות ושאר מושגים אשר לא מקבילים בקווי העלילה שעל פני השטח), וכמובן לתהות או לחפש מושגי תרבות שאיני מכיר

ספר נוסף ששווה להזכיר– ישראלי הפעם המתאר מציאות אלטרנטיבית הוא "השלישי" של ישי שריג.

גיבור הספר הוא הכהן השלישי של בית המקדש (שניבנה שנית), לאחר שואה גרעינית במדינת ישראל, ובנייתה מחדש תחת שלטון דתי. בניגוד לאיש במצודה הרמה, שם הסיפור הפשוט לכאורה גורם לקורא לחשוב, ולשאול שאלות לגבי המציאות, מה עדיף, היכן היינו חיים טוב יותר. "השלישי" בוטה יותר ביחס למציאות המודגמת בספר.

הפודקאסט של רן לוי – פיליפ קי דיק

ונסיים בברכה" שלעולם לא יסתבל לכם החגב" – שלא ייכפף גבכם !

האיש במצודה הרמה – פיליפ קי דיק. 1962

הוצאה ראשונה 1981 מסדה תרגום: יוסף גרודזינסקי 216 עמ'

הוצאה שניה 2012 הוצאת עם עובד : תרגום: שמעון אדף 311 עד'

מורן מגל פסטיבל הפסנתר 9.11.2016

אז.. הלכנו שוב לראות את מורן מגל, על מורן כתבתי בהרחבה כאן (לא קראתם, קראו את זה תחילה). מורן חזרה לגיחה קצרה ארצה כדי להנעים לנו שעתיים קסומות בפסטיבל הפסנתר בגלריה במוזאון תל אביב.

הרגש העצום של מורן מפשיט את שירי המטאל והרוק ומשאיר אותם ערום ועריה, ואז מלביש אותם במיטב המחלצות של כלים קלאסיים ככלל ובפסנתר בפרט, והוא פשוטו כמשמעו – קסום בעיני.

ככלל פסנתר כנף הוא אחד הכלים העוצמתיים ביותר והעיבודים של מורן לשירי המטאל כמו גם החומר המקורי פשוט מכים בך בעוצמה פעם אחר פעם. זה יכול להיות Paranoid של Black Sabbath שהשילוב בין רכות הפסנתר לצלילים החדים של הכינור משלימים אחד את השני, או יצירה שלמה כמו Master of Puppets של Metallica שנשמעת על הפסנתר כמו תזמורת שלמה (לשאלתי את מורן "לוקח כשנה" לכתוב ולעבד יצירה לרמה כזו").

בהופעה הזו הורגשה הרבה יותר כימיה של מורן והאורחים השונים, הסולו, כמו סולו עומד בפני עצמו, אבל השילוב עם הנגנים השונים מקסים ומעיניין.

אז ראשון הוא הכנר אלכסיי קוצ'טקוב המדהים, שהדגים לנו שבכינור אפשר לעשות סולו לא פחות עוצמתי מהפנדר הכי "רעה".

כינור הוא כלי ורסטלי ורובינו לא מכירים את מגוון האפשרויות הטמונות בו, הוא יכול להיות בצורה הקלאסית שמזוהה עם "יבבות" על גבול הבכי והנהי , והנה הוא הופך את עורו ,לובש שחור, מגפיים מסומרות ומראה לנו שבהינף קשת הוא מחליף את הLead Guitar של מוביל להקת הרוק.

יוסי סאסי – נגן הגיטרה של Orphaned Land שוב ידע היטב לפרוט על ה"בוזוקי-גיטרה" הכפולה ויצר עושר של צלילים מיוחד מאוד. למעט העובדה שהוא נגן בחסד, יוסי הוא אחד האנשים המקסימים ואני תמיד נהנה כל כך להקשיב לו גם בביצועי הסולו, או בביצועים עם מבצעות אחרות כמו מרינה מקסמיליאן – האיש פשוט אומן ויוצר מדהים.

וכמובן טיון אחותה הקטנה של מורן שניחנה ביופי של קול, ויצרה יופי של חיבור – רואים את הפוטנציאל הגנטי..

כל אחד בנפרד הוא מוכשר בפני עצמו, אבל השילוב של הכלל יוצר שלם הרב יותר מסכום חלקיו.

זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, פסנתרנית קלאסית, כנר חשמלי, וגיטריסט מטאל מחליטים לנגן את Children of the Damn שלIron Maiden . וברגע שנשמעים הצלילים הראשונים של היצירה הבדיחה מתחלפת תוך שניות, לחיצים מדויקים אל תוך הלב ומשאירים אותך פעור פה.

ת-ע-נ-ו-ג

הנה האלבום שלה – Shades of Metal

סט ליסט – פסטיבל הפסנתר 9.11.16

Intro

Coma White

****

Toxicity

Poison

*****

Master of Puppets

Paranoid ( Alexey Kochetkov)

****

Go Dark

*****

Under your Bed

Win Me Over

Reality TV

*******

Black Swan

Hide and Seek ( Tododo) + Tivan Magal

*******

Hart Shaped Box + Tivan Magal

*******

Cocoon+ Yossi Sassi

Children of The Damned + Yossi + Alexey

Secret Way to Heaven + Alexey, Yossi+ Tivan

******************************************************

ChopSuey ! Rock Is Dead יאללה פוגו. (:

Guns and Moses -4.11.2016 ערד, מוזה בר

Guns And Moses כשמם כן הם, להקה ישראלית אשר מבצעת גרסאות כיסוי לשירים האלמותיים של Guns N Roses. זוהי ההופעה שניה שאני נהנה לראות אותם קורעים את הבמה אבל הפעם החלטתי לקחת את הסקלפל ולהתחיל לנתח את מה שאהבתי

כאן צץ לו אתגר נוסף, סולן הלהקה David Rose (השם לא במקרה) הוא קנאי מטורף של Guns, ואני יודע שאין לו שום בעיה שאבקר בצורה שלילית אותו או את הלהקה , אבל אם אנסה לכתוב משהו שלילי על אלילו הגדול מכולם (AKA הג'ינגי השמנמן), אין ספק שהוא הולך להתנקש בי (So What) זה הזמן להזכיר שיש לי חגורה שחורה!

(שמחזיקה את הכרס, היות וגם אני וגם אקסל תפחנו בערך באותה ההלימה, David נשאר רזה…). עד כאן עקיצות זולות…

אז ככה לגבי המקור:

Gun's היא להקה כיפית, יש להם אחלה שירים (אני יודע את כולם בע"פ). לא עמוקים מידי (בניגוד ל Maiden, אולם הרבה יותר עמוקים מKiss, Def Leopard או Aerosmith שלקחו 4 אקורדים ועשו מזה סגנון…), לא מסובכים מידי לשמיעה (בניגוד Metallica ,Slyer), פשוט אנרגיה טהורה, וכיפית. הופעות מלאות בחשמל אני זוכר יום לפני מבחן הבגרות בהיסטוריה, אני (15 קילו פחות ויותר שיערעל הראש ) נימצא בפארק הירקון בשורות הראשונות מחכה לGun's שעות בחום הקופח). הקול המדהים של אקסל עם הגיבסון לס פול של סלאש הוא תמצית הנעורים שלי משולבת בבירות וג'ינסים קרועים.

האלבום הראשון Appetite for Destruction היה חוצה גבולות ביכולות המוסיקאליות ומהווה בעצם אבן פינה לרוק הכבד של שנות ה90 (האלבום יצא ב87) אלבום זה נימכר ב30 מיליון עותקים, רובו מבוצע בהופעה הנ"ל. אלבומים מאוחרים יותר כמו חלקים Lies וכמובן שירים מהאלבום הכפול Use Your Illusion מבוצעים גם הם.

אז החלטתי לתת לשירי חופש ולקחתי את 2 ילדי (8 ו12)להופעה על מנת להרביץ בהם תורה, מה רע? שילמדו קצת רוק כבד וגיטרות מכסחות ,וכמה שיותר מוקדם טוב יותר ,הצטרפו לילדי עוד 2 חברים ומצאתי את עצמי ברכב מלא ילדים נוסע לFunck'n ערד…שהרי הדוגמה המושלמת לאב השנה, שמרביץ חינוך לדור הצעיר.

האמת הנסיעה הייתה קלה, כביש 6 ניגמר היום בצומת שוקת, מה שהפך את "הנסיעה" לחוויה של שעה וקצת) שבו ניסיתי ללמד את ארבעת הפרחחים מה היא הלהקה , איזה אלבומים יצאו ומה בעצם אנחנו הולכים לשמוע בערד ,החלקים המקוריים של ההסבר כמובן רוככו – בכל זאת ילדים.

אז Gun's N Moses, הם אחלה באמת אחלה, הביצועים הדוקים למקור , המוסיקה קולחת ושיר רודף שיר עם קצב ואנרגיות שמקפיצות את כולם.

הדוקים = החלפת התלבושות, הבנדנה, המיקרופון האדום, החולצות המקוריות מההופעות של אקסל. המדבקות על הבס שדומות מאוד לאלה של Duff Rose M'cagen , אפילו קטעי הקישור או ביצועי הLive מזכירים את אקסל הגדול בימיו הטובים.

בראשי אלירן – הוא הסלאש המושלם, אליל אמיתי על הגיטרה ומכונס לגמרי בניגוד למוחצנות של David. להגיע עם חולצה של AC\DC ? בקריצה לסולן "החדש" שלהם … אקסל הצטרף Rock Or Bust של AC\DC והוא יחליף את באירן ג'ונסון בסיבוב ההופעות הקרוב

(הגיטרה גם היא רפליקה בבניה אישית של לס פול 59')

ודורי מתופף בחסד עליון, תנו לו מערכת תופים גדולה יותר ושידגים לנו בפעם הבאה את הסולו של מאט סורום 20 שנה שאני חולם לשמוע את הסולו הזה בLife.

הפתיע והיה כייף – הביצוע של Attitude – שאפו לבן סלומון, בהחלט Bad Attitude. הייתי רוצה לשמוע אותו קורע לחתיכות את השיר Reckless Life מLies…

ביעס – הסאונד לא היה טוב, פשוטו כמשמעו, לדעתי (הצנועה והבורה) הבעיה לא הייתה בטכנאות הסאונד, אלה בציוד עצמו. התופעה שנגרמה היא כאשר הסולן עולה לטונים הגבוהים (ואצל אקסל יש לו מעט עליות וצרחות) הטונים פשוט "נחתכו" ולא שמעו אותם. אז היו ביצועי סופר מרשימים של Knocking on Heavens door, Don't Cry. אבל ביצועים אחרים לצערי נפגמו (אבל האנרגיה פיצתה על זה.. לא לדאוג).

חוויות שיש רק בהופעה חייה– סתיו סלומון- המייתר מהטלקסטר ניקרע והגיטרה הוחלפה לאחר שיר בGibson Flying V שחורה – הילדים בטרוף…..

ריגש ברמה האישית – לאחר ההופעה החברים הטובים מפאב מוזה נתנו לכל ילד את "מודעת ההופעה" וסתיו סבסטיאן סלומון המקסים ממש ירד מהבמה, יצא החוצה ונתן לבני הקטן מפרט לבן, נכון שלכאורה המחוות האלה "קטנות" עבורנו "המבוגרים", אבל באותו הרגע זה עולמו השלם של ילד קטן בן 8 שנפלה לו הלסת (תודה!).

סה"כ מומלץ בחום לא רק למעריצי הלהקה, מומלץ בחום להעביר ערב עם אנרגיות מעולות, לRose חוץ מהCovers הידועים יש אחלה כישרון לדבר עם הקהל, לחבר אותו ולהעניק לו מהטוב הזה שנקרא Guns N Roses.

בואו להופעות שלהם – יופי של אנרגיות

מצ"ב הסט ליסט: (כל הלהיטים כולם שם)

חברי הלהקה:

‎David Rose – Vocals

Slashiran – Guitar

Stav Sebastian Solomon – Guitar

Ben Kelly Solomon – Bass

Dori Ben Moshe – Drums